השבוע איים עולמי להטרף עלי ואני עוד לא יודע אם אצא מזה ואיך אצא מזה. פדרו האינדיאני, שהפך לאחרונה להיות סוג של כומר וידויים ויועץ לנבכי הנפש שלי, אמר לי שאני בישלתי את הדייסה הזו ואני אצטרך לאכול אותה. הוא אמר לי את האמת בלי כחל ושרק, וזה עצוב.
עשיתי שטויות שלא ממש בא לי לפרט, אבל השטויות האלה עלולות לעלות לי ביוקר. הן עלולות לחשוף אותי בפני דברים שאתקשה להסביר לאשתי, ורוב הסיכויים שהם יגרמו לי גם לאבד את דותן.
דותן ואני כבר נפרדנו פעמיים בעבר ופעמיים חזרנו זה לזה כנגד כל הסיכויים. דותן הוא בחור של "כן/לא, שחור/לבן" ואין אצלו פשרות. כשהוא מחליט, הוא מחליט ואין שום דרך חזרה. אני חושש שאת המשבר הנוכחי לא נצליח לשרוד, אבל אין לי ברירה אלא להניח את הקלפים על השולחן איתו, יהיה אשר יהיה.
שלושה שירים ישנים עשו לי את השבוע האחרון, ולמילותיו של כל אחד מהם משמעות סמלית עבורי. הלוואי שהייתי פועל אחרת, אבל את הנעשה אין להשיב, יש רק לקוות שאחלץ מהמצב הבעייתי הזה בעור שיני. אם זה יקרה אהיה חייב להשתנות, אם זה יקרה אולי יש סיכוי ... זה כתוב בשירים... והמבין יבין...
העצב והמציאות
"גשם בעיתו, כמה עצב בא איתו
הכל עצר, הכל עמד, רק הגשם בא לו בזמן.
לו לא אכפת
שבלילות שם קר מאוד
שבחולות קשה לבכות
שאין על מי להתרפק
כשבחוץ הגשם דופק.
תן מחומך ותן מאורך
תן לשדות רק גשם ברכה
תן מפיתך ביד רחבה
ותן לנו זמן לאהבה"
[רותי נבון - גשם בעיתו]
המציאות והרצון
"הנה ימים באים
ימים טובים ימים רעים
הו מה עצוב ומה נעים
להתראות
הנה האור חוזר
ציור של יום חדש גוזר
אל מול עיני פרחים שוזר
אני רוצה לחיות
אני רוצה עוד לאהוב
אני רוצה אותך קרוב
ביחד רע, ביחד טוב
כך עד הסוף... "
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
