פילבוקס

באותם ימים של תום, הוא היה סתם ספסל לבן בלב שכונה, בקצה מגרש החניה שסביבו "בלוקים", כמו שנהוג היה לקרוא לבניני הרכבת הארוכים מהימים ההם. הספסל הלבן ההוא היה מול ביתי. ספסל פשוט, שהפך להיות המתנ"ס והמרכז החברתי של כל החבר'ה מהכיתה. הימים ימי סוף בית הספר היסודי. הידיעה שהחברים הטובים שיושבים על הספסל או בסביבתו עומדים להתפזר לכל עבר. תחושת סיום באוויר. משהו שקשר אותנו עוד יותר אלה לאלה, כמו הבהובו האחרון של הנר לפני שיכבה.

אהבתי את הספסל הלבן הזה ואת האווירה סביבו. את החברות הטובה והתמימה עם בנים ובנות שלא חשבתי שאתנתק מהם באופן כל כך חד ומוחלט רק חודשים ספורים אחר כך. ואולי ידענו שכך יהיה? אולי זו היתה בדיוק הסיבה שהספסל הזה מול ביתי משך אליו כמגנט כל כך הרבה חברים, ערב ערב, בחודשים האחרונים של אותה שנה?

אני אפילו לא ממש זוכר מה עשינו שם על הספסל הלבן או בסביבתו. ישבנו. דיברנו. צחקנו. שיחקנו. נגענו. חלמנו. קיווינו. שמחנו. התעצבנו. את הכל ספג הספסל בשקט. אנחנו ידענו שלא נשכח את ימי הספסל ההם. לולא איבדתי זה מכבר את ספר הזכרונות של ימי ילדותי, הייתי יכול לעלעל גם היום בדברים שכתבו לי חברים וחברות מאז. רבים מהם הזכירו את הספסל. מישהי אף ציירה אותו.

מאז, כל פעם שאני עובר ליד ספסל מתכת לבן פושטי כזה, הנמצא לו בפאתי מגרש חניה אי שם, אני נזכר בחברות של אז. בימי האושר והתום. ימים שלא ישובו לעולם... והספסל? שנים רבות אחר כך, חזרתי כאדם בוגר לשכונת ילדותי והלכתי לחפש את הספסל ההוא. לראות האם גילו את קסמו גם ילדים וילדות אחרים, אבל הוא לא היה שם. במקום בו עמד הספסל, היתה רק מקלט ציבורי ורחבת בטון צחיחה ומשמימה. בדמיוני אני רואה את ילדי אותה שכונה מתאספים ברחבה, עולים על שיפועו של המקלט עם רולרבליידס או סקייטבורד, וגולשים במצהלות שמחה ממנו לרחבת הבטון. הרחבה בה פעם לפני שנים רבות שכן לו הספסל הלבן של ימי ילדותי...

ולזכר הספסל ההוא, השיר של מונקו שזכה באירוויזיון 1971 - "ספסל, עץ, רחוב", מפי סברין: