פילבוקס

בתוך כל הימים המאכזבים האלה בגזרת אפי ביקרתי את ארי הירושלמי, 26, שנזקק לעזרה מסוימת במחשב שלו. אחר כך גם הלכנו לשחק באולינג ולאכול. היה אחלה. כשהחזרתי אותו הביתה התחבקנו ממושכות והתנשקנו, קצת מתוך חיבה הדדית וקצת מתוך הצורך בחום. זכרונות ימים עברו כנראה החלו להשפיע על שנינו והתחלנו להתחרמן, אבל אז אימו חזרה הביתה ועצרנו. אימו היא משהו מיוחד. היא מחבבת אותי למדי, נשקה לי בחום על הלחי כשהגיעה  וצחקה כשארי אמר לה ששבוע הבא אנחנו מתחתנים ונוסעים לירח דבש באיי סיישל. חוש הומור כזה שמתובל בגרעין של אמת על הפנטזיה שלו. שנינו מאוד מעריכים זה את ידידותו של זה וארי לא מפסיק לומר לי כמה הוא שמח שהכיר אותי וכמה שאני אדם מיוחד.

בין לבין גם רוני, 23, ממשיך לנהל איתי קשר חמקמק שהנסיון להבין אותו קשה יותר מלתפוס צלופח משומן בשתי ידיים מרוחות גריז. הוא מחמיא והוא מחרמן, אבל הוא משחק מרחוק. הוא סיים את הקשר ביננו אבל ממשיך להפיח בו רוח חיים שהחוט שמחבר ביננו לא ינתק. אני גם אשם שאני מעודד אותו. מה זה מעודד? אני עושה כל מאמץ כדי לפתות אותו, לא שזה מצליח לי במיוחד אבל לפעמים יש את ההפתעות הקטנות האלה. שנינו משחקים זה עם זה את המשחק של "מי ישבר ראשון" אבל יש לי טונות של סבלנות ואם אפי לא יתפוס את המקום בעולם הרגש שלי שמחכה למישהו שיתמקם שם, מי יודע? אולי רוני יחזור לשם מתי שהוא...

אחרי יום של המתנה לא יכולתי לחכות עוד שאפי יעשה את הצעד שלו. אני יודע שלפי כל הכללים הייתי צריך להתעלם מאפי ולחכות שהוא יפנה אלי, אבל לא יכולתי להתאפק. בצהרים שלחתי לו SMS "אתה חי?" וחיש קל אפי התחבר למסן ושלח לי הסברים והתנצלויות. בסופו של דבר בלי ששאלתי אותו הוא אמר שהוא מאוד מאוד רוצה לראות אותי, מה שהוריד לי את מפלס הכעס בן רגע. את השיחה הנוקבת ביננו על ציםיות ועל אופן ההתנהלות אני אנהל בפעם אחרת, פנים אל פנים, אבל עכשיו כל מה שיכולתי לומר לו זה שגם אני מתגעגע. אולי נפגש עוד יום - יומיים, אולי לא. אף פעם אי אפשר לדעת אצלו לטווח כל כך "רחוק" הכל נזיל עד הרגע האחרון אצלו. אולי חלק זה בגלל מקום העבודה הדינמי שלו אבל חלק בוודאי נובע מכך שאפי לא ממש מתאמץ כדי שדברים יקרו ביננו, גם אם הוא רוצה אותם.

אז כבודו של אפי במקומו מונח אבל אם לא הוא, יש גם אחרים. ביניהם שלושה או ארבעה מענינים במיוחד שאני מנהל מולם איזה טנגו כבר כמה זמן. נקווה שבקרוב גם יצא מזה משהו...

האם זה יהיה רני, הבחור הירושלמי בן ה- 33 החטוב-בהיר-חלק-מקסים שמדבר איתי כבר שלושה חודשים במסן ולאחרונה גם בטלפון, שלאט לאט חומות ההפרדה ביננו נופלות ונותר רק ענין  פעוט אך בעייתי של תיאום לוחות זמנים?

האם זה יהיה נדב, הבחור בן ה- 26 מהצפון, גוף בהיר נאה ועיניים כחולות מדהימות שאפשר לטבוע בתוכן, שפעם בשבוע מגיע למרכז אבל דווקא ביום שאני לא יכול. הבחור שאומר לי שכל פעם אחרי שיחה שלנו במסן הוא חרמן בטירוף ומאונן בפנטזיות שלו עלי ללא הרף, שרוצה להפגש איתי בקרוב כשרק ירד קצת הלחץ בעבודה ושאמר שמזמן לא הרגיש התלהבות כזו?

האם זה יהיה דורון, הבחור בן ה- 24 מת"א, הרזה-שחום-חמוד חלק שמת שאני אזיין אותו חזק, אבל כל פעם קורה משהו שמונע את המפגש שלנו. פעם אצלי ופעם אצלו. ואולי אחרתי אצלו את הרכבת אחרי שאמר לי שלפני כמה ימים היה לו את הזיון הכי טוב שהיה לו בחיים והוא עדיין מלא התלהבות ממנו?

והאם זה יהיה יובל, הבחור בן ה- 34 מת"א, הבהיר-זהוב-חלק-חטוב-שרירי, שחם עלי אש ומת שאני אתקע את הישבן הקטן והחמוד שלו?

והאם כל החרמנים האלה יתפוגגו מול משפט אחד קטן של זוהר, 28, השחום-אקזוטי-מדהים, שכבר שנה וחצי מנהל איתי ריטואל בלתי מוסבר ושעדיין לא העז לאזור אומץ לקבוע פגישה... זוהר שביני ובינו יש משהו בלתי מפוענח שהגיע הזמן לפענח אותו...

או שאפי עצמו יטרוף את כל הקלפים כשיתחיל לתקשר איתי ויחדש את העונג המושלם שהיה לנו בשבוע הראשון להיכרותנו. זה לא היה רק סקס, כי לא היה סקס בכל פעם שנפגשנו, אבל היתה ידידות והיתה התלהבות. היה גם הרבה אושר. באותו שבוע ראשון עם אפי כבר חשבתי שאולי זה הבחור שיגמול אותו מהרדיפה המתמדת אחרי בחורים חדשים וסטוצים נוספים, כי בעצם הוא מה שאני רוצה. עכשיו אני הרבה יותר סקפטי, אבל אולי... אולי...

מסיבות מובנות לאור כל הבלגן הזה, השיר הראשון שצץ לי בראש ואני מקדיש אותו לכל הבחורים גם יחד ובמיוחד לאפי כמובן, הוא השיר I Can't Handle It  של The Underdog Project משנת 2001:

"I can't handle it

What can i do to get you all my life

Playing silly games and messing with my mind"