כבר קצת מעל חודש [ליתר דיוק חמישה שבועות] לא כתבתי. האמת שלפני שבוע - שבועיים כתבתי פוסט ואפילו שמרתי אותו ברוב זהירותי כקובץ word אבל מעשה שטן הקובץ התחרבש והפך לג'יבריש בלתי קריא, אז שוב עזבתי את הדיבורים והמשכתי במעשים.
זו היתה תקופת השתוללות מטורפת, שכשישבתי לסכם אותה קצת נדהמתי מעצמי. עשרים ושניים בחורים שונים. עם רובם זה היה סטוץ חד פעמי, ועם חלקם נפגשתי כמה פעמים. תשעה מהם היו דמויות שכבר פגשתי בעבר ואולי אף כתבתי עליהם, אך שלוש עשרה מהם היו בחורים חדשים. מכיוון שאני לא יכול להתחיל לכתוב על כל פגישה ופגישה בחרתי לכתוב על הבחורים החדשים בלבד, וגם לא על כולם, רק על ששה מהם. ששת הנבחרים. אשר על המפגשים איתם אספר בפוסטים הקרובים.
אך לפני הכל כותרת הפוסט נכתבה בהשראת שיר עתיק, שנקרא "שיר הנודד" במקור משנת 1953 בביצוע ישראל יצחקי, אבל אני מכיר ואוהב יותר את גרסתה של אסתר עפרים הנפלאה לשיר, כאן בביצוע משנת 1979. את הקוץ בלב הנזכר בשיר אמנם נעץ לי דותן עוד לפני מסע הזיונים הזה, אבל אולי הוא היה חלק מהסיבה לכך:
"הֵי צִיּוּנְיוּנֵי הַדֶּרֶךְ
אֲבָנִים לְבַנְבַּנּוֹת
טוֹב לָשׁוּט, תַּרְמִיל עַל שֶׁכֶם
אֵי בְּלִי אָן הַרְחֵק לִנְדֹּד
בֵּין אַיֶּלֶת וּמְטוּלָה,
שָׁם עָיַפְתִּי וָאֵשֵׁב.
פֶּרַח חֵן לִקְטֹף חָפַצְתִּי,
וְנִנְעַץ לִי קוֹץ בַּלֵּב."
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
