אני מכיר אותו כבר שנים. תמיד הוא מגיע לנקודה הזו שלי, מתיישב, נשען עלי ונאנח. בימי הקיץ החמים הוא מוריד את הכובע ומוחה בו את אגלי הזיעה המתגלגלים מהמצח לעיני הדבש היפות שלו, ואילו בחורף, מנער את המטריה ושולף מהתיק המהוה שלו איזו מגבת ישנה שידעה ימים טובים יותר, ופורש אותה תחתיו, לשמור על ישבנו יבש מהעשב הרטוב.
כשהיה ילד, היה מגיע לפעמים עם חברים או איזה כדור שהייתי מרגיש את מכותיו כל פעם שהיו מפספסים את השער ופוגעים בקורה, כי אני הייתי אחת הקורות. השניה היתה סתם איזו אבן גדולה שהניחו בצד השני של השער ותמיד היתה מעוררת ויכוח אם הכדור היה בפנים, בחוץ או שמא היה בקורה. בקשר אלי אף פעם לא היה ויכוח וכשהכדור הגיע אלי, הדפתי אותו בנחישות ובנחרצות, שלא יהיה שום ויכוח אם קורה או לא קורה.
לאורך הגזע שלי עדיין נעוצים שרידי המסמרים ואף כמה קרשים משלבי הסולם שהיה מחובר אלי והוביל לבית העץ הקטן שהוא בנה פעם בגיל אחד עשרה בין ענפי. זה היה יותר משטח עץ מאשר בית, עם גדר וחצי משני צדדים וענפי העבותים החובקים בצדדים האחרים. אותו משטח ידע משובות ילדות במחנה הקיץ שהיו עושים לפעמים בין ענפי או בחסות צילי ואותו משטח ידע גם שעשועים ממין אחר.
כשבגר הביא לשם גם את מה שחשב לאהבה הראשונה שלו, שהתבררה בסוף כאהבת סרק בדמות הנערה החייכנית עם הגשר על השיניים. תמיד תהיתי אם היה נשאר עם בנות לולא נתפסה לשונו בברזלי הגשר בנשיקה הגמלונית והראשונה שלו, בה נשרט עד זוב דם. חלפו עוד מספר שנים עד שהוא הביא לשם את האהבה הראשונה האמיתית שלו. בתחילה חשבתי ששוב הם באו לשם כמו בגיל אחד עשרה לשחק קלפים או גולות, אבל כשהתחילו להתפשט הבנתי שבחמש השנים שחלפו, התחלפו להם גם המשחקים. כששמעתי את נאקות האהבה שלהם נרעדו ענפי לרגע מדאגה לילד האהוב כל כך עלי, שמא כואב לו משהו, אבל כששמעתי את הנשיקה שאחרי הבנתי שהכל בסדר.
הכל היה בסדר עד שהוא חזר לשם אחרי כמה חודשים לבד, ממרר בבכי על אהבה שהיתה ואיננה עוד. אחר כך הגיעה תקופה בו הוא הגיע לבד. רק הוא והמחברת בה לא הפסיק לכתוב במרץ הגיגים ושירים, אשר לפעמים השמיע לי אותם ואני רשרשתי בענפי בעונג של אלף עלעלים, אך אז הגיעה גם תקופה בא הוא שקע בשתיקות רועמות. לא דיבר, רק ישב בשקט. הוא והאמפי שלו, שוקע בעולם של צלילים שרק את הדיהם הקלושים יכולתי לשמוע. לפעמים הוא הזיל גם כמה דמעות שהשקו אותי במשקה עצוב שהייתי מעדיף שלא לשתות אך לא היתה לי ברירה.
כשחלף זמן בו הוא לא הגיע, התחלתי לדאוג שמא קרה לו משהו. חודשים חלפו אבל יום אחד ראיתי אותו שוב מטפס במעלה הגבעה בשביל שידעתי שמוביל אלי. משהו השתנה בו. שיערו הארוך כבר לא התבדר ברוח, גם בגדיו הצבעוניים התחלפו בגוון אחד, גוון של אדמה. תחילה חשבתי שלכבודי הוא הגוון הזה, אך בסוף הבנתי שלא כך. הוא התיישב בצילי, מגרד בידו הנאה את שיער ראשו הקצוץ ביד גסה ומניח את נשקו על גזעי. הפעם הוא לא הוציא מתיקו שום מחברת, אלא פתח משהו שאת פשרו בתחילה לא הבנתי. מה שעוד יותר הפתיע אותי היה שכשפתח את הדבר המשונה הזה, ראיתי שם את עצמי. כן, כן, זה ממש הייתי אני, אמנם צעיר יותר בכמה שנים, אבל אני בעצמי. גם הוא היה שם, חובק ביד אחת אותי וביד שניה חובק מישהו אחר כשהאושר מאיר את עיניו היפות, לפני שהגיעו ימים שהבדידות חנקה לו את הצחוק. כשהחלו מילים לצוץ בדרך פלא באותו כמו-מחברת, הבנתי שאלה הם המחברות של היום. מחברת פלא שלא זקוקה לדפים ולא לעט שחורטת בהן ביד אוהבת או כואבת. שלא נרטבת בדמעות שמותירות עליה כתמי נצח, אם כי המילים המשיכו להנציח במחברת הפלא הזו את הכאב שלו.
הזמן עבר וחלף לו, הקיץ תם, הסתיו עבר חלף לו וגם החורף כבר עמד לעזוב כשניצני האביב הגיעו. הייתי מאושר כשראיתי אותו מגיע ביום האביבי ההוא. כשהוא הוציא את החבל מתיקו חשבתי שאנחנו עומדים לשחק זה עם זה כמו בימי ילדותו הרחוקים ורשרשתי בעליצות בענפי הצמרת הצעירים שלי. הם כבר חיכו להרגיש את החבל מתלפף עליהם למשחק כזה או אחר של אושר, כפי ששחו להם על ימים עברו הענפים הקשישים שלמטה, אבל זה לא קרה. דווקא באותו יום אביבי ונהדר, הוא בחר לשחק בחבל עם אחד הענפים הקשישים שלי. חייכתי שהבנתי שהוא עומד לשחק דווקא עם הענף המוכה והחבול ביותר, זה שהברק הכה בו לפני כמה שנים וכשהיה פצוע וכואב כילו בו גם המזיקים את תאבונם, כשאכלו אותו מבפנים. הוא ליטף את הענף הקשיש והחולה שלי באהבה, כשכרך עליו את החבל. הוא נשק לו כשהחל לעלות על שני השלבים שנותרו מסולם העץ הישן של ימי ילדותו. הוא בכה כשכרך את הלולאה על צווארו ושלח מבט אחרון לשמש הזורחת בין ענפי ולצפורים המצייצות בשירה מאושרת של אהבה שלא היתה לו, והוא נאנח.
רגע לפני שעזבו רגליו את שלב העץ ההוא של הסולם, הבנתי שהוא לא בא לשחק איתי היום, אלא להפרד. תלתליו הארוכים שוב התבדרו ברוח וזיפי זקנו שרטו את גזעי כשנשק לי בפעם האחרונה. רגע לפני שקפץ אל הקפיצה האחרונה שלו, לחשתי לענף הקשיש והחולה שזה הזמן שלו להפרד ממני. הענף הקשיש והחולה חייך אלי בהבנה, ואז כשהילד קפץ, כרע הענף הזקן והחולה תחתיו ונפל איתו ארצה. באותו רגע שלחה לו הצמרת זלזל צעיר שצנח וליטף את פניו של הילד. הוא הביט בתמהון על הענף הקשיש המונח לצידו על הארץ, על הזלזל הצעיר המלטף את זיפי זקנו והקשיב לאוושת הרוח הנושבת בין ענפי. הוא פרם את קישורי החבל, חייך אלי חיוך ראשון מזה זמן רב, והלך לו לדרכו. 
אחרי שנה או יותר הוא חזר, והפעם היה מישהו איתו. בחור חמוד וחייכני שחיבק אותו בחום. הם עשו שם אהבה תחת צילי הרחב ואחר כך שלפו את הסכין מתיקם וחרטו על בשרי את הלב ואת חיצי האהבה שלהם, ואני קיבלתי את יסורי הסכין באהבה רבה, רשרשתי לעברם באושר וידעתי שיהיה טוב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
