פילבוקס

הערת המחבר: הקשר של סיפור זה לפסח הוא קלוש ביותר וקיים רק בשוליים. זה לא סיפור קליל, אך הוא מוקדש באהבה רבה לבחור מיוחד במינו, שלמדתי להכיר ולהוקיר...

בגיל 25 כמעט ואחרי שש שנים של טיפולים פיזיים ופסיכולוגיים, הרגשתי קצת יותר טוב עם עצמי. אחרי שנתיים של זיונים בלתי פוסקים, כל יום ולפעמים גם כמה פעמים ביום, הגעתי למצב בו ברוב הפעמים אפילו לא עמד לי. הייתי חרמן, רציתי מגע ואינטימיות וחיפשתי ללא הרף את הגבר שיתן לי את זה, את הגבר שיזכיר לי את מה שהרגשתי עם דוד משה בימי נעורי, אבל לא מצאתי אותו. שורת הגברים המתחלפים הפכה למצעד של איברים שחדרו ללא הרף לגופי ורק חוררו עוד יותר את נשמתי. לעיתים נדירות היה גם איזה גבר שהצליח לגרום לי לגירוי עד כדי זקפה. ולעיתים עוד יותר נדירות מישהו מאלה שהצליחו לגרום לי לזקפה הצליח להביא אותי גם לגמירה. לרוב גם לא גמרתי בכלל. הכל היה קצר מדי, הכל היה תכליתי מדי. הם באו בזה אחר זה, מיששו את גופי. חיטטו בפי טבעתי, שימנו, תקעו, גמרו והלכו. אני רק נשארתי מרוקן, למרות שהקונדום המשומש שהשאירו אחריהם היה מלא בכמויות גדולות של זרע. הייתי זיון טוב כנראה, אבל משום מה אף אחד מהם כמעט לא רצה לחזור, שלא לדבר על קשר קבוע יותר.

על כל עשרה שדיברתי איתם אולי אחד הביע ענין כלשהו להפגש איתי. רובם ברחו כששמעו על המקרה. על הפגיעה המוחית, על הטיפולים שאני עובר. הם דימו לעצמם איזה נכה פיזי או מנטלי ואפילו לא נתנו לי הזדמנות ראויה להציג את עצמי. אם לא הייתי מזכיר את הקליע שעשה שמות במוח שלי, סביר להניח שהם אפילו לא היו שמים לב לכך. מפעם לפעם, לא בתדירות גבוהה, איזו מילה נתקעת לי, משהו קלוש שאפילו לא מתקרב לגמגום. גם את בעית הזכרון שאני סובל ממנה אפשר ליחס לסתם פיזור נפש או ריבוי היכרויות. הרי זו תופעה מוכרת בקהילה, בה לפעמים יום אחרי שדיברת עם מישהו הוא אומר לך "תזכיר לי מי אתה" וכאלה. אם אני לא חוזר ואומר שאני סובל מבעיית זכרון של ממש, רובם אפילו לא שמים לב לכך. אני הולך כמעט ללא שמץ של צליעה [וזה עלה לי בדם], אני עושה כושר, יש לי גוף חטוב ויפה, אבל עצם הרעיון של פגיעה מוחית מבהיל ומרחיק רבים, עוד לפני שהבינו מה בעצם יש בה או אין בה.

מבין אלה שדיברו איתי, נפגשו איתי או זיינו אותי, אף אחד לא חקר לדעת מה עובר עלי באמת. זה לא ענין אותם ממש. אני לא ענינתי אותם באמת, רק הגוף שלי. כנראה הם חשבו שהנה יש פה איזה בחור קצת מוגבל, אבל גוף טוב וחטוב, אחלה זיון וללכת. בשביל מה להם לפתח שיחת עומק? בשביל מה להכיר ממש? רק מסמנים V על עוד זיון מוצלח והולכים. אף אחד גם לא שאל אותי למה בעצם אני מחפש מבוגרים יותר, למה דווקא הם עושים לי את זה. לא ענין אותם לדעת.

הפסיכולוג שלי אומר לי שאני צריך להתחיל לחשוב על צעדים ראשונים לחזרה לעולם האמיתי. להשתלבות. ללימודים, עבודה או כל דבר נורמטיבי שבחור בגילי אמור לעשות. אחרי התאונה, כשעוד הייתי מרותק לכסא גלגלים ולא ידעו מה יהיו ההשלכות המנטליות של הפגיעה המוחית הקשה שעברתי, היו הורי מרוצים אם רק הייתי יכול ללכת, אם רק הייתי יכול לקרוא בשמם. עבודה? לימודים? אלה היו חלומות שהם לא העזו לחלום. אני עצמי בכלל לא ידעתי איפה אני ומה קורה איתי, אז בטח שלא יכולתי לחלום על כך. הדבר האחרון שזכרתי זה זמזום דבורה, זה מה שחשבתי כשהקליע של הצלף הפלסטיני פגע בראשי כחודשיים לפני פסח שלפני שש שנים והעיף אותי לבאר עמוקה של חושך ואבדון שלקח לי המון זמן לטפס ממעמקיה למעלה. אחרי חודשיים ומשהו של חוסר הכרה, התעוררתי אז בשביעי של פסח וביקשתי חורים. מזל שאחי היה אז ליד מיטתי כי אימי בטח היתה מתפלצת. הוא מיד הבין אותי והלך להודיע לרופא שהתעוררתי ולשאול אם מותר לו לתת לי חתיכה מהמצה שהוא אכל ממנה לפני רגע. הרופא חייך אחרי שסיים לבדוק אותי אז ואמר שבפסח הזה אני יכול לשכוח מהמצות (ובאמת רגע אחרי זה שכחתי) אבל אולי בפסח הבא. אחרי התפרצות גדולה של אושר של בני משפחתי שנאספו ובאו אל מיטתי לחזות בנס של קימתי לתחיה, אט אט חלחלה ההבנה שאני לא ממש חזרתי. שחלק מהותי ממני נשאר שם מאחור. שהטיפוס מבאר החושך והאבדון רק החל וכנראה לא יסתיים לעולם.

אני יודע שלעולם לא אשוב להיות הבחור שהייתי לפני התאונה. הבחור החכם, החברותי, מרובה הידידים, הבחור שאין לו רגע דל. היום יש לי המון זמן פנוי. נותרתי לבד. רק אני, משפחתי, המחשב, וגדודי הבחורים שרק רצו לזיין אותי. בדבר אחד לפחות התאונה לא פגעה ואולי אף הגבירה, בחרמנות.

הייתי חרמן והפכתי להיות חרמן כפול ומכופל. לעיתים חשבתי שאני מנצל את המוני הבחורים ההם לזיון קל ומהיר. רגע אחרי שהיו מסיימים והולכים כבר הייתי חרמן לזיון נוסף ואם היה כזה - גם לזה שאחריו ועוד ועוד. רציתי קשר, רציתי זוגיות ואהבה, כולם רוצים, אבל המצב שלי גרם לי להבין שיקשה עלי מאוד למצוא את זה. לא התכוונתי לשבת באפס מעשה עד שזה יקרה. לא התכוונתי להעביר את זמני באוננות וירטואלית מול סרטי פורנו או תמונות של חתיכים אנונימיים באינטרנט. החלטתי שעד שתבוא האהבה הגדולה הזאת או הקשר היציב יותר, אני רוצה לעשות כיף, ליהנות ולהזדיין.

אני אפילו לא יודע באיזה גיל התחיל הסיפור עם דוד משה, חלק מהזכרונות אבדו לי מהפגיעה, אבל אני יודע שאהבתי את זה. דוד משה היה הגבר הראשון שלי. בלשון החוק היבש זה היה ניצול מיני, בעילת קטין או אפילו משהו גרוע מכך, כי הייתי נער צעיר מדי ובן משפחה, אבל, אייך לומר זאת... נהניתי. כן, זו לא בושה לומר שנהניתי. דוד משה תמיד התייחס אלי טוב, עינג אותי והנעים לי את ימי נעורי המוקדמים. הוא זה שהשאיר בי שריטה לגברים מבוגרים, רזים ושעירים במידה, כי זה מה שהוא היה. הוא נראה טוב דוד משה ונמשכתי אליו מאוד. חיכיתי לרגעים האלה שבהם הוא יחמוק אלי, יקח אותי לאיזו חורשה מבודדת ויעשה לנו שעה של כיף ועונג. חיכיתי לשעות הגנובות האלה ולא חשבתי על מוסריות, חוק או על כל דבר אחר, מלבד להיות איתו, להרגיש את גופו ולהרגיש את חום האהבה שלו הזורם אלי ונותן לי הרגשה כל כך טובה. אני אמנם לא ממש זוכר את ההתחלה, אבל את הסיום אני זוכר בהחלט. הייתי אז בסוף כיתה ט', כשאימי התקשרה להודיע לי שסתם כך בגיל 35 קיבל דוד משה דום לב ונפרד מהעולם הזה. כאבתי את מותו והתאבלתי עליו תקופה ארוכה.

עם פטירתו, החלטתי שמה שהיה איתו היה משהו יחודי ומיוחד וכי לא יהיו לי גברים נוספים. רציתי להיות נער רגיל ומקובל, רציתי להיות עם בנות, רציתי לזיין בנות. מה שעבר עלי זה מהפך מוחלט. כמעט בן לילה הגולם שהייתי הפך להיות פרפר נהדר. נראיתי טוב, התחטבתי, גבהתי, שיערי השחור החלק התארך מאוד, עיני הדבש שלי עשו את שלהם וגם החיוך. תמיד אמרו לי שיש לי חיוך יפה. הנערות בתיכון בו למדתי התחילו לחוג סביבי ולרמוז רמזים ברורים ומעבר לכך. עוד לפני יום הולדתי ה- 16 זיינתי את הנערה הראשונה ואחריה פצחתי במסע זיונים כמעט בלתי פוסק כל תקופת התיכון. גם בשנה הראשונה של הצבא המשכתי לחגוג עם חיילות, קצינות ומה לא. הייתי סקס-משין, אולי כדרך להדחיק את מי שהייתי באמת. אולי כדי לא להתמודד עם דמותי האמיתית שלא העזתי להכיר בה מאז שדוד משה נפטר.

הפגיעה הביאה את השינוי הגדול. הבנות נעלמו ראשונות. החברים החזיקו מעמד קצת יותר זמן, אבל אחרי שנתיים גם הם נעלמו. הדבר הראשון שידעתי שאני רוצה אחרי שהשתקמתי והייתי מסוגל ללכת ולתפקד, היה שאני רוצה זיון ואני רוצה אותו עכשיו. הדבר השני ידעתי היה שהסתיימו ההדחקות וההכחשות, שאני רוצה גברים ואני רוצה אותם מבוגרים ובשלים יותר. אלכס, האח הטיפולי שעשה לי את הפיזיותרפיה היומיומית, לא הבין מה נחת עליו כשפתחתי במתקפת הפיתוי שלי כלפיו. בסופו של דבר, אחרי שהרגעתי אותו שהוא לא צריך לחשוש להכאיב לי ושאני מזדיין כבר שנים רבות, הוא השחיל אותי על מיטת הטיפולים בחדר הפיזיותרפיה, וזה היה טוב, אוהו כמה שזה היה טוב.

אביב היה צריך לקרות. משהו בתמונות שלו כל הזמן משך את עיני, משהו בכרטיס שלו. הוא היה מבוגר ממני בחמש עשרה שנים אבל היה לו מראה צעיר למדי ובמיוחד היה לו את מה שאני אוהב, אך די נדיר לגברים בגילו, גוף רזה. לא גוף רגיל או חטוב שיש שטועים וקוראים לו "רזה" רק בגלל העדר הכרס המשתפלת. היה לו גוף רזה אמיתי. נכנסתי לכרטיס שלו ללא הרף, משאיר שם עקבות ומחכה שישלח לי הודעה. רציתי בו יותר מדי עד שהתביישתי. זה היה משהו חדש אצלי כי בדרך כלל אני לא מתלבט הרבה. לשם מה? אם אני רואה באתר ההיכרויות כרטיס שמוצא חן בעיני, אני שולח הודעה לבחור. כן - כן, לא - אז לא. אני משתתף בשמחה בסרט המשוגע הזה ועושה לא מעט שטויות, אבל עם אביב, משהו בלתי מוסבר עצר אותי. נדמה לי שגם אביב נכנס פעם או פעמיים לכרטיס שלי. אולי הוא אפילו נכנס יותר פעמים, אבל רק בפעמיים האלה הוא שכח למחוק עקבות. בכל מקרה, הוא לא פנה אלי ואני לא פניתי אליו ורק המשכתי להזדיין על ימין ושמאל ולהרהר בדמותו המסתורית. כשאביב פתח כרטיס חדש לא ידעתי שזה שלו. שמחתי שלפתע יש עוד גבר בגיל הנכון ובעל המראה הנכון בדיוק למה שאני מחפש ונכנסתי לכרטיס שלו. הפעם שלחתי לו הודעה והפעם, למרבה ההפתעה, אביב גם ענה.

אחרי זמן קצר גם עברנו לטלפון. אני לא זוכר הרבה מהשיחה ההיא אבל כנראה שהיא היתה שיחה טובה כי אביב אמר לי שזו היתה הסיבה העיקרית שהוא החליט להפגש איתי. הוא אמר שסקס יש לו די והותר, אבל משהו בשיחה שלנו שכנע אותו שאיתי יוכל להיות הרבה יותר מכך. "אתה בנוי לקשר?" שאל אביב ואני רק אמרתי לו שאין דבר שאני רוצה יותר מכך, עם הגבר הנכון, "יש מצב שאתה הגבר הנכון, אביב?" שאלתי והוא רק אמר לי שאכיר אותו ואדע בעצמי כי אין הנחתום מעיד על עיסתו. אחר כך שוחחנו גם במסנג'ר ופתחנו מצלמות וכבר דאגתי לספק לו סיבה טובה נוספת. נראה לי שהוא אהב את זה, לפחות לפי הזקפה שצמחה לו בתחתונים ושאחרי הרבה הפצרות הוא גם הסכים להראות לי אותה. מרגע שראיתי את הזין מעורר התיאבון שלו במצלמת אינטרנט, ידעתי שאני רוצה להניח עליו את השפתיים שלי. ידעתי שאני רוצה להתיישב עליו. ידעתי שאני רוצה להרגיש אותו בכל גופי וכשאביב הגיע זה קרה וזה היה אפילו יותר טוב מכל הפנטזיות שלי כשאוננתי עליו ביומיים שחלפו מאז השיחה ועד הפגישה הזאת.

מעבר לשיחות הנעימות ולסימפטיות הכללית שלו, המגע, זה מה שקסם לי אצלו מהרגע הראשון. אביב לא היה כאחד הגברים ההם שכל מה שענין אותו זה מי ימצוץ למי, באיזה תנוחה הוא יתקע אותי ומתי. הוא לא היה כאחד הגברים חובבי הזיונים החפוזים, שכל הסקס איתם לא ארך הרבה יותר מעשר דקות עד הגמירה ואולי עוד כמה דקות להתלבש ולעוף לי מהבית. אביב פשוט חיבק אותי ממושכות והרגשתי את הזקפה שלו נלחצת אלי. אביב גם נישק. כשאביב החל ללטף אותי עם ידיו הגדולות, הרגשתי שאני בקושי יכול לעמוד על הרגליים. הייתי קצת מסוחרר והתמכרתי לתחושות הנעימות עד מאוד כשידיו ליטפו לי את הגב או כשחפנו לי את הישבן. כל פעם שחשבתי שזהו, נגמר והתחלתי להתפשט, אביב עצר אותי ושאל אם אני ממהר לאיזה שהוא מקום. רק אחרי חצי שעה של התגפפויות הוא הרשה לי להוריד את החולצה, רבע שעה אחר כך גם את המכנסיים. כשהשתרעתי לבסוף על המיטה ואביב עלי, מלטף ומנשק, עדיין היינו בתחתונים למשך זמן רב נוסף. נראה לי שחלפה יותר משעה מרגע שאביב נגע בי לראשונה ועד שהיינו ערומים סוף סוף. הבטתי בזקפתו הענקית ונפעמתי.

אביב הסתובב ונשכב על הגב, מתרגע ואני נשכבתי בין רגליו מביט בתאווה בזין הגדול שלו ושולח מבט מבקש לעברו. אביב הנהן, לפחות היה נדמה לי שהוא הנהן, כי רגע אחר כך כבר הסתערתי לו על הזין. הפה והלשון מלקקים ומוצצים והיד מלטפת מלמעלה למטה. אחרי שהתענגתי עליו ארוכות הסתובבנו לתנוחת 69 ומצצנו זה לזה. כשאביב כיוון לתנוחה הזאת התחלתי לדאוג מה תהיה תגובתו כשיראה שאין לי ממש זקפה. אולי זו תופעת לוואי של התאונה ואולי של התרופות החזקות שאני לוקח מאז נגד כאבי הראש החזקים והתפרצויות הזעם שאני סובל מהם. אולי שתי הסיבות יחד. לא ממש הבנתי. אני מתאר לעצמי שהרופאים הסבירו לי אבל כבר שכחתי.

להפתעתי הזין שלי הגיב בזקפה מסוימת לליקוקים של אביב. אמנם חלשה, אמנם חלקית, אבל זקפה היא זקפה. ידעתי שאולי יש סיכוי שהפעם גם אני אגמור ולא רק הבחור שאיתי, אבל קודם כל רציתי להרגיש אותו בתוכי. הדפתי קלות את אביב שישכב על הגב והתיישבתי עליו, תופס את הזין הזקור שלו ביד אחת ומפסק לעצמי את הישבן עם היד השניה. כיוונתי את הזין שלו לתוכי והתיישבתי עליו לאט לאט, קצת מודאג מהגודל. הזין שלו לא היה ענקי, אבל הוא היה גדול וגם קצת עבה, כך שלקלוט אותו לתוכי לא היתה משימה פשוטה. כשמצאתי את הכיוון התמכרתי להרגשה. רכבתי עליו עד שכבר לא יכולתי יותר. נשכבתי על הגב והרמתי את הרגליים למעלה, אבל אביב - כמה מפתיע - במקום לתקוע אותי מקדימה, רכן אלי והחל ללטף ולמצוץ לי את הזין ואחר כך ירד מטה וזיין לי את החור עם הלשון החושנית שלו. כל גופי נרעד מהתחושה. לא יכולתי לחכות יותר. הייתי חייב לכבות את האש שאחזה לי בחור וידעתי מה בדיוק יכבה אותה. דחפתי את ראשו מהחור שלי ופשוט השחלתי את עצמי על הזין. "תזיין אותי" ביקשתי ממנו. "תזיין אותי חזק, אביב. אני כבר לא יכול יותר..." והוא זיין. אחר כך הוא גם הפך אותי על הבטן והמשיך לטחון את ישבני עם המוט הלוהט שלו, עד השחרור המיוחל. דקה אחרי שגמרתי הוא שלף עצמו מתוכי, קילף את הקונדום והרטיב לי את הישבן במטחי זרע חוזרים ונשנים. מזמן לא היה לי זיון כל כך טוב...ממש מזמן. אחרי שהתקלחנו והתלבשנו הוא אמר שנהיה בקשר באתר ההיכרויות או במסנג'ר כי הוא לא ממש אוהב שיחות טלפון, אחרי שבעבודה הוא כל הזמן טוחן טלפונים. שמחתי מאוד שיצא מזה משהו הלאה. בא לי קשר קצת יותר רציני וקבוע וחשבתי שעם אביב זה אפשרי. בגלל בעית הזכרון שלי ישבתי וכתבתי הכל, כדי שאני לא אשכח אותו. רגשות אני לא שוכח וגם את האנשים הקשורים לרגשות האלה, אבל הפעם רציתי גם לזכור את העובדות ולהזכר בהן כל פעם מחדש.

למחרת שמח וטוב לב באתי להכנס לאתר ההיכרויות אבל האינטרנט לא עלה לי. אחר כך גם גיליתי שאף תוכנה לא עובדת כמעט. קראתי לטכנאי מחשבים שנאלץ לעשות פורמט למחשב. הוא הסביר לי שזה לא נורא. שיעשה פורמט רק לדרייב C, השד יודע מה זה בכלל אבל דרייב D שם כל המסמכים, התמונות והשירים שלי ישאר ללא כל פגע. הוא הבטיח שיתקין לי חזרה את כל התוכנות ולא ארגיש שום שינוי אלא רק לחיוב, אחרי שהמחשב יהיה נקי מכל הזבל. כשסיים הטכנאי את כל ההתקנות ניגשתי שמח וטוב לב לאינטרנט ורציתי להכנס לאתר ההיכרויות. האתר היה שם, אבל משום מה לא הצלחתי להכנס אליו. לחצתי על האיקון של המסנג'ר, אבל גם הוא לא נכנס אוטומטית.

"משהו פה לא בסדר, זה לא נכנס לי לאתר וגם לא למסנג'ר"  אמרתי לטכנאי.

"אה, זה פשוט מאוד. מה שם המשתמש שלך?" שאל הטכנאי.

"צ'יקו" אמרתי לו "השם שלי הוא משה, אבל כך קוראים לי כולם."

"אוקיי, ומה הסיסמא?"

"סיסמא? אין לי מושג... אף פעם לא כתבתי סיסמא. גם את השם משתמש לא כתבתי אף פעם, אבל תמיד זה נכנס לי לבד. חבר סידר לי שאני לא אצטרך לזכור אותה. אני לא מבין במחשבים ולא יודע איך..."

"הוא פשוט כתב את הסיסמא שלך וכתב למחשב לשמור אותה, אבל הסיסמאות נמחקות בהתקנה מחודשת. לא רשמת אותה בצד איפה שהוא?"

"אין לי מושג" עניתי "אבל גם אם רשמתי אין מצב שאני אזכור איפה שמתי את הפתק בכלל..."

"תנוח, תרגע, זה יחזור לך" ניסה הטכנאי לעודד אותי.

"אין מצב, מה שאני שוכח לא חוזר אף פעם וזה בערך שמונים אחוז ממה שקורה לי... עברתי פגיעה מוחית קשה.. צלף פלסטיני..." אמרתי לו והוא רק הרים ידיו ומשך כתפיו לאות שאין מה לעשות.

"תפתח כרטיס חדש" אמר לי הטכנאי.

"אבל אביב... איך הוא ימצא אותי?" מלמלתי, אבל הטכנאי כבר סיים את עבודתו, לקח את התשלום והלך משם.

חלפו להם חודשיים - שלושה עד שמצאתי מישהו שאני יכול לסמוך עליו ושיפתח לי את הכרטיס החדש שלי באתר ההיכרויות ויסדר לי את המסנג'ר. זה היה בחור נחמד שפגשתי בגן, צעיר מדי לטעמי אבל ברגע שסיפר לי שהוא עובד במחשבים, התפשרתי ולקחתי אותו הביתה. אלעד היה ממש נחמד וגם הסקס היה לא רע בכלל, אבל השריטה שלי למבוגרים היתה פשוט חזקה מדי. למרות שזה היה סטוץ בלבד, הוא עזר לי בשמחה ואפילו רשם לי איך אוכל לשנות סיסמא אחרי שהוא ילך כדי שתשמר הפרטיות שלי. חבל שהוא לא היה עשר - עשרים שנה מבוגר יותר כי אז...

לפני שאלעד הלך הוא עוד שאל אם יש מצב לפגישה נוספת או משהו אבל אמרתי לו שלא נראה לי שילך ביננו, לא בגלל שמשהו לא בסדר איתו, כי הוא היה אחלה, אלא בגלל השריטה שלי למבוגרים. אלעד עוד נתן בי מבט אחרון של צער, אחד מהמבטים הרבים שאני מקבל מצעירים רבים הנדלקים עלי ומציפים אותי בהודעות, אבל הסתובב והלך לדרכו. בפגישה הבאה שלי עם הפסיכולוג סיפרתי לו על אלעד ועל כך שאני לא מצליח להמשך יותר מדי לצעירים. שאלתי אם יש דרך להרפא מהשריטה הזאת שלי והוא שאל אותי אם אני בטוח שזה מה שאני רוצה. דווקא אז נזכרתי באביב שלא ראיתי כבר כמה חודשים. הגעגועים אליו הציפו אותי מחדש. זה היה מוזר כי לא הכרנו זמן רב, נפגשנו בקושי פעם אחת, אם אינני טועה, אבל זה היה כל מה שחיפשתי כבר שנים. תהיתי מה הייתי בשבילו. האם זה היה רק סקס טוב או שהוא מחפש מעבר. כעסתי עליו קצת שלא התאמץ ליצור איתי קשר. אוקיי, לא נכנסתי לאתר ההיכרויות כבר כמה חודשים והמסנג'ר הלך לי, אבל הרי הוא יודע איפה אני גר.

לא זכרתי את פרטי הכרטיס של אביב ובוודאי שלא את כתובת המסן שלו. הוא היה שמור אצלי ברשימת אנשי קשר שנמחקה לי עם הדיסק הארור, אז לא היתה לי כל דרך ליצור איתו קשר בעצמי. גם את הטלפון שלו הוא לא מסר לי וכשהתקשר אלי תמיד זה היה ממס' חסוי. לא שאלתי למה, פשוט שמחתי על ההזדמנות לדבר איתו ולא שיחקתי משחקי אגו.

החודשים חלפו ופסח התקרב והלך. הפריחה האביבית בשדות שמאחורי הבית שלי הזכירו לי את אביב שדווקא בא אלי אז בחורף ומאז נעלם. המשכתי בחיפושי באתר ההיכרויות אחרי גברים בגיל הנכון אבל אף אחד מהם לא היה אביב. נפגשתי עם כמה מהם בכל זאת, אבל אף אחד מהם לא רצה כלום מעבר לזיון מהיר שיזקוף לו את האגו שבחור צעיר ונאה כמוני רוצה אותו. אחד אפילו שיחק לי קטע כאילו הוא מעוניין בקשר רציני אבל אחרי שבועיים נעלם כאילו בלעה אותו האדמה. כמה רוע. בשבועים שלפני פסח לא הזדיינתי בכלל. למי היה כוח? כל הסידורים והנקיונות גזלו ממני כל טיפת כוח והחרמנות היתה ממני והלאה. לא פתחתי מחשב אפילו וגם הפסקתי לענות לטלפון שבדרך כלל קיבלתי ממנו שיחות מגברים שפעם שכבתי איתם וחיפשו איזה זיון קל סיבוב שני או שלישי, אבל לא מעבר לכך.

כשהטלפון צלצל בערב החג הנחתי שזה מישהו מהמשפחה שרוצה לאחל חג שמח. הגברים המחפשים זיונים כבר לא מתקשרים בשעות האלה. זו היתה הסיבה שעניתי אפילו בלי להביט מי מתקשר. כששמעתי את קולו של אביב לא קלטתי בתחילה שזה הוא. הספקתי כבר לשכוח איך קולו נשמע, צעיר כזה יחסית לגילו, אבל כשאהוא אמר לי "שלום מתוק, זה אביב, התלבטתי אם לצלצל אבל החלטתי שאני חייב לומר לך לפחות חג שמח, גם אם אתה לא רוצה קשר איתי..." נתקעו לי הדמעות בגרון. כל הכעס עליו התפוגג ברגע. הבנתי שהוא כנראה חשב שמחקתי אותו מחיי כי נעלמתי מהאתר ומהמסנג'ר.

"אני לא נוטר טינה" אמר אביב "במיוחד לא ערב חג. רציתי  לומר לך את מה שחשבתי שהבנת לבד, שבשבילי אתה הרבה יותר מרק סקס, שחשבתי על קשר אמיתי ורציני איתך, אבל חבל שזה לא הדדי. אם בכל זאת..." חדל אביב כשאני אמרתי לו שזה כן הדדי וכשהסברתי לו מה קרה.

"איפה אתה?" שאלתי.

"חזרתי בצהרים מחו"ל והתלבטתי לאן לנסוע משדה התעופה, אבל לבסוף הבנתי והימרתי על כל הקופה."

"מה זאת אומרת?"

"אני פה למטה, עם בקבוק יין וזר פרחים בשבילך" אמר אביב "אבל אולי עברתי את הגבול..."

"לא, לא, לא, זה ממש נפלא, בוא תעלה" אמרתי לו.

אמי שמה לב לחיוך הנסוך על פני מאוזן לאוזן ועיני הנוצצות ושאלה אותי "מה קרה?"

"אביב הגיע" סיפרתי לה, שידעה הכל אודותיו

"אביב הגיע, פסח בא" השיבה אימי בצחקוק קל וחיבקה אותי בחום. אחר כך היא גם חיבקה אותו כשנכנס אלינו הביתה והושיט לה את זר הפרחים הגדול.

"תשאר איתנו לליל הסדר?" היא שאלה.

"בשמחה רבה" ענה אביב והניח את בקבוק היין על השולחן הערוך.