כשיהל היה ילד הוא היה מכור לספרי הרפתקאות ועלילות של חבורות כאלה ואחרות שהיו פופולריות בזמנו. מושפע מכל מה שקרא ישב יהל פעם לכתוב לעצמו סיפור בסגנון הזה. הוא כבר לא זכר כלום מהסיפור, שהיה הראשון והאחרון שכתב במשך שנים רבות, אבל הוא זכר את שמו: "חבורת היהלום השחור".
שנים רבות חלפו מאז ויהל כבר חובב גברים צעירים בהירים וחמודים שאותם הוא צד בדרך כלל במשתנות של ברים או מועדונים שונים, כי רק שם יכול היה לנופף בנשק הסודי שלו שהם אוהבים ומתמגנטים אליו, בזין השחור והגדול שלו. כשהם רואים אותו, לא מענין אותם שהוא לא חתיך, לא חטוב ולא בגילם. מה שמעניין את אלה שהוא מצליח לצוד שם זה לנגוע ביהלום השחור שלו, כפי שהם מכנים אותו, לטעום אותו ולקבל אותו עמוק וחם לתוכם.
רובם היו מסתפקים באיזה זיון חפוז בשירותים, אבל זה לא הסגנון של יהל. בשירותים הוא לא מזיין. גם לא בין השיחים בגן שליד המועדון וגם לא בחדרי מדרגות או בבנין החצי נטוש שנמצא בקרבת מקום. רובם מסתפקים במקומות כאלה ואותם הוא מנפנף או שהם מנפנפים אותו כשמבינים שבשביל לקבל את היהלום השחור שלו, צריך להשקיע יותר מעשר דקות.
מאז שיהל התחיל עם זה לפני כמה שנים, עברו כבר עשרות בחורים במיטתו לפינוק של כמה שעות, רובם צעירים בהירים וחלקים כמו שהוא אהב אותם, אם כי פה ושם נהנה לצוד לו איזה גבר גברי חטוב וספורטיבי כזה ולשמוע את זעקות התאווה שלו בזמן שהיהלום השחור מפלח את אחוריו.
הניגודיות עושה לו את זה. ברוב המקרים זו הניגודיות בין הזין השחור לבין הישבנים הלבנבנים, אך לעיתים זו הניגודיות בין גופו הרזה לגופם החטוב או שרירי של הגבריים. דווקא הם, הגבריים בעלי הגוף המפותח שהושג בשעות על גבי שעות של עמל בחדרי כושר מתגלים כפסיבים הנשיים הכנועים ביותר, בנגוד כה גדול לגופם הגברי. אז פעם בכמה זמן נהג יהל לתבל את הסקס באיזה גבר-גבר כנוע כזה שצורח לו כמו בתולה חסודה במיטה.
יום אחד אפילו ברוניה "המרגלת" החצי חרשת שמעה את הצרחות ועלתה מודאגת לבדוק מה שלום הגבר הרזה המתבודד שבקומה השלישית. כשיהל פתח לה את הדלת הניחה יד על לוח ליבה, נאנחה עמוקות ואמרה "תודה לאל שאתה בסדר". כשתהה למה הוא אמור להיות לא בסדר, אמרה שהבחינה באיזה בריון מסוכן שמסתובב בחדר המדרגות ועולה לכיוון הדירה שלו. מה שהמרגלת הזו, שמפקחת על כל הבאים ויוצאים מן הבנין שלנו לא ידעה, זה שהבריון הזה, הוא שצווח זה עתה כשיהל חדר לישבנו ההדוק וטחן אותו עד העצם.
יהל נמצא בארון. השכנים לא יודעים וחרושת השמועות על הגבר המסתורי שנכנס לפני שנה לגור ["איזה לגור? הוא בקושי נמצא כאן", אומרת ברוניה המרגלת לכולם] בקומה השלישית של הבנין, שמגיע בשעות מוזרות ויוצא בשעות מוזרות מדירתו ["הוא מהמוסד", אני אומרת לכם, לואטת ברוניה על אוזני השכנים שהיא פוגשת בחדר המדרגות, "לפעמים מגיעים אליו בחורים שלא דוברים עברית בכלל..."] הולכת ומתעצמת מיום ליום. אבל יהל המשיך להתעסק בשלו ומלבד "שלום, שלום" לשכן אקראי כזה או אחר שהוא פוגש, הוא לא מתערב בעניני השכנים והם לא מתערבים בענינים שלו. כמעט לא מתערבים, כי ברוניה המרגלת מתערבת במה שבא לה ובמי שבא לה. עינה צופיה לכניסה לבנין, וממרפסת דירתה שבקומה הראשונה באמת קשה לפספס משהו. ככה זה בגיל שבעים ומשהו, כשאת אלמנה ערירית שאין לה מה לעשות מלבד לחיות בדמיונה חיים של אחרים...
כשהגיע דסאו לבנין, התחילה מהומה בזעיר אנפין במיקרוקוסמוס התל אביבי הקטן שלנו "הוא ניגרי", טענה בתוקף אביבה הספרית, כאשר אברם מהועד התעקש שהוא רק אתיופי. "הוא בדואי שחור" התעקשה ברוניה המרגלת, "בטח איזה משת"פ שהשב"כ תקע כאן מול הסוכן שלהם בקומה שלישית שישגיח עליו", אבל אברם מהועד אמר לה ששב"כ ומוסד הם לא אותו דבר ושתחליט כבר אם אני שב"כניק או מוסדניק. יהא אשר יהא, באותו זמן לא היה יהל מודע למהומה הזו בכלל כי בחודש האחרון מאז נכנס דסאו להתגורר בדירה שמולו, פחתו בהרבה גיחותיו של יהל לדירתו עקב לחצים בעבודה ובמשפחה ועקב עוד משהו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
