פילבוקס

שבע שנים ארוכות, ארי הירושלמי, 26, מחכה לרגע הזה בו הוא יראה את האור בקצה המנהרה. שבע שנים ארוכות, החבר היקר הזה שלי, מחכה שמשהו יזוז ומשהו יתקדם בענין חשוב שיש לו השפעה מהותית ביותר על חייו. שבע שנים ארוכות בהן הוא חורק שיניים ומרגיש שהוא גבר מת מהלך ורק מחכה לרגע בו יוכל להתחיל לחיות באופן שיתחיל להיות קצת, אפילו רק קצת, דומה לכל בחור אחר בגילו, כי ארי לעולם לא יוכל להיות כמו כל בחור רגיל בגילו. שבע שנים ארוכות של יסורים, אשר בשנה וחצי האחרונות זכיתי לחלוק חלק מהם איתו. שבע שנים של דריכה במקום, תסכול ולא מעט יאוש.

השבוע, אחרי שבע שנים ארוכות, ראה ארי לראשונה את האור בקצה המנהרה. טאץ' ווד, חמסה חמסה, בן פורת יוסף, אנחנו מקווים שבשנה הבאה עלינו לטובה הוא כך יגיע אל הרגע המיוחל שבו יסתדרו סוף סוף הענינים בשבילו. ליבי יצא אליו כשהוא סיפר לי על היום הכל כך חשוב הזה בשבילו, שהוא הגיע אליו בלא מעט חשש שמא יתאכזב שוב, שכן שבע שנים ארוכות הוא מתאכזב שוב ושוב, אבל הפעם העתיד נראה לפתע מבטיח. הפתרון נראה בהישג יד. התקווה שרויה מעבר לפינה.

ארי סיפר לי שהוא בדרך לאותו ארוע חשוב, אך לא ידעתי כמה זמן זה יקח. הוא אמר שיתקשר אלי כשהוא יסתיים ונפגש לקפה, וחסר לי שלא אבוא. האמת שהוא אמר שאם אני לא אבוא הוא יתן לי בוקס בבטן, כי ארי מדבר ישר ולענין. בלי שום מעצורים ובלי שום פוליטקלי קורקט. אמרתי לו שאני אשמח להפגש איתו, אבל בתוך תוכי ידעתי שאני עלול להיות במקום אחר ועם מישהו אחר ברגע שהוא יתקשר, כי קבעתי מראש עם מישהו איזה מפגש תענוגות לאותו בוקר.

כצפוי, ארי התקשר להודיע לי שהוא סיים, כשכבר הייתי בדרך למפגש התענוגות שלי. סיפרתי לארי את האמת, וארי בלשונו העסיסית אמר לי "לך תזדיין", מה שבדיוק התכוונתי לעשות ממילא. ידעתי שזו רק עקיצה קטנה מצידו, אז לא כעסתי. הסברתי לו שזה היה  מתוכנן מראש ושאני אתקשר אליו אחר כך ואולי נלך לאכול צהריים יחד.

אחרי שהחזרתי את הבחור החמוד ממפגש התענוגות לביתו, צלצלתי לארי ושאלתי מה קורה.

"אצלי הכל בסדר. מה אצלך? גמרת?"

"כן, באמת סיימתי ואם בא לך אפשר ללכת לאכול צהרים יחד".

"לא, טמבל, אני מתכוון למה ששאלתי. גמרת?"

"כן, גמרתי, אם זה מעניין אותך" עניתי וצחקתי קצת, אבל כשנפגשנו לבסוף זמן קצר אחר כך, הוא זרק לי "בוא הנה, יא בוגד" ותקע לי בוקס קטן בכתף ואז הוסיף: "אתה מנייאק, אבל אני אוהב אותך", אבל ידעתי שהוא לא ממש כועס, רק עקיצה קטנה. התחבקנו וכבר חשבתי שהוא נרגע אבל אז הוא גם תפס לי את הזין והביצים ולחץ קצת... אאוץ'...

בדרך למסעדה, במעלית, כבר נגמרו העקיצות. התחבקנו והתנשקנו, אבל אלו היו חיבוק ונשיקה של ידידות עמוקה ולא משהו מתוך תשוקה. האווירה הנעימה נמשכה גם במסעדה החביבה, שם טיפלה בנו מלצרית חמודה וחביבה עוד יותר. ארי, שהיה במצב רוח מרומם במיוחד, שפע קסם אישי ולא הפסיק להרעיף אותו על המלצרית שעד סוף הארוחה כבר היתה חצי מאוהבת בו ונתנה לנו שירות לעילא ולעילא.

זה היה משב רוח מרענן לפגוש את ארי באותו יום. לראות את החיוך שרוב הזמן שרוי על פניו, למרות הזמנים הקשים שידע, מתחיל לחלחל גם לתוך הגוף פנימה. שמחתי לשמוח בשמחתו, להיות שם ברגע הזה איתו, ולהזכיר לשנינו יחד שחברות כמו שלנו היא ערך חשוב שיש לנצור ולשמור כי דבר כזה לא מוצאים כל יום. 

ולארי אני רוצה להקדיש היום את השיר That what friends are for, במקור שיר של רוד סטיוארט משנת 1982, אך הרבה יותר מוכר בגרסת הקאבר שעשו לו בשנת 1985 למטרות צדקה Dionne Warwick & Friends: