פילבוקס

במקום יומיים חלפו תשעה ימים עד שפגשתי את אפי שוב. שוב היו לו הסברים הגיוניים, אבל מה שאני צריך זה לא הסברים אני צריך להרגיש שהוא רוצה, שאכפת לו לפחות כמו שאכפת לי אם אנחנו נפגשים או לא, ואני לא ממש מרגיש את זה. אולי זה ענין של טמפרמנט הרבה יותר רגוע משלי, אולי הוא פשוט פחות רוצה אותי מאשר אני רוצה אותי ואולי הוא גם הרבה פחות חרמן ממני. כנראה שזה איזה שילוב של כל הסיבות הללו היחד עם כל הנימוקים ההגיוניים שלו. הייתי שמח אם זה היה אחרת, אבל זה לא. אז אני לא יושב לחכות לו וממשיך לחפש את הדבר החמקמק ההוא שאני לא יודע אם אפילו קיים בנמצא. מקבל שברירים ממנו מאפי, מקבל חלקים ממנו מארי הירושלמי ומקבל פירורים ממנו מרוני,  הכל בנוסף לסקס בריא וטוב שיש לי עם אחרים. הייתי שמח אם כל החלקים האלה היו מצטרפים לשלם אחד בבחור אחד, אבל בינתיים הם לא, אז אני מסתדר עם מה שיש.

כשנפגשנו, בסופו של דבר זה היה רק לזמן קצר והפעם לא בגלל אפי, אלא בגללי. נסעתי לסדר בת"א משהו שקשור לעבודה והתעכבתי שם מעל לצפוי. עד שהגעתי אל אפי כבר לא נותר הרבה זמן. זה היה או קוויקי או שנשב לאכול צהריים יחד ולדבר קצת. לא היתה התלבטות רבה. למרות כל התשוקה ידעתי שעם אפי אני רוצה סקס ארוך ונעים, לא משהו חפוז ומאולץ. אם כבר חיכינו עד עכשיו, נוכל להסתדר עוד כמה ימים בלי זה, אבל את חברתו הנעימה והחייכנית רציתי גם רציתי. כשהוא נכנס לרכב חיבקתי אותו והתנשקנו בחום רב. כל הדרך עד למסעדה לא הפסקנו לאחוז ידיים וללטף וזה היה נעים כל כך...

יש בו משהו באפי שמעורר בי את הרצון לאסוף אותו אל בין זרועותי. לחבק, ללטף, לנשק ולא להרפות, אבל לא ממש אפשר היה לעשות זאת באמצע היום באמצע העיר. ישבנו בשולחן בחוץ, נהנים מהשמש הנעימה, אוכלים ומדברים. היה כיף. אפי אמר שהתוכניות לנסוע לעבוד בחו"ל עברו לפסים מעשיים וזה יקרה בעוד חודש ומשהו. אנחנו עוד נדבר בסקייפ, אנחנו עוד נחשוב זה על זה ואנחנו גם נתגעגע. אני מניח שאני יותר ואפי קצת פחות, הבנתי את זה כבר מזמן. כשאנחנו יחד הקסם קיים באוויר, אבל כשאנחנו לא יחד אני מרגיש שזה חסר לי כפליים ממה שזה חסר לו, אם לא מעבר לכך.

חבל לי שאפי נוסע, הייתי שמח אם היה נשאר ואם הקשר ביננו היה מעמיק ומתפתח, אבל אלה החיים. לא הייתי במעמד לומר לו לא לנסוע, למרות שייחלתי שהחלטתו תהיה שונה. הכרותינו עדיין קצרת ימים מדי, קלילה מדי וארעית מדי לדיבורים כאלה, אך גם אם היתה ממושכת יותר, לא הייתי מתערב בהחלטה שלו. את מה שלא יכולתי לומר לאפי אמרו K.C. & The Sunshine Band  בשירם משנת 1979 Please Don't Go שאפשר לראות כאן:

הארוחה הסתיימה, הקפצתי את אפי לעבודה, שוב חיבוקים חמים ונשיקות ושוב הבטחות להפגש בקרוב, אבל הקרוב הזה משום מה הרבה פחות קרוב ממה שהייתי רוצה שיהיה. חלפו להם עוד מספר ימים בהם הייתי ממש עסוק בעבודה אז בניגוד להרגלי לא פניתי כמעט לאפי. אולי זה הפתיע אותו, אבל כשפתחתי סוף סוף את המסנג'ר בשעת צהריים מאוחרת, אפי - שלא כהרגלו - הפתיע אותי ופנה אלי ביוזמתו.

"הו, מה שלומך XXX יקירי" אמר אפי.

"נפלא, במיוחד כשאני מקבל הודעה כזאת ":)  עניתי לו.

"אתה רואה!" הוא הוסיף.

"מה קורה איתך היום?" שאלתי.

"עובד עד מאוחר" הוא אמר.

"שתהיה לך עבודה נעימה, שמח שחשבת עלי" אמרתי.

"אני לא מפסיק אף פעם לחשוב עליך... שיהיה לך גם יום נפלא ומוצלח" אמר אפי.

אם גם הוא מתחיל לחשוב עלי, כנראה גם בשבילו ההפסקה היתה קצת ארוכה מדי. אולי זה טוב. אולי כשנפגש שנינו נרצה בזה כל כך שיהיה עוד יותר מוצלח. התקווה שזה יקרה היא יומיומית, אבל בין לבין קורים דברים אחרים.

אחד הדברים האלה קרה בדיוק יום אחד לפני השיחה הזו עם אפי. זה היה יום קצת מתעתע, ולתעתועים האלה אחראי רוני, 23, הבחור שלפני חצי שנה התרחק ממני לגמרי ובחודש האחרון התחיל לחפש את קרבתי מחדש. זה קרה דווקא רגע אחרי שאמרתי לו שאולי נשכח מכל הפנטזיות החרמניות ומכל דיבור על סקס ביננו ונשאר ידידים וירטואלים בלבד, כי זה סתם מייסר אותי וזה סתם מעיק עליו. רציתי לסגור את הגולל על הפרשה ששמה רוני, אבל רוני כנראה לא רצה שזה יקרה. לראשונה מזה זמן רב הוא יזם משהו. תהיתי מה הסתתר מאחורי היוזמה הזאת, אבל עמדתי לגלות מהר מאוד...