פילבוקס

נמאס לי מכל בעיות התקשורת: נמאס לי מכל בעיות התקשורת עם בחורים שמבטיחים ולא מקיימים, יוצרים ציפיות ונעלמים, אומרים שיחזרו אליך תיכף ולא חוזרים, מבקשים שתתקשר ומתפלאים למה אתה מתמיד בכך עד שהם עונים.

למה לא אכפת לאף אחד? למה לכל הרוחות והשדים אני לא מצליח למצוא בחור צדיק אחד בסדום שיהיה אכפת לו מהזמן שלי וממה שאני חושב ומרגיש כמו שחשוב לי מהזמן שלו וממה שהוא חושב ומרגיש מרגיש. בחור שאם לא מצליח להיות בקשר בזמן שאמר שיהיה בקשר, יטרח לאחר מכן להודיע ולהסביר את עצמו בלי שאצטרך לחלוב ממנו מה קרה, בדיוק כמו שאני עושה אם אני לא מצליח לעמוד בהבטחה שהבטחתי.

אני שונא חוסר וודאות. אני לא אוהב להשאיר מישהו בערפל. גם אם אני לא יודע ברגע שהוא שואל אותי משהו, אני טורח לענות לו מייד כשאני יודע, או לומר לו מתי נראה לי שאני אדע. כי לי אכפת. לי אכפת מהאדם האחר, מהציפיות שאני יוצר אצלו ומהאכזבות שאני מאכזב אותו. אני רואה את עצמי במקומו ואני משתדל לחשוב מה אני הייתי מרגיש אם הייתי במצבו ולכן משתדל לעשות מה שהייתי מצפה שיעשו לי אם הייתי באותו מצב. שיבוא רק בחור אחד כזה. אחד שאכפת לו. דמאיט, איפה הוא?

לירון, 24, מסתמן כעוד בחור שהכזיב. בחור שיצר במפתיע הרבה ציפיות בפגישה שלנו שאמר שלא מחפש רק סטוץ ושרוצה קשר מעבר ל"רק סתם זיון" אבל לא נוקף אצבע כדי שזה יקרה. דווקא בגלל שהשעות שאנחנו פנויים לא כל כך מסתדרות זו עם זו, חשבתי שאנחנו צריכים לעשות מאמץ מיוחד כדי לתקשר בזמנים שזה אפשרי, אבל לא נראה לי שאכפת לו יותר מדי. אוקיי, אז היה לו שבוע עמוס, אז מה? גם לי יש ימים עמוסים, אבל לא לוקח יותר משתי דקות לכתוב איזו הודעה קצרה ולשלוח אותה או להשיב לאיזו הודעה קצרה שקיבלתי, בשביל להראות שאתה שם, שאתה בענין, שאכפת לך. אם זה היה רק סקס, אז זה לא ממש משנה, אבל הוא אמר שרוצה משהו אחר ורוצה את זה איתי, אז למה מעשיו לא מסתדרים עם אמירותיו? אני לא מסוגל להבין דבר כזה. אם אני רוצה ואני יודע שגם הבחור השני רוצה, אז אני עושה משהו. אולי הוא לא מספיק רוצה. אולי הוא התקרר קצת. מרגיז.

היום היתה לנו הזדמנות להיות הרבה זמן ביחד. הוא אמר לי שהוא רוצה והוא אמר שאולי גם הוא יהיה פנוי, אבל לא ממש הצלחתי לקבל ממנו תשובה אם זה בסוף מסתדר לו. הוא חזר מאוחר בלילה מהעבודה אמר שהוא הרוג והולך לישון והספקתי רק לומר לו שאצלצל בבוקר. הוא לא ענה להודעה שהשארתי לו בה שאלתי אם בסוף נפגשים או לא והשאיר אותו בחוסר וודאות. למוד נסיון מהקשיים שלו להתעורר בפעם הראשונה בה נפגשנו, לא ויתרתי לאחר ששיחת הטלפון הראשונה שלי אליו בבוקר לא נענתה. גם לא אחרי השניה. אוקיי התקשרתי לא מעט פעמים במשך השלוש שעות הבאות מהרגע בו הודעתי לו מראש שאני אהיה פנוי ובסביבה.

עודף הסבלנות ויכולת ההתמדה שלי היתה בעוכרי. רק בערב הוא ענה. בין השורות קראתי נימת ביקורת על זה שהתקשרתי כמה פעמים. "אחרי הפעם השניה היית צריך לא לנסות יותר" הוא אמר לי. הזכרתי לו שאם הייתי נוקט בגישה הזו אז גם לא היינו נפגשים בכלל כי בפגישה הקודמת רק בפעם הרביעית הוא ענה ואפילו התנגד להצעתי אז לדחות את הפגישה אם הוא עייף ורצה שנקיים אותה בכל מקרה. הפעם כנראה ההתמדה שלי לא התאימה לו. "אני לא אוהב לחץ" הוא שלח לעברי עוד חץ ביקורת. לחץ? בסך הכל רציתי לדעת אם לחכות לו או לעשות משהו אחר עם הזמן שלי ביום הזה שפיניתי בשמחה כדי שנבלה יחד זמן רב ושזה לא יהיה "רק זיון" כפי שהוא אמר לי אז. בסך הכל רציתי תשובה.

שוב אני משליך יהבי על האדם הלא נכון. כנראה שמערכת המושגים שלי שונה. שהאמפטיה שאני חש לזולת והיכולת שלי להעמיד את עצמי במקומו אינה מן הדברים המצוי כל כך אצל לירון. אינני יודע אם הם מצויים בכלל אצל מישהו אחר. אני מייחל שאמצא כי זה הדבר שהכי הרבה חשוב לי.

ארי הירושלמי אומר לי על כל אכזבה כזאת: "אתה מצפה ליותר מדי מאחרים", אבל אני ממשיך לצפות, ממשיך לקוות, אופטימיות נצחית או עודף של תמימות, אבל אולי יום אחד זה יקרה. אולי יום אחד אפגוש מישהו נחמד שגם אכפת לו. שבאמת אכפת לו.

היום אני מאוכזב. היום אפילו אני קצת כועס. אולי מתוך המה שיכול היה להיות ולא היה נזכרתי בשיר שמסמל בשבילי את התקשורת מסוג אחר, התקשורת של מישהו שאכפת לו לתת הרגשה טובה לצד השני.

אני מתכוון לשיר של סטיבי וונדר I just called to say I love you, משנת 1984, שאפשר לראות כאן: