פילבוקס

*

רק שישה אנשים עמדו שם על ההר החשוף מול הגיא הנהדר אי שם בהרי ירושלים. מתוכם היו שני הוריו, אחיו הצעיר, אחותו הבוגרת ובעלה. השישי הייתי אני בעצמי. רק שישה מתוך מאות ואולי אלפי גברים שהוא הכיר, הזדיין, סבל, נהנה או סתם התידד איתם, כמוני. דמעה אחת התגלגלה במורד לחיי עת הרוח החדירה לעיני גרגר עפר טורדני, או שמא היה זה הזכרון...

**

לא פעם אמרתי לו שבמקומות בו הוא מחפש את האהבה החמקמקה הזו הוא לעולם לא יצליח למצוא אותה. שהיא לא שוכנת במחוזות הסיפוק הגופני עתיר הסבל הכאב והסימנים הכחולים אותם היה מראה לי בגאווה אחרי עוד סשן מטורף של BDSM שהיה לו, ואשר לדבריו הוא "מה זה נהנה בו".

לא שפטתי אותו על תשוקותיו. אחרי סיפור כזה רק שאלתי אותו "אבל איפה האהבה?" והוא סיפר לי על עוד גבר שהכיר ושהזמין אותו לסוף שבוע סוער ועל עוד אורגיה המונית בה השתתף בסוף השבוע ההוא כשהגבר המיוחל חורץ בבשרו בשוט תשע הזנבות שלו, כשחמישה מחבריו מזיינים כל פתח אפשר ובלתי אפשרי בגופו הצעיר הנלהב והכפות וגומרים עליו במטחי זרע חם. "הוא אוהב אותי, אני חושב" היה מספר לי כשהוא טועה כשרואה בחיוך המסופק של הגבר, את האהבה המיוחלת שחמקה ממנו שוב ושוב ואני רק הייתי נאנח בספקנות נוגה.

"אתה לא מבין כלום" נהג לומר לי בשיחות היומיות הקבועות שלנו. "זה לא הם שמשתמשים בי, זה אני שמשתמש בהם" ואני שכבר שבעתי מהויכוחים האלה רק הפטרתי "אני לא מבין..." כשהמילה "אני" מוטעמת במשפט הזה בהטעמה אירונית גדולה.

כשהכרנו חשבתי שתמיד היה כוסון מדהים, אבל אחרי כמה חודשים גיליתי את התמונות הישנות שלו מגיל 15 כששקל 120 קילו, פנים מלאות פצעי בגרות ומשקפיים ענקיים ומסורבלים על פניו. רק העיניים המדהימות שלו, בגוון ירוק עם רסיסים זהובים היו שם כבר אז, מתחת למשקפיים המיושנות שלו. רק אז הבנתי מאיפה התיאבון הגדול שלו נובע, מאיפה הרצון התמידי להיווכח כמה הוא יפה, כמה הוא מושך וכמה הוא מצליח.

אני לא מבין אותו. הרי אני צעיר, הרי הוא אוהב אותם צעירים, הרי אני אוהב אותם מבוגרים, אז למה הוא לא מתחיל איתי? עד כמה הוא יכול להיות עיוור? ידידים, זה מה שאנחנו. סוג של. אני מתגרה בו בכוונה. אני מספר לו על הגברים האלה והאחרים שזיינו אותי שעות על גבי שעות. אני מצביע לו על גברים שעוברים ברחוב שעם זה שכבתי ועם ההוא שכבתי והוא נותר בשלו. אנחנו יושבים ברחוב ראשי בתל אביב ואוכלים טוסט. ואני אומר לו שכבר היו לי ששלושה לפני כן ובעוד חצי שעה יהיה עוד אחד. "מה, אתה עד כדי כך רעב?", הוא שואל. "כן," אני עונה, "רעב לזין"... ורק אז הוא הבין שאני לא מדבר על טוסטים.

אני יודע שהוא לא יכול לאהוב אותי. אני יודע שהוא לא אוהב את הסקס החזק רב היסורים שאני אוהב, אבל איתו הייתי יכול לנסות את זה אחרת, אם הוא רק היה רוצה. אני עוצם את עיני ורואה אותי בדמיוני רוכב על הזין הנהדר שלו, שמעולם לא ראיתי, ונהנה כפי שמעולם לא נהניתי. אז מה אם הוא לא יאהב אותי? גם זיון יכול להיות טוב. מי אמר שאנחנו לא יכולים להיות ידידים עם ערך מוסף?

אולי אני אציע לו לכתוב איתי סיפור יחד? כן, זהו, אנחנו נתקרב זה לזה תוך כדי כתיבת הסיפור. אני אזמין אותו אלי לדון בקווי העלילה ושם אני כבר אפתה אותו. עוד לא נולד הגבר שעמד בפני יכולת הפיתוי שלי, אפילו אם היה סטרייט מושלם, והוא כבר מזמן לא סטרייט כזה, אז למה לא איתי?

"סבבה נכתוב סיפור יחד", אמרתי לו כשהציע זאת, "תתחיל, תכתוב קטע, תשלח לי. אני אתקן ואשנה ואוסיף עוד קטע וכך נכתוב אותו בהדרגה."

"מה, לא נשב לכתוב אותו ממש ביחד?" הוא שאל.

"לא, כך יותר קל" אמרתי לו ויכולתי לחוש שמץ של אכזבה בקולו ולא ממש הבנתי למה.

לא היתה לי ברירה וישבתי לכתוב את הקטע הראשון לבד, למורת רוחי. אני כבר אצליח לגרור אותו לישיבה משותפת על הסיפור הזה, חשבתי. לא יעזור לו כלום. אני כבר אלהיט אותו כפי שלא הלהיטו אותו מעולם ויהיה לו איתי את הסקס הכי טוב שהיה לו מעולם.

אחרי כמה ימים דיברנו ואמרתי לו שיש לי כמה רעיונות וקו עלילה ראשון ושהייתי רוצה לשבת ולשוחח איתו על כך פנים אל פנים. הוא הסכים, אבל הציע שנפגש באיזו מסעדה פלצנית ברוטשילד ונאלצתי להסכים כדי שלא יבין שיש לי איזה מניע נסתר. ישבנו שם דיברנו וצחקנו. הייתי מלא אנרגיות שרק חיכו להתפרק וכבר זממתי שכשנסיים את הארוחה אני אגרור אותו לקינוח אצלי, ואיזה קינוח כבר זה יהיה...

כשהצעתי שנמשיך למקום אחר לקינוח כי הקינוחים במסעדה הזו לא משהו, הוא אמר שלצערו אין לו כבר זמן. הוא ביקש שאשב ואכתוב את הקטע הראשון לסיפור ואשלח לו אותו במייל, וכך ירדה תוכניתי לטמיון. באותו ערב ישבתי לי בדירה השכורה חוכך בדעתי איך להתחיל את הסיפור הזה ואז החלו הרעיונות לזרום. המשפט הראשון נכתב ואחריו עוד אחד ועוד אחר.

כבר באותו ערב הוא הפתיע אותו כששלח את קטע הפתיחה לסיפור שלנו. אך במייל שצורף הוא אמר שזה רק החלק הראשון ויש לו עוד קטע לכתוב לפני שאצרף את ההמשך שלי, אבל הוא רצה רק שאדע לאן נושבת הרוח, ביקש שאם יש לי הערות או הארות שאשלח לו אותן. ידעתי שהוא צמא לתשומת לב ולפרגון, אבל אחרי שקראתי את הקטע ההוא לא הייתי צריך להעמיד פנים, כי הוא ממש תפס אותי בביצים כבר המשפטים הראשונים שלו. כתבתי לו מייל קצר שההתחלה טובה ומסקרנת ושאני מחכה לקרוא את ההמשך בהקדם. ידעתי שזה ידרבן אותו, אבל אם הייתי יודע עד כדי כמה, אולי לא הייתי מזדרז לשלוח את המייל ההוא כל כך מהר...

השותף שלי לדירה דפק בנימוס על הדלת והציע לי לצאת איתו ועוד כמה חברים לאיזה מועדון, להתנתק קצת מהמחשב הזה וליהנות. הוא ידע שאני חיית מסיבות, אבל אותו ערב היה לי להט אחר. קיבלתי את המייל המפרגן שלו וזה ממש נתן לי את הדרייב להמשיך לכתוב. הגבתי לשותף בפיזור נפש ואמרתי לו שאני עסוק בשעות הקרובות ונראה כבר. הוא עוד הספיק לומר לי שמהמסיבה הם ימשיכו לאפטר פארטי ולא יחזרו עד מחר אחר הצהרים ואם בא לי אוכל להצטרף אחר כך, אבל אני רק נופפתי לו לשלום וחשבתי שכך יהיה לי יותר זמן לכתוב בשקט. זו היתה הפעם האחרונה שראיתי אותו סוגר את הדלת, אבל לא ידעתי זאת אז.

אחרי שעתיים נוספות של כתיבה והתלבטויות, הייתי תשוש. אני רק אלך לנוח קצת ואז אמשיך, חשבתי ועצמתי את העיניים. הרהרתי בגבר האחרון שהתאהבתי בו ואיך הוא זרק אותי בסמס והזעם החל לבעבע בי שוב. למה תמיד אני נמשך לגברים ההרסניים האלה ולא מתחבר לגבר נחמד כמוהו? תהיתי, ואז הזעם על האקס שלי החל לבעבע שוב. הרגשתי את ההתקף מתקרב ובא וחשבתי רק שלא הייתי צריך להפסיק עם הכדורים ההם. הושטתי יד לקופסת הכדורים שהיתה בדרך כלל לידי המיטה, אבל היא לא היתה שם. נזכרתי שהשארתי אותה באמבטיה. קמתי. ניסיתי לצעוד לעבר חדר האמבטיה, אבל ההתקף תפס אותי במלוא עוצמתו. נפלתי ארצה והעולם כולו הסתחרר סביבי. ניסיתי לקרוא לאמי, אך נזכרתי שכבר לפני שבועיים עזבתי את הבית ואני גר עכשיו בדירה שכורה. ניסיתי לקרוא לשותף שלי לדירה, אבל רק חרחור יצא מגרוני כשנזכרתי שהוא יצא למסיבה, ואז הכל התערפל.

למחרת בבוקר חיכיתי לשיחת הטלפון הקבועה שלנו, בשעה הדי קבועה שלה, אך השיחה בוששה לבוא. הוא לא צלצל ואחרי כמה שעות נמאס לי לחכות וצלצלתי אליו בעצמי, אך לא היתה תשובה. הייתי בטוח שהוא כבר שקוע באיזה בילוי או סשן מטורף כמו שנהג לספר לי לפעמים וידעתי שאם לא היום, השיחה היומית בוודאי תגיע מחר, ואם לא מחר אז מחרתיים, ואז הגיע הטלפון הארור ההוא, והוא לא היה ממנו.

***

אחרי כמה ימים עמדתי שם על צלע ההר מול הנוף המרהיב, תמה על כך שהיינו רק שישה אנשים סביבו. עמדנו שם, מביטים בשמו החקוק באותיות זהב על לוח השחם השחור. שמו של הבחור הצעיר שהכיר, הזדיין, סבל, נהנה והתיידד עם מאות ואולי אלפי גברים, אבל למרות שחיפש כל חייו הקצרים לא מצא מבין כל אלה את מה שבאמת רצה יותר מכל: מישהו לאהוב. 

הערת המחבר:   הסיפור נכתב בהשראת זכרו של בחור מיוחד במינו, שהיה ואיננו עוד.

תודות:              הכרת תודה עמוקה שלוחה לחן, קורא נאמן בבלוג ואשף המחשבים,

שהצליח לשחזר את קובץ הוורד המשובש של הסיפור הזה ולהחזירו מאבדון.