השבוע נפגשתי שוב עם דקל, 40, אך הבעיה היא שהוא פשוט אקטיבי מובהק. קשה לו ומפחיד אותו לקבל. ניסינו פעם אחת, ניסינו פעם שניה, אבל יכולת הקיבול שלו לא השתפרה. ענין של מוכנות נפשית? מוכנות פיזית? אינני יודע. אנחנו עדיין מדברים, אני עדין אופטימי שאולי בזיון שלישי סוף סוף זה ילך. אני לא זוכר מתי בפעם האחרונה התחרמנתי כך מבחור בן 40. כן, כן. פילי נדלק קצת על מישהו מבוגר, אבל איזה מבוגר!
השבוע פגשתי את הבחור הכי הורס שהייתי איתו אי פעם. גם בגיל 28 היה אנדריי בעל מראה נערי, בהיר חלק כמעט לגמרי, עם גוף חטוב-עדין מהמם כמו פסל שיש יווני. כמו שהוא נראה , עם גופו החטוב והגבוה, עיני הירוקות ופניו הנאות, אנדריי יכול היה בשקט להיות דוגמן, אבל משום מה הבחור בכלל ללא מודע ליופיו ההורס. בעיניו חתיך הוא כל מה שהוא לא. לא שאלתי מה כן, כדי לא לקלקל לעצמי את מצב הרוח אבל בכל זאת הוא מצא בי משהו מושך כנראה. על הסקס איתו אני לא ארחיב כי הוא לא היה משהו. המגע היה נעים בהרבה. בסקס היה לאנדריי קצת קשה עם הזין שלי. בתור מישהו שהזדיין בפעם הראשונה עם גבר בגיל 16 [כך הוא סיפר לי], אני מניח שהוא ראה וניסה גם בחורים עם זין גדול משלי, אבל אנדריי אמר לי: "אם היה לך פחות ככה באורך [והוא סימן באצבעותיו משהו כמו 4 ס"מ] ופחות רבע בעובי, הייתי יכול להמשיך הרבה זמן..." הוא גם הוסיף שאני קונסרוקטיבי, אולי יותר מדי [למה לעזאזל הוא התכוון?] ושאני אופטימי [ברור שמי שיוצא למסע מהעולם הסטרייטי לעולם הגברים בגילי חייב להיות אופטימי] לסיום הוא גם אמר משהו על כך שאני מקסים [ופה התחלתי לפקפק בראייתו התקינה ולשקול אם להציע לו את המשקפיים שלי...] נו טוב, אולי לא היה לו נעים שהתבעסתי והוא ניסה להיות נחמד.
אוקיי אז אנדריי לא יכול היה להמשיך הרבה זמן, וחבל, כי המגע שלו בי והמגע שלי בו, היה מאוד נעים. אנדריי גם היה מארח למופת. שוחחנו במיטה ואחר כך גם בסלון על מוסיקה, על ספרות ועוד. למרות שאין לו השכלה פורמאלית הוא בחור מעניין ואיש שיחה לענין. נפרדנו בחיבוק ונשיקה חביבה. עם מחמאות אמנם לא הולכים למכולת, אבל בכל זאת אנדריי יצא נחמד.
לאנדריי היפהפה אני מקדיש את השיר של מדונה Beautiful stranger מ- 1999:
אלון, 21, נעלם מהאופק ומאוד חבל לי על כך. הבחור החמוד הזה שבמשך חודשים ארוכים היו לנו שיחות כה רבות מספר פעמים בשבוע, לא מדבר איתי כבר כשלושה שבועות. שיחתנו האחרונה היתה ימים ספורים אחרי הסקס ההוא ביננו ומאז נאדה. אינני יודע אם זה בגלל עומס בלימודים או מבחנים באוניברסיטה או שהסקס החד-פעמי ההוא סתם את הגולל על ידידותנו. המייל האחרון שלי אליו נותר ללא מענה והותיר אותי תוהה. האם הוא איבד ענין אחרי ששם V על "עשיתי סקס עם פילבוקס"? מהיכרותי איתו קשה לי להאמין שזה המצב. אולי הוא במבוכה שלאחר מעשה ואולי הוא מהסס איך לנהוג עכשיו. אני כבר אמרתי לו שמצידי זו לא חייבת להשאר חוויה חד פעמית, אבל אם זה מה שמרגיש לו נכון אז זה מה שיהיה. לעמות זאת אם ירצה שנהיה friends with benefit גם זה סבבה. ימים יגידו מה דעתו ולאן נושבת הרוח איתו. יהא אשר יהא, הייתי רק רוצה שיתפזר הערפל.
לאלון אני מקדיש את השיר "בוא" מסיבות שהוא יכול לנחש. בחרתי דווקא בביצוע של ריטה, כי הוא אוהב אותה, למרות שהביצוע של עברי חביב עלי אפילו עוד יותר:
ולעניין אחר לגמרי: ביום שני הקרוב מתארגן כינוס חוג ידידי פילבוקס בפעם השניה. בכינוס הראשון שהתקיים לפני כשנה ביוזמתו של הסטרייט מהדרום, הבלוגר מתפוז, היינו ארבעה. מארבעתנו נותרנו שלושה, אחרי שנדב ז"ל נפטר בגיל 20 בנסיבות טראגיות כפי שכתבתי כאן. דיברתי עם העלם-חמודות-הירושלמי-השקט וקבענו מועד לכינוס. בפעמים הקודמות שניסינו לקבוע משהו לא הסתדר לו ונותרנו רק אני והסטרייט מהדרום. למרות שבטיזריות האופיינית לשיחותינו הסטרייט מהדרום הציע כשנשארנו אז לבד שאביא שפע קונדומים וג'ל ובמקום מסעדה נלך להשתעשע קצת באיזה צימר דיסקרטי, כדי שהוא יראה סוף סוף איך גברים מצליחים להנות כך זה עם זה, הוא השתפן וחזר לאופצית המסעדה. לפחות מזג האויר היה נעים והבריזה שנשבה מהים הקלה קצת על מצוקת התקציב כשקיבלנו את החשבון במסעדה הפלצנית ההיא שבנמל.
נוכח הפורום המצומצם, הציע הסטרייט מהדרום שאזמין כמה מידידי הקצת פחות וירטואלים למפגש הזה. "למה שלא תזמין את ארי הירושלמי, 26, ואת רוני, 23, שלומד בירושלים?" שאל אותי הסטרייט מהדרום. באמת למה שלא? חשבתי, והזמנתי אותם. לשם הגיוון הזמנתי עוד בחור חמוד, נקרא לו גיל, 25, שמתכוון בקרוב לעבור להתגורר בירושלים בעצמו. אחרי כמה ימים הודיע לי ארי הירושלמי להפתעתי כי הוא וגיל במקרה דיברו באטרף ונודע להם שהם מכירים אותי ויהיו שניהם במפגש הזה. אין מה לומר, יש לנו מדינה קטנה.
עוד כמה מוזמנים נוספים הודיעו כצפוי שלא יוכלו להגיע. היה גם בחור נוסף שהזמנתי, מישהו חשוב שאני מאוד מוקיר את ידידותו והייתי מאוד שמח שיגיע. אני מניח שהוא יודע על המפגש המתוכנן כי שלחתי לו מייל על כך וגם הודעה במסנג'ר, אבל הוא לא ענה לאף אחת מההודעות הללו. אני מתלבט אם גם לצלצל אליו ולדעת אחת ולתמיד מה קורה איתו. אולי אעשה זאת מחר, אם הוא לא יגלה שום אות חיים עד אז.
אני תוהה איך יתגלגל כל המפגש הזה. איך תהיה האינטראקציה בין האנשים. איך יהיה המפגש המחודש עם רוני שלא ראיתי כבר כמעט חודשיים, איך יסתדר ארי הירושלמי בחבורה הזאת, האם העלם חמודות השקט ימצא את עצמו שם או שיבלע בין האנשים, מה גיל ירגיש, והאם הסטרייט מהדרום ינחת נחיתה רכה ויתגבר בהומור שלו על כל מהמורה כפי שקרה במפגש הקודם? הרבה תהיות. אני רק מקווה שלא הקדחתי את התבשיל הזה מרוב מיש-מש של מוזמנים שאין ביניהם למעשה מכנה משותף מלבד היכרות כזו או אחרת איתי.
אני בכל אופן משתדל לשמור על אופטימיות זהירה ומקווה שאחרי שיסתיים המפגש לא יכעסו עלי כולם ביד וייצלבו אותי בכיכר העיר. זו בכל אופן ירושלים ואנחנו זוכרים מה קרה בה רק לפני 2000 שנה...
מה שמביא אותי כמובן לקטע האלמותי של חבורת מונטי פייטון בסרט בריאן כוכב עליון, כאשר כולם צלובים, רגע לפני המוות פוצחים בשירה עליזה ואופטימית של Always Look On The Bright Side Of Life:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
