פילבוקס

אחרי כשלון המפגש הראשון שלי עם אנדריי, 28, והסקס שנקטע באיבו חשבתי שזו כבר הפעם האחרונה שאני שומע משהו מהבחור הזה, אבל באיזה שהוא מקום היה חבל לי לוותר כל כך מהר.

לא רק בגלל שאנדריי כל כך יפה ובעל גוף מדהים בעיני, לא רק בגלל שהוא גר כל כך קרוב, לא רק בגלל שמבחינת הזמן הפנוי ממש נוח לי איתו, בעיקר בגלל הנפש שהרגשתי שמסתתרת שם מאחורי כל האריזה היפה. נו טוב, האמת שגם הייתי חרמן עליו בטירוף ורציתי הזדמנות שניה, מקצה שיפורים, סקס מטריף עם הבחור שהכי משך אותי מבחינת פיזית מכל הבחורים שפגשתי מזה זמן רב.

נכנסתי לאטרף והשארתי לו עקבות אבל הוא לא הרים את הכפפה. המשכתי לראות את שמו בצ'ט מדי פעם מחפש בחור למציצה, אבל לא עשיתי עם זה כלום. כמה ימים אחר כך ראיתי שהוא מתחיל לחפש בצ'ט "אקטיבי נייד לסקס חזק". ביום השני שראיתי את ההודעה הזו חוזרת על עצמה בצ'ט החלטתי לנסות את מזלי שנית. אם הוא רוצה סקס חזק ולא משהו עדין ורגיש, אני אגייס בשבילו את כל האגרסיות שאין לי. אני אשחק את המשחק, העיקר להיות איתו, להרגיש את גופו המדהים, לזיין אותו כמו שצריך סוף סוף, ואולי אולי גם להיות משהו מעבר לרק סקס בשבילו. הרגשתי שאם זה יצליח ביננו, אז מצידי כל מסע הציד והחיפושים שלי יכול להסתיים. החלטתי לעשות נסיון אחד נוסף. אם סקס חזק הוא מחפש, אז סקס חזק הוא יקבל, חשבתי, ופניתי אליו:

"אם היית מסתדר עם הגודל שלי, אז דווקא יש אקטיבי לסקס חזק עכשיו...:-)" כתבתי לו בהודעה ששלחתי.

"חמוד... מה שלומך?" ענה לי אנדריי.

"אני חרמן מאוד... הייתי שמח אם היינו מנסים פעם שניה, אולי הייתי עדין מדי. אם אתה מחפש סקס חזק אני יכול לתת לך סקס חזק..." השבתי.

"אני מת על אנשים שלא מוותרים :)))" ענה אנדריי ותהיתי אם הוא אומר זאת בציניות או ברצינות.

"כי אני אופטימי... אני יודע להתאים את עצמי ואני יודע שבדרך כלל הסקס איתי טוב. אני רק צריך להבין את הצרכים של הפרטנר... יש לך כוח? בא לך שהפעם אני אהיה יותר אגרסיבי ופחות מתחשב? חוץ מזה אם פגשתי משהו טוב, למה לוותר כל כך מהר? " שאלתי.

"האמת, אני כבר לא יודע מה בא לי. אטרף זה מקום שמוריד חשק" ענה אנדריי.

"אני יודע מה בא לך. בא לך אותי..." אמרתי לו במשפט מלא בטחון עצמי שאין לי והוספתי: "אטרף אולי מקום שמוריד חשק לפעמים אבל אנחנו יכולים להרים את החשק זה לזה בהרבה כיף. תחשוב שאם רק יסתדר ביננו הכל יהיה כל כך פשוט כי אני קרוב ודי זמין :-)"

"אתה בא :-)))))))))))))))))))))))))))?" הגיעה תשובתו המפתיעה של אנדריי

"בכיף... רוצה?"

"כן" ענה אנדריי.

"סבבה, רק שיקח לי קצת יותר זמן כי אני יוצא מת"א עכשיו. אני מקווה שאתה לא ממהר..."

"אז בוא מחר :)))" ענה אנדריי שזמנו כנראה היה מצומצם קצת וכך קרה שקבענו פגישה שניה למחרת בבוקר.

לא היה סקס גם בפגישה השניה שלנו. דיברנו המון, שכבנו על המיטה שלו, לבושים בתחתונים בלבד, מתנשקים ללא סוף, מתחבקים, מתכרבלים, שוכבים זה על זה, מתלטפים, אבל לא מזדיינים. שלוש שעות נעימות וחושניות אך ללא סקס, רק הרבה חרמנות שלא באה על סיפוקה. השיחות האלה יצרו אצלי דאגה אמיתית לאנדריי כי בהן גיליתי עד כמה הוא לא מוצא את מקומו בעולם הזה.

כל כך הרבה יופי, כשרון, נועם, אצילות, חוכמה, נחמדות, אך בתוך כל החבילה הנהדרת הזאת מסתתרת לה נפש כל כך מיוסרת של בחור שלא מבין מה הוא עושה בעולם הזה ולשם מה הוא מתקיים בכלל. כשהכרתי אותו לראשונה גופי יצא אליו, אבל אחרי שהתקרבתי אליו קצת ונגעתי בנפשו, ליבי כבר יצא אליו. מישהו שאל אותי פעם איך דווקא אלי מגיעים כל הבחורים המתוסבכים האלה ולמה אני לא בורח מהם כמו מאש. זה כנראה משהו שטמון עמוק באופי שלי. אני לא מוותר כל כך מהר. יש לי המון סבלנות דווקא למקרים המסובכים ביותר, ואני מאמין גם שלכל בעיה יש פתרון וגם אם לא רואים אותו, אם רק נתאמץ עוד ועוד, הוא בוא יבוא. אופטימיות מופרזת? אולי. אבל עדיף להיות אופטימי ולטעות לפעמים מאשר להיות פסימי ולהיות צודק כל הזמן...

אני חושש לאנדריי. אני חושש שיום אחד הוא יעשה צ'ק אאוט לחיים שלו ויסיים אותם במו ידיו. אינני מבין אותו ולעולם לא אבין אנשים שנוטלים את חייהם במו ידם. האם זה מתהומות הסבל והמצוקה? לאו דווקא. לפחות לא במקרה של אנדריי. הוא פיתח לו איזו תיאוריה שהנוכחות שלו פה מיותרת, שאין כל תכלית וטעם להשארותו. שאין לו שאיפות. ששום דבר לא יעשה אותו מאושר. הוא לא יודע ולא יידע מה זאת אהבה, כך אמר לי. אפילו את בן זוגו לשעבר הוא לא אהב. הוא שימש רק אמצעי לסיפוק צורך מיני או אחר, אבל לא יותר מכך. אנדריי פיתח לעצמו איזו קהות חושים בלתי מובנת שאינני יכול אפילו להתחיל להבין אותה בכלל.  

"אם היית יכול לבחור משאלה אחת בלבד במה היית בוחר?" הוא שאל אותי. בתחילה ניסיתי להתחכם ואמרתי לו שהייתי בוחר במשאלה שכל מה שארצה יתגשם. אחרי שהוא עיוות את פרצופו ודרש תשובה אמיתית אמרתי לו בתחילה "אושר" והוא עיוות את פרצופו שנית תמה על המילה המוזרה הזו שהוא לא ממש הבין את פשרה ותכליתה ואז אמרתי לו, הפעם בכנות מלאה: "הייתי בוחר לעשות טוב, כי זה מה שאני משתדל לעשות, למרות שבטח יש אנשים שאני עושה להם רע. אבל הרצון לטוב, לכמה שיותר טוב הוא זה מה שמנחה אותי, אז הייתי שמח אם זה גם היה מצליח לי יותר..." אנדריי הבין והפעם לא עיווה את פרצופו, אם כי גם לא הראה הבעה של שביעות רצון.

"ובמה אתה היית בוחר?" שאלתי אותו.

"למות" ענה לי אנדריי.

"מה??? למה???" לא הצלחתי להבין את המשאלה המוזרה. "מה טוב במוות?"

"תגיד לי, לפעמים אתה לא מרגיש כאילו אנחנו חיים באיזה מטריקס? כאילו החיים האלה פה הם לא החיים האמיתיים? כאילו רק אחרי המוות נתחיל לחיות באמת?"

"לפעמים אני מרגיש שאני לא ממש אני אלא חיקוי של עצמי שמתהלך פה באיזה סרט כבר שנתיים ומשהו ויום אחד אתעורר ואראה שהכל היה חלום" עניתי לו.

"אתה יודע למה אני רוצה למות?" שאל אנדריי.

"למה? אתה כל כך סובל פה?" תהיתי.

"לא" ענה אנדריי, "אני רוצה למות בגלל הסקרנות. אני מאמין שיש משהו שם אחרי המוות ואני רוצה לראות מהו."

"משהו? אין כלום. רק חדלון" עניתי לו, "כל הפנטזיות האלה על העולם שמעבר, העולם הבא וכל הבולשיט, זה רק בגלל שהאדם לא מסוגל לתפוס שיש לנו זמן קצוב לחיות ולהיות וכשהוא נגמר אז הוא נגמר. אין שום דבר מעבר, אז תנצל את הזמן הזה שמוקצב לך הכי טוב שיכול להיות, אנדריי" סיימתי את דברי והוא שקע בהרהורים כשידי העקשנית מלטפת אותו עוד ועוד ופי מנשק את שפתיו הרכות וגופי מנסה להטביע בחומו את גופו הצונן יחסית ולחדור מבעד לחומות הבצורות של עקשנותו.

"איך הגעת לזה? קרה לך משהו בילדות אולי?" שאלתי.

"לא, היתה לי ילדות טובה ומאושרת, הורים משקיעים ומפרגנים. לא היה חסר לי כלום" אמר אנדריי.

"וההורים שלך גם כאלה פסימיסטים?"

"בכלל לא. אמא שלי היא אופטימית נצחית גם במצבים הכי קשים. האופטימיות שלך מזכירה לי אותה" אמר אנדריי.

"אז למה? למה?" נותרה שאלתי מהדהדת ללא מענה.

אני מרגיש שכל הסיפור הזה של אנדריי כבד עלי, אבל אני לא יכול להרפות. אין שום דרך שבה אוכל לעזור לו מלבד אולי להיות שם קצת בשבילו, לתמוך, לנסות להשפיע עליו במשהו מהאופטימיות שלי, לעודד ולתמוך. אינני יודע אם משהו מזה יועיל, אבל בינתיים אני מנסה.

"אני שמח שלא עשינו סקס" היתה נוסח ההודעה ששלח לי אנדריי למחרת הפגישה השניה שלנו.

למה זה משמח אותך?" שאלתי.

"ואוו איזה מחמאות.... תודה. יודע מה הייתי אומר בתור אופטימי? שאם מזדיינים ישר בפגישה ראשונה אז בזה בדרך כלל זה נגמר. הרבה יותר מעניין להפגש שוב ושוב ושוב עד שכשנזדיין יהיה ממש פיצוץ של חושניות ואירוטיקה :))" ניסיתי לשכנע את אנדריי לחשוב עלי בכל זאת בהקשר של סקס אבל מחשבתו של אנדריי כבר נדדה למקום אחר.

"אני מצאתי דרך יפה לעזוב את החיים" אמר אנדריי והחל לתאר לי את הדרך הזאת "נכון שזה מגניב?" הוא חתם.

" אוי אנדריי... למה? למה? תפסיק לחשוב על מוות. אין בו כלום. תחיה ותהיה. יש בך כל כך הרבה נועם אצילות, יופי, חוכמה, כשרון. למה שלא תנצל אותם קצת למשהו חיובי?" אמרתי.

"חולה עליך. אתה בן אדם מיוחד ושונה מכל מי שפגשתי. שתמיד תדע את זה. למרות שלך גם ככה אין בעיה עם הערכה עצמית. לילה טוב" סיים אנדריי ואני רק חשבתי כמה שהוא טועה ביחס להערכה העצמית שלי שלא קיימת במידה שהוא חושב בכלל...

"תשכח מכל המחשבות האובדניות אנדריי. העולם יהיה מקום עצוב יותר בלעדיך... לילה טוב בחור מקסים" אמרתי לו וקיוויתי שמשהו מכל מה שאמרתי או מעצם נוכחותי הקטנה בשולי חייו יעזור להציל את הבחור המיוחד הזה.

אני מתחיל לפתח רגשות כלפי אנדריי. למרות שאני יודע שזה חסר תוחלת, אני לא יכול לשלוט על זה. משהו בפגיעות המיוסרת שלו מושך אותי לגונן עליו, לעטוף אותו בחיבוק חם ומילים רכות, לרצות להכיר אותו יותר, להיות איתו ואולי אולי גם קצת לאהוב אותו.

הוי אנדריי אנדריי, מה יהיה איתך? מה יהיה איתי? מה יהיה איתנו? האם יהיה בכלל?

המחשבות על אנדריי זרקו אותי לשיר ישן, To Know Him Is To Love Him:

To know know know him

Is to love love love him

Just to see him smile

Makes my life worthwhile

To know know know him

Is to love love love him

And I do