פילבוקס

הפגישה השניה שלי עם שחר בשבוע החולף היתה טובה ומבטיחה כמו הקודמת. אבל למרבה אכזבתי היא רק היתה מבטיחה, ועדיין לא מקיימת.

אמנם היו בפגישה שיחות עומק נוספות ואמנם היה ביננו מגע טוב, נעים ומגרה מאוד, ליטופים שכמעט הביאו את שחר לגמירה, אבל זה לא מה שחשוב. מה שחשוב הוא דווקא מה שחסר לי: הידיעה שזהו זה. הידיעה ששחר התגבר על חרדותיו ונכנס לקשר הזה איתי בכל נפשו ובכל מאודו.

מפריעים לי החששות הנמשכים של שחר. החששות האלה אינם בגלל שמשהו בי לא בסדר, אלא אולי דווקא בגלל שאני בדיוק מה שהוא מחפש. מרוב שכך, הוא חושש שעולמו יתהפך עליו אם זה יגמר לא טוב, כפי שקרה לו בעבר עם האקסים מהגיהנום שלו.

לצערי, הוא לא מצליח להשתחרר מצילם הכבד בקצב שאני רוצה, גם אחרי חודש וחצי מהיכרותנו המחודשת וגם אחרי שתי פגישות נעימות וטובות שהיו לנו רק בשבוע האחרון. רגליו נותרו עדיין קרות מרוב פחד שיפגע שוב אם משהו יתקלקל ביננו אחרי שהוא כבר יכנס לזה כל כולו. הם נותרו קרות גם אחרי הנשיקה, גם אחרי החיבוק, גם אחרי המגע הראשון שהיה כל כך טוב לשנינו, וגם לאחר כל שיחות הנפש ביננו. אינני יודע מה עוד אני יכול לעשות שלא עשיתי. הפעם זה באמת לא אני, אלא הוא. שחר צריך לעבור תהליך עם עצמו ולהתגבר על מחסומיו הפנימיים, כדי שאדע שזהו  זה. מתסכל.

לא רק האקסים מהגיהנום שלו מעיקים על בנית הקשר ביננו אלא גם צילו של האקס הטוב איתו ידע שנים לא מעטות של זוגיות פורחת. אמרתי לשחר שאני זה אני. שאינני האקס הטוב שלו ואינני אחד מהאקסים הנבזיים שלו. אמרתי לו שלא הייתי רוצה שיבחן אותי מול האידיאל ההוא של בן זוגו הראשון. חששתי גם מהאידיאליזציה ששחר עושה לבן זוגו הראשון, בו זוג שהכיר כשהיו צעירים בשנות העשרים לחייהם לפני שנים רבות כל כך.

שחר הבין זאת ואמר לי שהוא מתרפק על זכרונות העבר עם בן זוגו הראשון רק בגלל הכוויות שחטף אחר כך. הוא הוסיף שעל הקשר שלנו הוא מביט באופן הרבה יותר בוגר ושהאמת היא שאני אפילו מושך אותו עוד יותר מהאקס הטוב ההוא. דיברנו על החרדות שמתעוררים בו מדי פעם להכנס לקשר חדש עם מעורבות רגשית ועל חששותיו שלא יעמוד בסטירה נוספת, אם מה שחס וחלילה יקרה לו איתי, אבל דיברנו גם על האמונה שגלי החרדה שלו ילכו וישככו וגם ילכו ויתרחקו זה מזה עם הזמן. 

אחרי הפגישה שלח לי שחר את הודעה הזו: "היה לי כיף לפגוש אותך היום. אני קצת עם רגליים קרות (הייתי אומר כמעט קפואות) אבל יהיה בסדר, אל דאגה. אדאג שלו לתת לזה לטפס עליי. אנחנו צריכים עוד לדבר כדי שאדע שאני לא במצב של קורבן סידרתי שוב".

עניתי לו: "אני פה [באטרף] רק בשבילך. ולא רק פה, בכלל. אין שום סדרתיות ושום כלום. אין בזה שום כלום לעומת מה שיכול להיות ביננו, שהוא הדבר האמיתי. מה הקפיא את רגליך? משהו שעשינו? תן לי לחמם את הרגליים שלך ואת הלב שלך. כל שיחה איתך וכל מפגש כזה הוא נדבך נוסף לקשר הטוב והחזק שאני מקווה שנבנה יחד ביננו.

 think positive :)

שלך [ואני ממש מתכוון לזה], XXXX"

אחרי התמהמהות מסוימת ענה לי שחר: "אני רוצה לעוף מפה [מאטרף], להאמין לך, ובך, לדעת שיהיה טוב, שלא יזיינו לי את הצורה עוד הפעם, שלא יתהפכו שוב, שיהיה ביטחון. מה קיבינימאט ביקשתי ואיך פעמיים יצא מזה סיוט? יצא לי כל הכוח מהגוף היום אחרי שראיתי אותך והייתי איתך. הרגשתי שאני יכול להישאב אלייך באופן מלא. ואני, מה לעשות, איש של בן אדם אחד. ואז כל האנרגיה יצאה לי מהגוף. מה אם אני שוב בסדרת העינוי הנפשי? מה אני עושה אז? זה פוגע לי בשגרת החיים. אני פנוי להכניס מישהו לחיי אבל לא פנוי להפיל את עצמי שוב. אף פעם לא הבנתי למה זה היה ככה בפעמים הקודמות אבל יודע שזה היה מצוין XX שנים. אני רוצה לשחזר את זה, ויותר טוב. אני מתנצל על התמימות שלי והקושי להגיע אליי".

עניתי לו: "אתה לא הולך להפיל את עצמך שוב. בטח בי. חשפתי את עצמי בפניך כפי שלא חשפתי מעולם בפני אף אחד, במיוחד בפני מי שלא סיפר לי דברים דומים לגבי עצמו. עשיתי את זה כי אני מאמין בך. עשיתי את זה כי אני לא יודע באיזו דרך אני יכול להראות לך שאני הדבר האמיתי, שאני לא משחק משחקים ושאני לא הולך להיות שום עינוי, אלא ההיפך הגמור מכך. את האמירה שלך שאתה יכול להשאב אלי באופן מלא אני לוקח בתור מחמאה גדולה. אני כל כך רוצה את הקשר השלם הזה בגוף ובנפש איתך...

שלך, כן שלך XXXX"

עד מתי הוא יתחבא מפני רגשותיו? עד מתי הוא יתן לחרדותיו לנווט את דרכו? כשחשבתי על זה, חשבתי גם על השיר הבא משנת 2001, שימו לב למילים...

Depeche Mode - Free Love: