אחרי כמה ימים של שתיקה מצידו של שחר שהקשר איתו הולך ונכנס לקפאון עמוק, הוא שלח הודעה קצרה. כל מה שהתכוון היה רק לא לצאת מניאק שנעלם לגמרי. הוא רק רצה לומר שלום, אבל אני רציתי לדבר, לשים דברים על השולחן, להציל את מה שאולי כבר לא ניתן להציל. החלפנו כמה הודעות ותמיד השיחה נקטעה לפני שממש מיצינו אותה. גם בשיחות שחר רק נוגע לא נוגע ומיד בורח כאילו לא להעמיק יותר מדי, לא לחטט בפצעי אישיותו השרוטה יותר מדי ולהתייצב בפני נושאים שקשה לו להתייצב בפניהם. זה הלך בערך כך:
שיחה ראשונה
שחר: כאן כדי לשאול לשלומך
אני: אם תצלצל, אולי ישתפר קצת...
שחר: אני לא בטוח יקירי, אני במצב של צורך אקוטי בשקט סביבתי, לא יודע איך ולמה
אני: "מי יודע איך ולמה" מזכיר לי קטע משיר של מייק בורשטיין שזכה בפסטיבל הזמר שנת תשכ"ז אבל נשכח מלב כי אבל מחוץ למסגרת התחרות עלתה על הבמה באותו פסטיבל, בזמן שספרו את הנקודות, זמרת צעירה ובלתי מוכרת לשיר שיר חדש "ירושלים של זהב". זמן קצר אחר כך פרצה מלחמת ששת הימים, חזרנו אל העיר העתיקה, הרובע היהודי והכותל. "ירושלים של זהב" הפך להיות כמעט ההמנון הלאומי ואילו השיר היפה של מייק בורשטיין שזכה באותו פסטיבל די נשכח מלב... רגע של טריוויה.
"מי יודע כמה נמשים
זרועים על קצה אפך - לא שניים, לא שישים.
אפילו אם ארצה על כל אחד לשיר
איני יודע אם יספיקו כל בתי השיר.
מי יודע כמה
מי יודע כמה
מי יודע איך ולמה?"
מתגעגע אליך, לנמשים שלך, ולביחד שיכול להיות לנו אם וכאשר...
שחר: האמת שאתמול התחיל איתי מישהו ברחוב. בתל אביב, אחרי קפה עם חברה טובה. התחלתי לדבר איתו אבל הבנתי שאני לא הזיון שמסוגל לעשות את זה. אני דפוק בראש, לא מסוגל לסטוצים, פשוט לא מסוגל, לא רוצה. מחפש אחד
אני: למה לחפש, לא מצאת כבר את מה שחיפשת? [אותי...]
אומרים לי לשבת בשקט, לא לפנות אליך, לא לעשות כלום. הקיצוניים יותר מרחיקים לכת עד כדי "תשכח ממנו" והירושלמי שאין לו מחסום בין המחשבה ללשון אמר לי "תזרוק אותו", אבל אני עושה הכל הפוך. כי אני יודע מה אני רוצה וחשבתי שאני גם יודע מה אתה רוצה... טעיתי בגדול? לוותר על הכל?
שחר: איש יקר, הירושלמי צודק. תזרוק אותי. עזוב, אני פוחד, חששן ונכנס לכאן ולא יודע למה. נכון, אני די בודד אבל למדתי שהבדידות הקרה עדיפה על החום השיקרי ולהיות שק אגרוף של מישהו. אני לא מכיר אותך מספיק ובטוח שאתה איש נפלא, אבל אין לי את האומץ להתקרב. האומץ לזה, פשוט לא קיים בי. אני לא יודע מה לעשות עם זה ואתה בטח לא הכתובת לסבול כאן.
אני: מי כמוך יודע שעשיתי כל מאמץ שיצליח, אבל צריך שניים לטנגו. התוצאה היא הפסד נקי של שנינו יקירי.
אני בחיים לא עשיתי מאף אחד שום שק איגרוף ולא יכול להבין תופעות כאלה. כל כך חבל. אני לא מנתק קשר ואם תרצה למה שתרצה תוכל למצוא אותי. ידידות, שיחה, עצה טובה, ווטאבר.
ביום שיהיה לך אומץ ללכת על הדבר האמיתי - דבר איתי ואני מקווה שרק טוב יצמח מזה. עד אז, היה שלום, ידידי היקר. נעמת לי מאוד וחבל שלא זכיתי לחוות בנפלאות אהבתך )-:
שיחה שניה - למחרת בבוקר
שחר: ריגשת אותי כשקראתי את ההודעה האחרונה שלך "על הבוקר". אתה נפלא וכך גם אהבתך והרגש אותו הפגנת. אני מקווה שאתאפס על עצמי, אחרת לבטח הקשר שלי אליך לא יזוז לשום מקום. אני מקווה שנמצא את הזמן להיפגש בקרוב וקצת לדבר.
אני: אוי שחר יקר שלי, אני כל כך מקווה.... יש בי כל כך הרבה לתת שרק מחכה לרגע שתשחרר קצת ותרשה לעצמך לקבל את זה...
בוא נמצא זמן ברוגע...
שחר: אני הרוס מטון הכתיבה שלך ומהמחשבה שאתה כ"כ רוצה לתת ואני כמעט ולא נמצא במצב של לקבל או להחזיר אפילו בצורה הוגנת. אני כ"כ סגור, מבחינה רגשית, ושמת לב שגם מבחינה מינית במידה לא קטנה, שאני פשוט נטוע עם הרגליים ולא מסוגל לזוז. אני לא מאמין שאני במצב הזה אבל זו המציאות שלי שתמיד דאגתי לספר לך עליה.
אני: אני יודע יקירי, ואני מקווה שיום אחד תצליח להשתחרר מכך, אני רק מקווה שאותו יום לא יהיה מאוחר מדי לשנינו...
והפעם הכבוד לשיר הישן והמקסים "מי יודע כמה" של מייק בורשטיין, משנת 1967:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
