פילבוקס

תמיד ידעתי שאני אדם של געגועים, טיפוס נוסטלגי מאוד. אני אפוף בגעגועים עמוקים למקומות שבעבר, לאנשים מהעבר, לחוויות מהעבר, למוסיקה מהעבר. לא רק לעבר האישי שלי, אלא לעבר בכלל. אני מביט בו נפעם וביראת כבוד. אני נהנה לפשפש בו, לקרוא עליו, לשמוע אותו, לראות אותו. אני שומר ונוצר זכרונות מהעבר ויש לי נטיה להביט עליהם במבט רומנטי, גם אם הם לאו דווקא זכרונות של אושר. גם את העצב מהעבר אני חובק בשתי ידי.

גם את הבחור או הנער שהייתי פעם אני חובק בזכרון הנוסטלגי שלי. לפעמים אני חושב מה היה קורה לו יכולתי לשוב לעבר, לנער אותו קצת וללמד אותו משהו ממה שאני יודע כיום, לעזור לו במשהו, אבל את העבר אין להשיב. את העבר לא ניתן לתקן. אותם רגעים של טעויות ועצב, בד בבד עם אותם רגעים של הצלחה ואושר הם שעשו אותי לאדם שאני היום. קוצר ידי לעזור לצעיר שהייתי פעם מביא אותי לנסות לעזור פה ושם למי שאני נתקל בו בדרך וזקוק לעיתים לאיזו דחיפה קלה, מילת עידוד או עצה טובה, כי מעבר לכל החרמנות שאתם קוראים עליה לא מעט פה בבלוג, יש בי רצון עמוק לעשות טוב.

כל מה שאמרתי עד כה היה רק הקדמה הרהורית למשהו אחר שרציתי לדבר עליו הפעם. משהו שקרה בביקור מקרי בעיר הולדתי, אבל לפני כן עוד הקדמה קצרה ואחרונה. 

את עיר הולדתי עזבתי בילדותי. זו היתה ילדות שזכורה לי כמאושרת למדי, למרות שגדלתי בבית שלא ידע שפע. הניתוק החד מכל חברי הילדות ומתבנית נוף מולדתי לא היה לי קל. שנים רבות לקח לי להסתגל לעיר החדשה ולחברים חדשים, מה שחרת בליבי לנצח את הנוסטלגיה העמוקה לעיר הולדתי. באופן מוזר, בכל פעם שאני מבקר בה, למרות שחלפו שנות דור, אני מחפש בכמיהה בקהל העוברים ושבים דמויות מהעבר. אני יודע בתוך תוכי שזה חיפוש חסר תוחלת. אני יודע שהילדים מאז כבר בגרו והיו לאנשים וספק רב אם בכלל אזהה אותם אף אם יעברו מול פני. אני יודע כי רובם בוודאי כבר לא מתגוררים בעיר הולדתי זה מכבר. אני יודע כי הסיכוי שאפגוש מישהו מהם באמצע העיר שואף לאפס, אבל המבט שלי ממשיך לחפש כל הזמן.

השבוע הייתי שם בעיר הולדתי בעניני עבודה. באופן מקרי הזדמן לשם גם יזיזי לשעבר, רוני, 23, ואחרי שיחה טלפונית קצרה החלטנו להפגש לארוחת בוקר במרכז העיר. ישבנו בבית הקפה, אכלנו, שתינו ודיברנו על ענינים כאלה ואחרים, אבל מבטי שוטט ללא הרף. רוני תהה מה אני מחפש וסיפרתי לו שאני מחפש אם יעבור במקרה מישהו שאני מכיר. הוא שאל אם אני חושש מכך שמישהו יראה אותי שם, אבל חייכתי ואמרתי לו שבדיוק להיפך. שאני אשמח לפגוש מישהו שלא פגשתי שנים רבות, וסיפרתי לו על הצמא הנוסטלגי שלי לדמויות מהעבר. רוני צחק ואמר שאני פנטזיונר ושהסכוי שזה יקרה שואף לאפס, אך אני רק אמרתי לו שתמיד מותר לקוות.

חלפה לה שעה קלה ויצאנו מבית הקפה. לא הספקנו לעשות כמה צעדים ואני שומע מישהו קורא בשמי. אני מביט אליו ורואה איש לא מוכר שמחייך חיוך גדול ומושיט לי יד. אני לוחץ את ידו והוא מבין שאני לא מזהה.

"אני אלון" הוא אומר, אולי אתה לא זוכר אבל עבדנו פעם יחד תיכף אחרי הצבא."

"אבל איך הכרת אותי? עברו כל כך הרבה שנים מאז..."

"נשארת אותו XXX" הוא אמר "לא השתנית בכלל".

"נו באמת... אני כבר מזמן לא בחור בן עשרים וקצת כמו שהיינו אז, כולם מתבגרים" אמרתי לאיש שהיה פעם בחור צעיר וחמוד והשתנה ללא היכר, מאז אותה עבודה בה עבדנו זה לצד זה במשך כמה חודשים בלבד.

"כמעט ולא השתנית" חזר אלון ואמר ואז המשכנו לפטפט קצת. סיפרנו זה לזה מה אנחנו עושים היום. אשתו הדהויה קצת ישבה לידו והוא סיפר לי שיש לו גם ילדים. באותו זמן עלתה למול עיני דמותו של הצעיר החרמן שהוא היה אז. באותו זמן נזכרתי בחיוך בבחורה הדתיה שהצעיר ההוא שהוא היה פיתה פעם בשירותים במקום העבודה ההוא, ביחד עם בחור נוסף במין אנאלי ואוראלי בו זמנית. היום היו קוראים לזה הטרדה מינית או אולי משהו חמור מכך, תלוי בנסיבות, אבל אז ראו את זה כמשהו מצ'ואיסטי. לי זה נראה אז הזוי לחלוטין. סקס בשירותים עם בחורה דתיה בעבודה? מי עושה דברים כאלה? כמה תמים שהייתי...

נפרדתי ממנו בלחיצת יד חמה ובחיוך מאוזן לאוזן. רוני שהיה עד למפגש הקצר הזה גם חייך.

"אז מה אתה אומר? סיכוי שואף לאפס? אמנם לא מישהו מילדותי אבל בחור שלא ראיתי כל כך הרבה שנים ועוד הכיר אותי בכלל?"

"כנראה שבאמת לא השתנית כל כך" אמר רוני "אתה יכול לראות בזה מחמאה".

"ועוד לשמוע מחמאה כזו מסטרייט... יודע מה עוד מוזר? שהוא זוכר אותי בכלל. אתה חושב שתזכור בעוד שנים רבות מישהו שעבדת איתו למשך תקופה קצרה של כמה חודשים? רוב האנשים פשוט מוחקים ועוברים הלאה..."

"אבל אותך איך אפשר לשכוח?" צחק רוני וסגר ענין.

הפעם השיר שאני מקדיש לעצמי, לנוסטלגיה ולגעגועים, הוא באופן טבעי "שיר געגועים" המקסים של קובי אפללו משנת 2007: