אי אפשר להאיץ בדותן ואני צריך הרבה סבלנות עד שיקרה מה שאני כל כך רוצה שיקרה. אפילו הענין המינורי, אך הסימלי מאוד הזה, של פגישה ובילוי מחוץ לחדר ומחוץ למיטה, הופך להיות נושא שלא מתממש. אין זה רק בגלל האשפוז של קרוב משפחתו והבלגן שבו דותן נמצא, אלא כנראה ענין של הבשלה.

לפני שבוע חשבתי שכבר עברנו את זה, אבל כנראה שטעיתי. כך הבנתי כשפגשתי את דותן בסופו של השבוע הארוך הזה. מעבר לסושי, לסקס, לחיבוקים, לנשיקות ולמילות האהבה היפות, הבנתי שהוא לא ממש ממהר להזיז את עגלת יחסינו התקועה למקום אחר. הוא ביקש שלא אאיץ בו ואתן לדברים לקרות בבוא הזמן ובלב שלם, אבל היתה לי תחושה עמומה שהוא רק "מורח" אותי, שאולי נוח לו ככה. אחרי שמונה חודשים של היכרות אני כבר כל כך רוצה שדברים יראו אחרת...

אולי זה כמו שאמרו דיאנה רוס והסופרימס בשירם You Can't Hurry Love משנת 1966: