מה תעשה אם בוקר בהיר אחד אתה נכנס לאטרף ומגלה כרטיס סטוצים שרלילני בשם "נדפק חזק26" [או משהו דומה] של בחור שמחפש אקטיבים טוחנים ולפתע אתה קולט שאולי זה בעצם דותן, הבחור שלך?
מה תעשה אם כל הסימנים מעידים שזה כנראה הכרטיס שלו ושהתמונה שם היא התמונה שלו?
מה תעשה אם נראה שהבחור שחשבת כל הזמן לבחור זהיר, נאמן, שאוהב אותך ולא רוצה שום דבר אחר, הוא בעצם חרמן נטחן שמשתולל עם אחרים?
מה תעשה אם באותו רגע קשה מכל, במין צירוף מקרים תמוה, הבחור שלך מודיע לך שלא יהיה זמין בימים הקרובים ואתה אפילו לא יכול לשאול אותו מה זה כל הדבר הזה?
מה תעשה אם אתה נאלץ להתבשל במיץ של עצמך עם כל סימני השאלה, וכל מה שנותר לך זה להריץ תרחישים אפשריים בראש על איך זה יכול להיות, עד שאתה כבר לא יכול לסבול יותר?
מה תעשה אם במשך יומיים תמימים אחר כך אתה לא מסוגל לעבוד, להתרכז, לאכול, או להרגע ורק חושב וחושב וחושב?
מה תעשה אם כל כך כואב לך שאתה מבין, שאתה פשוט אוהב אותו, למרות הכל?
99% מהאנשים היו אומרים לי שזה שקוף שזה הוא ואני לא צריך לחפש תירוצים בשבילו.
99% מהאנשים יגידו לי שהכל אבוד וטוב שגיליתי את זה עכשיו.
99% מהאנשים יגידו שהגיע הזמן שאפסיק להיות תמים ושאסור לסמוך על אף אחד.
99% מהאנשים יגידו לי לזרוק אותו ולחסוך לעצמי את כל כאבי הלב.
99% מהאנשים יגידו לי שבין אם תמיד היה שרלילן ובין אם רק החליט לטעום מכל העולם לפני שיכנס לקשר מחייב איתי, אין טעם לחפור ואין טעם לשאול וצריך לוותר ולהמשיך הלאה.
כך אמרו לי כמה ידידי אמת חפים מכל אינטרס שסיפרתי להם על כך, אבל אני, כמובן, חייב לעשות הכל הפוך...
אני שייך דווקא לאחוז אחד הקטנטן, שלא שופט וחורץ את הדין בלי לשמוע מה יש לצד השני לומר.
אני שייך לאחוז האחד שנותר אופטימי עד כדי תמימות ומאמין שחייב להיות הסבר הגיוני לדבר הלא הגיוני הזה.
אני שייך לאחוז האחד שמאמין שאני מכיר אותו יותר טוב מכל התיאורטיקנים האלו.
אני שייך לאחוז האחד שמאמין שלא יתכן שזה הבחור שלמדתי להכיר ולאהוב.
אני שייך לאחוז האחד שיודע שזה כל כך מנוגד לאופיו ולדרכו.
אני יודע שלא יתכן הבחור שבזמן האחרון החל לפתוח את סגור ליבו בפני יותר ויותר, שהבחור שהייתי איתו על הסף של הצעד הגדול הבא, שהבחור שלי הוא בעצם סוג של ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד.
ניסיתי עוד משהו. פניתי לבעל הכרטיס השרלילני ושלחתי הודעה: "למה????? אני לא יכול לנשום מרוב הלם L". לא הזכרתי את שמו המפורש, שמא זה לא הוא. אחרי שהוא לא ענה שלחתי לו עוד כמה הודעות בשאלה אם זה הוא או לא הוא וביקשתי שיחסוך ממני את כל הספקות ויספר לי את האמת. בעל הכרטיס הגיב באופן תמוה. הוא לא ענה לי: "מי אתה בכלל ומה אתה רוצה ממני?" אלא בשלב ראשון הפך את התמונה לפרטית ובשלב שני הכניס אותי לרשימה השחורה, מה שנראה בעוד מסמר בארון המתים הזה של הקשר שלי עם דותן, שעמד להקבר סופית.
למרות כל זאת, לא התייאשתי לגמרי. בניתי על הסיכוי הקטנטן הזה שמשהו אחר, הסבר כלשהו שיישב את כל הסתירות האלה שלא ניתנות ליישוב, בניתי על משהו שיסביר את פשר שרשרת צירופי המקרים המוזרים האלה. שרשרת המקרים שהחלה מסגירת הכרטיס של של דותן באטרף לפני כמה ימים, יחד עם ביטול הפגישה שכל כך חיכינו לה, יחד עם גילוי כרטיס של השרלילן החרמני ההוא, יחד עם הודעתו הפתאומית באותו בוקר בדיוק שבימים הקרובים לא יהיה זמין, יחד עם העובדה שהתמונה שראיתי בכרטיס ההוא הפכה להיות פרטית, יחד עם העובדה שבעל הכרטיס ההוא חסם אותי, יחד עם העובדה שלא הצלחתי להשיג את דותן גם במסנג'ר, יחד עם העובדה שלא שמעתי מדותן הסבר כלשהו לחוסר זמינותו ולהעלמותו הפתאומית.
עד כמה שזה מופרך, עדיין קיוויתי שיהיה הסבר שיחתוך באיבחת חרב אחת את הקשר הגורדי הזה של פקעת המקרים המוזרים. התקווה הזו לא מנעה ממני להמשיך ולהתייסר בכמה ימים מהגרועים ביותר שידעתי בשנים האחרונות, עד שהצלחתי לדבר איתו. עד שזה קרה, לקחתי פסק זמן מהכל, נתתי לכל שיחות הטלפון שלי להגיע למשיבון, והלכתי לנקות את הראש בגעש... להרגע בשמש הנעימה ובין הגלים הקרירים... ולהטביע את יגוני בישבנם של אחרים.
השיר שמצאתי כנכון הפעם הוא Daniel Powter - Bad day משנת 2005:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
