פילבוקס

עוד שבוע חלף ועדיין לא פגשתי את דותן, אבל הפעם אני קצת יותר אופטימי. השבוע דיברנו יותר, השבוע רצינו יותר השבוע גם הייתי עסוק יותר ולא היה לי זמן מיותר לשקוע בתוך הרהורים שליליים על "למה לא?" והמוטו שלי היה שגם אם יתמהמה זה בוא יבוא. אולי התרגלתי ל"אין" ולכן כל "יש" שיהיה יהווה רק שיפור והתקדמות. אולי הנמכתי ציפיות כדי לא להתאכזב שוב, אז הייתי הרבה יותר נינוח.

תחילת השבוע היתה פחות נינוחה. הסבלנות שלי איימה כבר להסתיים. רציתי להפגש איתו, רציתי שיסדר כבר את ענין הטלפון שלו, נמאס לי לחכות להבטחות שלא מתממשות, ואילו דותן עדיין היה בקונכיה שלו. 

"אני לא ממהר, טוב לי בלי סלולרי" הוא אמר לי והרגיז אותי שוב.

"אני לא מבין איך אתה מסתדר ככה בלי. לפחות בשבילי שיהיה לך... אני מרגיש שאתה מתרחק כשאטרף הוא אמצעי התקשורת היחידי שלנו. הבטחת שתקנה... אל תאכזב אותי..." אמרתי לו באיזו קריאה כמעט נואשת ואולי קצת פתטית, כי לא יכולתי יותר ככה.

"צודק. אעשה זאת." ענה דותן וסיפר לי ששוב הוא לא מרגיש טוב והיה לי רושם שגם מצב רוחו לא משהו.

"כבר חשבתי לקחת סושי ולבוא לעודד אותך :)" אמרתי לו.

"אני סתם בתקופה לחוצה של לימודים ולכן נמנע מגירויים כאלה ואחרים. כמעט חודש לא נפגשנו...לא להאמין." ענה דותן.

"מקווה שכשאתה משתדל להמנע מגירויים כאלה ואחרים, לא תמשיך להמנע ממני... הגיע הזמן שנפגש :)" אמרתי לו וכנראה לחצתי קצת יותר מדי.

"אני אתקשר יותר מאוחר... אני לוקח את הסלולרי מאחי. בבקשה אל תלחץ מספיק אני מוקף בהרבה אנשים שלוחצים עלי..." אמר דותן והבנתי שהגיע הזמן להרפות.

"מתסכל מאוד ככה. אני האחרון שרוצה ללחוץ עליך. לדבר או להפגש צריך להיות משהו ששנינו עושים באהבה ולא מאילוץ. תגיד לי מה אתה רוצה, מה טוב לך, מה אתה מעדיף שיקרה השבוע." אמרתי לו והחלטתי להשאר את הכדור אצלו.

כשיבשיל הזמן ושיהיה רגוע יותר מכל הלחצים שלו, נפגש. עד כמה שרציתי לפגוש אותו עכשיו ומיד, הבנתי שזו לא הדרך. זה צריך לבוא ממנו וזה לא משהו שאני צריך לחלוב ממנו. אני יודע שהוא רוצה להפגש איתי ואני יודע שהוא גם מתגעגע, אבל אני יודע שהוא גם מסוגל לשים את כל זה בצד ולהתעסק בענינים הבוערים שלו בעבודה ובלימודים. אנחנו שונים מאוד באופי והתיחסות שלנו לדברים. הגיע הזמן לא לצפות ממנו להיות כמוני, אלא לקבל את האופי השונה והקצב השונה שבה אנחנו פועלים או להחליט שאני לא מוכן לקבל יותר, אך עדיין היה קשה לי לעשות את זה.  

ביומיים הבאים המשכתי לשלוח לו הודעות מתגעגעות שהוא בקושי הגיב עליהם, אז הפחתתי את המינון והרפיתי. דווקא אז דותן התעורר קצת. אמר לי שמחר הוא פנוי לאיזו שעה וחצי בבוקר או שיום אחר כך נוכל להפגש בעיר שלי כי הוא מגיע לשם לסידורים מסוימים. הפעם לא הזדרזתי לחטוף בשתי ידיים את ההזדמנות להפגש איתו פגישה קצרה ולחוצה. לא בגלל שלא רציתי, אלא בגלל שלא הסתדר לי. "מחר לצערי אני לא אוכל להגיע כי יש לי פגישות בשעות הבוקר, אבל אשמח לראות אותך יום אחרי, כשתגיע ל XXX, בתקווה שזה גם יהיה ליותר זמן." אמרתי לו, מפקפק אם זה יקרה, כי כל פעם שתכננו להפגש במרכז, משהו השתבש.

באותו לילה, כשהייתי שקוע בפגישת עבודה מתמשכת באיזה פרוייקט דחוף בעבודה, שלח לי דותן סמס מרגש: "אני מחכה לך ולטבעת ממך... שתקדש אותי ותהיה שלי בלב שלם... שתאהב אותי". כשראיתי את זה באיחור מסוים, כתבתי לו: "בין פגישה לפגישה, ראיתי את הסמס שלך שכל כך חימם לי את הלב. כל כך רוצה לפגוש אותך... שיהיה כבר מחר :)" ודותן ענה: "גם אני מחכה לכך".

יום לפני הפגישה המיועדת כשראיתי לעת ערב שהוא מחובר שלחתי לו הודעה: "שלום אהוב, מה קורה?"

"נרדמתי משעה XXX ועד עכשיו. אני מת מעייפות" ענה דותן והוסיף: "אני נכנס להתקלח וחוזר לישון... אתקשר מחר. אני כל כך רוצה לראותך ורוצה להיות מקודש לך מחדש. אני מתגעגע... חושב... ורוצה לאהוב כל כך. לל"ט נשמה..." סיים דותן והותיר אותי במצב רוח מרומם.

לא קבענו בדיוק מתי נפגש כי הוא לא ידע מתי יגיע לאזור, לא קבענו גם איפה נפגש. קבענו רק שהוא יתקשר אלי למחרת. יום המחרת הגיע ודותן לא השמיע קול. הוא גם לא היה מחובר למחשב. שלחתי לו הודעה באטרף וסימסתי לו, אך הוא לא ענה. אחרי כמה שעות גם ניסיתי לצלצל, אך לא היתה תשובה. החלטתי לתת לו את הזמן שלו ויצאתי לכמה סידורים ופגישות בעניני עבודה. לא ציפיתי ליותר מדי כי ידעתי שהוא עשוי להגיע רק בשעה מאוחרת ולהיות לחוץ מדי בזמן כדי להפגש. קיוויתי שזה יקרה אבל לא בניתי על כך יותר מדי. סיימתי את הסידורים והפגישות שלי בתל אביב בשעת צהרים מאוחרת והיה לי קצת זמן פנוי, אז שמתי את פעמי לחנות התכשיטים ההיא, לבחור לו טבעת חדשה.

המוכר הנחמד זכר אותי מהפעם הקודמת והסברתי לו בחיוך שהטבעת ההיא אבדה ואני מקווה שהוא יתחשב ויעשה לי מחיר מיוחד. הוא אמר שילך לקראתי ושאל אם אני רוצה את אותה טבעת בדיוק, אבל אמרתי לו שהייתי רוצה לחפש משהו אחר. יש להם שם מבחר מקסים של טבעות לגברים והתחלתי לסקור אותן באיטיות. הנחתי בצד כל טבעת שנראתה לי בכיוון הנכון, כדי לבחור מביניהן את האחת. חיפשתי משהו שיקלע יותר לטעם של דותן, שעכשיו כבר היה לי מושג יותר טוב מה הוא. חיפשתי טבעת שלא רק תהיה יפה, אלא גם תהיה מיוחדת. טבעת מיוחדת לבחור מיוחד.

אחרי לא מעט התלבטויות החלטתי על האחת. עכשיו הייתי צריך להחליט על תוכן חריטת ההקדשה שרציתי לכתוב לו בחלקה הפנימי של הטבעת. בפעם הקודמת כתבתי לו בהקדשה רק: "לדותן באהבה..." וזה היה נוסח נייטרלי, שלא מסגיר ממי קיבל  את הטבעת ואפילו לא מסגיר את העובדה שהוא קיבל אותה מגבר. הפעם התלבטתי לא רק לגבי נוסח ההקדשה, אלא גם אם להזכיר בה את שמי או להשאר עלום שם כמו בפעם הקודמת. בחריטת שמי על הטבעת היה אלמנט מסוים של חשיפה מצידי, אבל זה פחות הטריד אותי. מצד אחד, דותן אמנם נתן לי ידי חופשית לכתוב שם מה שאני רוצה, אבל מצד שני ידעתי שדותן קנאי לפרטיותו. לא ידעתי אם כתיבת שמי על ההקדשה תפריע לו או לא. התלבטתי ולא ידעתי מה להחליט. המוכר החביב אמר שאני יכול להזמין את הטבעת ולדחות את ההחלטה לגבי חריטת ההקדשה ליום - יומיים ולהודיע לו על כך בטלפון, וכך עשיתי.

חזרתי למשרד שמח וטוב לב, אם כי התחלתי להפנים את העבודה שדותן כנראה לא יגיע, שמשהו בלתי צפוי השתבש, אבל עדיין לא ידעתי מה. בשעות אחר הצהרים המאוחרות דותן צלצל סוף סוף וסיפר לי מה קרה. מרפי החליט להתערב ולמנוע את הפגישה שלנו גם הפעם. דותן פשוט שכח לקחת את הטלפון שלו כשיצא מהבית לאזור המרכז. הוא לא זכר את המספר שלי [גם אני לא זוכר את שלו, ככה זה כשהמספרים שמורים בטלפון עצמו...] וכשסיים את עניניו בעיר שלי נסע לאזור שבו ידע שאני עובד והסתובב שם אובד עצות. הוא ניסה להשיג מישהו מחבריו שישלוף לו את המספר שלי מהטלפון שלו בבית, אבל לא השיג אף אחד. הוא הסתובב שם מאה מטרים מהמשרד שלי והתפלל שאולי אני במקרה אצא מהמשרד בצהרים לאכול משהו והוא יפגוש אותי, אבל לא ידע שאני בכלל לא בסביבה. הוא נשמע כל כך מאוכזב וכל כך מצטער ואני פשוט הרגעתי אותו. זה היה הזמן לספר לו, שבשעה שהוא הסתובב ליד המשרד שלי, אני בכלל הייתי בתל אביב וחיפשתי לו טבעת.

"מה, באמת?" שאל דותן בכמיהה מעורבת בהפתעה.

"בוודאי שבאמת, אתה יודע שאני רציני..." אמרתי לו. סיפרתי לו על ההתלבטות שלי אם להכניס את שמי להקדשה. ודותן חסך לי במהרה את כל ההתלבטות. הוא אמר לי שזה טבעי וזה ברור ששמי יתנוסס על הטבעת כי זו הטבעת שלי אליו. הוא אמר שזה מה שצריך להיות ושהוא מרגיש אדיוט שבזמנו אמר לי לכתוב לו רק שלוש נקודות. דותן הוסיף שישמח ויתגאה בכך שמי יתנוסס על הטבעת שאני אתן לו ושהוא לא עושה חשבון לאף אחד לגבי זה. סיפרתי לו שהיא תהיה מוכנה בעוד כמה ימים והוא נשמע מאושר. גם אני הייתי מאושר והשיחה הבאה שעשיתי היתה לחנות הטבעות, למוכר החביב אשר הכתבתי לו את נוסח ההקדשה.

בשבוע הבא אני מקווה שנמצא את הזמן להפגש. אני מקווה גם שמשהו חדש וטוב יקרה לנו. אולי הטבעת היא ענין סמלי, אבל היא בהחלט סמל חשוב. סמל לקשר המתחדש שלנו. סמל לדרך חדשה שאנחנו רק מתחילים ואולי לאור שבקצה המנהרה...

הפעם שיר באיטלקית שאני מאוד אוהב, שיר על טבעת, Nada - L'Anello משנת 1969: