פילבוקס

עם בן, 22, אתיופי שחרחר עם תמונות מושכות למדי, רציתי להפגש דווקא בגלל געגועי לדותן. געגועים לעור הקטיפה השחור שלו. למגע שלו שכל כך כמהתי אליו. בתמונותיו בן נראה מעולה, אבל במציאות הוא היה שונה לגמרי. קודם כל הוא היה בהיר יותר ממה שציפיתי, נראה יותר תימני מאתיופי, אך הבעיה העיקרית היתה שהוא היה שמן בעשרים - עשרים וחמש קילו מהבחור הרזה והגבעולי שבתמונות הלא כל כך מעודכנות ששלח לי. למרות הכל, עצמתי את העיניים, זיינתי אותו ונתתי לפנטזיות לסחוף אותי. הוא נהנה מאוד, אני פחות. אחר כך הרגשתי חרא עם עצמי.

אני יודע שאני חייב להשתחרר מהצל הענק של דותן והחלל הגדול שהותירה התפוגגותו בליבי. אני יודע, אבל קשה לי להרפות. אני מייחל לאיזה שהוא אות חיים ממנו, איזו שהיא התייחסות, איזה שהוא הסבר, איזו שהיא פרידה. סגירה. משהו. רק לא שתיקה רועמת. השתיקה הרועמת שלו הורגת אותי, ואמרתי לו את זה, אך הוא המשיך לשתוק. למה מגיע לי יחס כזה לכל הרוחות? זו פשוט התעללות נפשית. אני חייב משהו שיוציא אותי מזה או מישהו שיוציא אותי מזה, ואני מקווה שהוא יגיע מתי שהוא...