חשבתי ששטויות שעשיתי עלולות לגרום לסיום הקשר עם דותן, אבל הבנתי שאני חייב לשים את הקלפים על השולחן ויהיה מה שיהיה. הבעה היא שאין לי בפני מי לשים את הקלפים על השולחן כי כבר שלושה שבועות לא נפגשנו...
לא רק שלא נפגשנו, אפילו לא דיברנו בטלפון כל הזמן הזה. כל נסיונותיו לצלצל אליו לא צלחו וניסיונותי לגרום לו לצלצל אלי או להפגש איתי, בסמסים או הודעות ששלחתי לו, לא הניבו שום תוצאה. אפילו שלחצתי שאני חייב לדבר איתו, הוא רק שאל "על מה?" וכמובן שלא יכולתי להתחיל לפרט בסמס.
אני שונא את תקשורת הסמסים הזו, את כל תרבות הסמסים הזו. סמסים טובים להודעות קצרות או לעורר חרמנות כשצריך, אבל לשיחות? יש דברים שאפילו טלפון לא מתאים להם, על אחת כמה וכמה סמס. נכון שקרוב משפחתו מאושפז בבית חולים וקרוב משפחה אחר נפטר, נכון ששבועות לא קלים עוברים עליו, אבל עדיין יש מקום להתייחסות אחרת למישהו שהוא אוהב. אז למה הוא בקושי מדבר איתי? איך הוא יכול לשים חומה כזו ביננו?
אחרי שנתתי לו קצת זמן לנפשו, החלטתי לנסות להזיז אותו קצת. אמרתי לו שלא יכול להיות ששבועות שלמים לא אוכל לדבר איתו בטלפון אפילו, או לפגוש אותו לכוס קפה לאיזו שעה קלה. בכל הבלגן שהוא שרוי בו הוא הולך לעבודה, מגיג ללימודים וממשיך בתפקוד היומיומי שלו, אז מה איתי? השתיקות וההעלמויות שלו הורגות אותי. אמרתי לו שנשבר לי מהמצב הזה שאנחנו לא יכולים לדבר אפילו. אמרתי לו שחשבתי שהקשר שלנו שווה התייחסות אחרת אבל הוא הולך ומתרחק כאילו אני כלום, ואמרתי לו שאני צריך לדבר איתו על משהו. דותן ענה: "כואב לי ואני מבין מה שאתה אומר... אתקשר שאוכל... תניח לזה כרגע... בבקשה." ואלה היו המילים האחרונות ששמעתי ממנו...
עשרה ימים עברו מאז. עשרה ימים של שתיקה. ניסיתי להחזיק את עצמי ולא לומר כלום, לתת לו את פסק הזמן שהוא כנראה זקוק לו, אבל לא יכולתי. שתיקות הן לא דרכי והן לא עושות לי טוב. אני זוכר את השתיקות הרועמות מבית הורי ממריבות שהיו להם לפעמים והן היו קשות יותר מאלימות פיזית. שתיקות של מישהו שאתה אוהב ואמרו לאהוב אותך, הן סוג של התעללות נפשית. במקרה שלנו גם לא היתה לזה שום סיבה, אלא רק ענין של סדר עדיפויות. בסדר העדיפויות שלו היה לדותן זמן לביקור חולים, ללימודים, לעבודה, למשפחה, אבל לא היה לו זמן להפגש איתי ואפילו לא לדבר איתי בטלפון כל הזמן הזה.
עד כמה בן אדם מסוגל למדר את עצמו ולחצוץ בינו לבין ענינים שלא בא לו להתעסק איתם? עד כמה דותן מסוגל להתעלם מאדם שהוא אוהב ואי שם בירכתי מוחו גם מתגעגע אליו? עד לאיזה רמות יכולת ההדחקה שלו יכולה להגיע? זה כבר נשגב מבינתי.
ניסתי שתיקה והפוגה, ניסיתי לשלוח הודעות עם שאלות למה הדברים ככה ולהסביר לו איך אני מרגיש פגוע ביחס לכך, ניסיתי לומר לו שאני לא אחפור במה שהיה ולמה היה ויותר חשוב מה יהיה ומה הוא רוצה שיהיה וניסתי גם פשוט להתעלם מהמועקות שהוא גורם לי ולשלוח לו איחולים לשנה האזרחית החדשה, אבל השתיקה הרועמת של דותן נמשכת כבר עשרה ימים.
בינתיים עבר זמנם ובטל קורבנם של הדברים שרציתי לספר לו ושחשבתי שעלולים להפריד ביננו, אבל הפרידה בפועל כבר שרירה וקיימת, בשתיקה, בהתעלמות, וזה גרוע יותר מהאמירה המפורשת שזה נגמר. נותרתי תוהה על כמעט תשעה חודשים של קשר, שהחל ממפגש הזוי למדי ונמשך למשהו שנמשך באופן ששנינו לא האמנו שהגענו אליו, אך לבסוף נגמר בקול דממה דקה.
הסתיימה 2010 ועצוב לי. עצוב לי מאוד.
ואסיים בשיר "אושר" בביצוע צוות "ארץ טרופית יפה", שימו לב למילים המיוחדות שרקם אהוד מנור בתרגומו החופשי לשיר הברזילאי המקסים- עצוב הזה:
מילים: ויניאוס דה מוראס
לחן: אנטוניו קרלוס ז'ובים
תרגום: אהוד מנור
"העצב אין לו סוף,
לאושר יש ויש.
אושר הוא נוצה קלה ברוח
שרגע מעופפת באויר -
על כנף הרוח,
נשאת עד שתנוח,
קלים חייה וקצרים כמו שיר.
אושר הוא דבר חולף
וכבר איננו,
כמו האשליה של קרנבל.
עובד איש בפרך,
לרגע של פרח.
פושט יד, עני והלך
הם עכשיו נסיך ומלך.
הנה, הנה הם שם על אם הדרך,
שלושה ימים הכתר לראשם.
העצב אין לו סוף,
לאושר יש ויש.
אושר הוא כמו אגל טל בדשא,
שקוף ומתנוצץ באור חמה.
זוהר בדשא,
בכל צבעי הקשת,
יורד כמו דמעה בנשמה.
"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
