פילבוקס

סגרתי את דלת חדרי והתמסרתי לשיחה. נאחזתי בכל משפט והשתדלתי לא להיות ביקורתי. מצב הרוח שלו כל כך שברירי, הוא כל כך מחפש כתף להניח עליה את ראשו ולדעת שהוא יכול להיות שקט. שהוא מצא משהו טוב. שהוא הגיע אל המנוחה והנחלה. בא לי לומר לו את זה במילים, לומר לו את זה בשירים, אבל אני חושש שהוא יבהל שוב, אז אני שותק ובורר במילים. נזהר. אבל מה שהייתי רוצה לומר לו באמת, מה שכל מי שמחפש כתף להשען עליה ברגעים שהוא מרגיש שהוא צריך את זה, זה מה שנאמר בשירו של ביל וויטרס משנת 1972 - Lean on me.

זו היתה שיחה ארוכה והייתי מגדיר אותה אף כשיחה טובה. ידעתי שהמפתח לקשר איתו והמפתח לכך שיוכל לבטוח בי אחרי טראומות העבר שלו, הוא אמון, אז בניגוד להרגלי לא שמרתי את הפרטים לעצמי והסכמתי לענות לו בגילוי לב כמעט גמור על כל מה ששאל. הנחתי שהידיעה תשרה עליו את הבטחון שהוא צריך להרגיש. ידעתי שאין לי מה להפסיד יותר מלבד את הסיכוי לקשר אמיתי וכן איתו ואת הכנות הזו נתתי לו בלי כחל ושרק. "נבהלת?" שאלתי אותו כשסיפרתי לו משהו חשוב על עצמי, משהו שאני מעז לספר בדרך כלל רק אחרי היכרות ארוכה מאוד, אבל יכולתי לשמוע את החיוך שלו דרך הטלפון כשהשיב "לא נבהלתי, אם כי קצת הופתעתי".

כששוחחנו ניסיתי לצלול קצת לתוך האמת שמאחורי המשיכה שלי אליו. קודם כל יש את המשיכה הפשוטה הגופנית, שהיא הקרקע שעליה יכול לצמוח משהו. שנית, קשיים כאלה לא מרתיעים אותי אלא יוצרים אתגר נוסף כדי להגיע אל המטרה הנכספת עם כל הבעייתיות שהיא טומנת בחובה. שלישית, נמאס לי מכל רדיפת הסקס המתמדת של הזמן האחרון, אשר רגע לאחר הסיפוק הגופני, אם הוא מגיע, אני חש מרוקן וסתמי ואני כל כך לא שם. אני צריך את הרגש, את הבטחון ואת הידיעה שיש בחור שיכול לסמוך עלי ושאני יכול לסמוך עליו. מלבד זאת, הודיתי בחצי פה שיש בי איזה רצון עמוק לתקן, רצון לתת ולהעניק.

"יש בך חדוות נתינה" אמר שחר והרגשתי אותו הולך ונרגע, "יכול להפגש בשעה שתיים?"

"מצויין" עניתי וקבענו לאותו בית קפה בו נפגשנו תמיד. חזרתי במרץ מחודש לעבודה להספיק לסיים עד השעה היעודה כמה מטלות דחופות.

הגעתי לשם כמה דקות לפניו והחלטנו לקחת איזה קפה ומאפה בטייק אווי וללכת להסתובב קצת. שחר התעקש בתקיפות אדיבה לשלם עבור שנינו ונתתי לו. אולי זה בגלל שהוא מוכר בבית הקפה הזה ואולי רצה להרגיש מוביל ולא מובל ולתקן את תדמית הציפור הפצועה והכנועה שלו. לא התעקשתי. לקחנו את הקפה והמאפים ויצאנו לפארק הקטן שבסמוך. התיישבנו שם על איזה ספסל אבל המקום נראה פתוח מדי וציבורי מדי. אמרתי לו שחבל שלא קבענו במקום קצת פחות ציבורי או קצת יותר נסתר מעין והוא הסכים איתי.

להיות ליד בחור שאני נמשך אליו ולא לגעת בו זו חוויה קצת מייסרת בשבילי, כי אני פשוט אדם שנוגע. לא יכול לשמור את ידי בכיסים בלי ללטף את הבחור שאיתי, בלי לחבק קצת ואפילו להגניב איזו נשיקה קטנה פה ושם, אבל במקום בו היינו זה לא היה אפשרי.

הרוח הקרירה קצת נשבה ושנינו ישבנו כמו באיזה דייט של ילדים ורק דיברנו, דיברנו ועוד קצת דיברנו. גם לאחר כל השיחות וההיכרות היותר מעמיקה שחר שמר את רוב הקלפים שלו צמוד לחזה. הוא לא נטה לספר לי יותר מדי על עבודתו, הוא סיפר לי בגילוי לב על טראומות מערכות היחסים הקודמות שלו והתנצל שהוא מדבר על כך יותר מדי, אבל עדיין סרב לתת לי אפילו את מספר הטלפון שלו. לא היה בכך את ההדדיות הראויה, אבל נתתי לו להרגיש שאני בוטח בו. אולי ככל שירגיש טוב ויהיה בטוח בכך, גם הוא יבטח בי קצת יותר. הבנתי שיקח לי הרבה זמן לרכוש את אמונו המלא, אבל עדיין קיוויתי שנתקדם לאיזה שהוא מקום. ידעתי שאני לא יכול לגעת בו אבל הייתי סקרן מאוד לפחות לראות משהו.

"אני רוצה לבקש ממך משהו אבל זה קצת מביך אותי" אמרתי לו.

"מה?"

"אני מת לראות את הבטן שלך, לראות מה מסתתר מתחת לחולצה..."

שחר חייך והרים קצת את שולי חולצתו, חושף את בטנו השטוחה, חלקה ובהירה-זהובה ומאוד מאוד מושכת. הושטתי את ידי ואולי אף נגעתי-לא נגעתי בה בקצה האצבע, אבל שחר הזדרז לבלום כל נסיון לגעת בו בפומבי וכיסה חזרה את המקום הנחשק הזה בגופו.

"אהבתי" אמרתי לו במילה קצרה אחת.

שחר עוד חקר והקשה למה אני רוצה אותו ולמה לי להכניס עצמי לכל השריטות, הפגיעות וחוסר היציבות שלו. "חסרים גברים אחרים באטרף שמחפשים את מה שאתה מחפש? שיתאימו לך בלי כל השריטות שיש לי?" הקשה שחר.

"אני לא מחפש" אמרתי לו. "כבר מזמן איבדתי תקווה שאמצא משהו כל כך מופרך כמו שאני רוצה ופשוט זרמתי עם מה שהיה. אם זה סטוצים, יזיזים, ידידים. אתה משהו אחר. אני לא הולך לחפש מישהו אחר כמוך שרוצה קשר שונה כמו שאני רוצה אותו. אין לי כוחות לכך. חוץ מזה, לשם מה? אני מקווה שכבר מצאתי..." אמרתי לו וחייכתי.

היה נדמה לי שגם הוא מחייך קצת, אם כי חיוך של עצב שמטיל ספק אם יהיה לי כוח לחכות עד שהוא ירגע מכל הפראנויות שלו. חיוך של ספק אם יהיו לו את תעצומות הנפש להתגבר עליהם ולהשליך את יהבו דווקא עלי. חיוך עצוב, אבל אני דווקא מעדיף לראות את התקווה ואת הסיכוי שמאחוריו.

הגיע הזמן לזוז ושוב נפרדנו זה מזה באמצע הרחוב בלחיצת יד בלבד. כל גופי כמה לחיבוק, לליטוף, לאיזו נשיקה על הלחי, אבל שחר לא העז לעשות שום דבר במקום ההוא. סף החרדות שלו גבוה בהרבה משלי, כנראה. נאלצתי להתאפק. אני בכלל מתאפק כבר כמה ימים מאז שנפגשנו, למרות שלא הבטחתי לו כלום, וההתאפקות הזו קשה לי. הערגה למגע של גבר הולכת ומתגברת. בכל הקשור לשחר זה לא חייב להיות סקס ואני לא מאמין שנגיע לסקס כל כך מהר. בגלל שאיתו זה ענין של רגש שמתחיל להתפתח, אז אפילו די לי בחיבוק, לטיפה קטנה, נשיקה קלילה, משהו שימלא את המצברים שלי ויאפשר לי להמשיך בהתנזרות הפתאומית הזו מסקס עם גברים אחרים שגזרתי על עצמי. אינני יודע אם אצליח בכך, אבל אני מנסה.

למחרת הפגישה שלחתי לשחר הודעה קצרה: "לא רוצה להעיק ולא רוצה לחפור, רק רציתי לומר לך שאני חושב עליך לא מעט. כל פגישה כזו שלנו רק משפרת את מצב הרוח שלי עוד יותר, ואני מקווה שגם את שלך. דבר איתי :)"

כמה שעות אחר כך ענה שחר: "היי XXX, אני קצת, כמו שאתה יודע, לא יציב מהבחינה הזו ויש לכך הרבה מאוד סיבות/נסיבות. מבטיח להתעלות על עצמי...ולהתקשר. שחר."

אני מחכה...