מי שעדיין לא הבין, אז דאריו, 33, החל לעבוד איתי לאחרונה. נראה לי שהוא מופתע כל יום מחדש שאני עניני ומקצועי בעבודה ואנחנו לא מזדיינים כמו שפנים בכל הזדמנות, למרות שהוא רומז והרבה יותר מרומז שזה מה שהוא רוצה. כשעוברים כמה ימים בלי שום מגע ביננו, הוא לא יכול לחכות יותר. נצמד אלי בהזדמנות אקראית כשאף אחד לא בסביבה, מחבק ומנשק, ואני מעניק לו איזה נשיקה קלילה וחיבוק שרק עושה אותו עוד יותר חרמן עלי.
כשהתחילו לאחרונה קשרי העבודה ביננו, קצת חששתי ממה שיהיה, ממה שהוא יצפה ומאיך שהענינים יתגלגלו במציאות, אך במציאות הזו, אני רוצה הרבה יותר לעבוד איתו מאשר להזדיין איתו. אני יודע שהיה משמח אותו מאוד לא רק לעבוד איתי אלא גם להיות המאהב הקבוע שלי. אני לא מנחש את זה. הוא אמר לי את זה במפורש עוד לפני שהתחלנו לעבוד יחד, אבל הבין שאני לא רוצה את זה.
אנחנו די נהנים לעבוד ביחד והוא הוכיח שהוא מאוד יעיל, אפקטיבי, נבון, אכפתי, יוזם, נמרץ ובעל יכולת. למרות שהוא זמין ומבקש את זה, בא לי שנעבוד ביחד ושנתייחס לעבודה שלנו ברצינות, ולא להפוך את כל קשרי העבודה האלה למשהו שלא התכוונתי שהוא יהיה. חוץ מזה שלא ממש בא לי אותו על בסיס יומיומי.
אבל שנינו חרמנים ואנחנו כבר יזיזים ותיקים או-אנד-אוף, אז יש איזה משהו מחרמן בסיטואציה הזו, שכמו לקוחה מאיזה סרט פורנו, שבכל זמן נתון אני יכול לשלוף את הזין והוא ירד לי בשמחה למציצה או שיפשיל לו את מכנסיו ויזמין אותי לדפוק אותו שם בעבודה ו...השבוע זה גם קרה.
זה היה יום עבודה ארוך ומתיש. קצת כאב לי הגב מהישיבה הממושכת בכסא המקרטע שלי (באמת הגיע הזמן להחליף אותו) אז דאריו הגיע לידי והחל לגעת בי. ידיו נכנסו מתחת לחולצה והחלו ללטף ולעסות קצת את האזור הכואב ואז הוא התיישב בחייקי והתנשקנו. הוא לא הפסיק לומר כמה הוא חיכה לזה כבר יותר משבוע ואז הוא קם, פתח לי את הרוכסן ושלף את הזין החוצה. לא יכולתי לעצור ולא בא לי לעצור אותו. עד לאותו רגע הייתי כל כך עסוק בעבודה שלא הייתי חרמן ולא חשבתי על סקס בכלל אבל פתאום הזין המושבת שלי התעורר לחיים אחרים.
דאריו כרע על ברכיו מתחת לשולחן והשתעשע לי עם הזין בפין ובלשונו כשאני ממשיך לעבוד עוד קצת על שלא יכולתי יותר. התפשטנו, שמתי קונדום, הושבתי אותו על הזין והוא התחיל לרכב לי. זה היה טוב. אחר כך היה עוד יותר טוב כשדאריו חיבר כמה כסאות, נשכב שם ערום וביקש שאזיין אותו כמו בפעם הקודמת. אז זיינתי. היה טוב. היה מסעיר.
עד למחרת הרהרתי קצת במה שקרה והחלטתי שאני צריך לשים לזה סוף. עבודה לחוד ותענוגות לחוד. בבוקר כשהוא הגיע מלא חיוכים לעבודה וכנראה חיכה לאיזה חיבוק ונשיקה, הושבתי אותו על הכסא שממול כשהשולחן מפריד ביננו ואמרתי לו שאני רוצה לדבר. הסברתי לו שחשבתי על מה שהיה ולמרות שהיה כייף, אני מעדיף שבעבודה רק נעבוד. שזה לא יושב לי טוב בראש שאנחנו מזדיינים ומתחרמנים שם. דאריו הנהן ואמר שבסדר גמור. אולי הוא גם מתכוון לכך, אבל נראה לי שהיה לו חיוך עצוב כשהבין שהפנטזיה הזו כבר לא תחזור על עצמה. אני רוצה שהוא ישאר בסביבה, אבל בלי שירד לי ובלי שיגיש לי את ישבנו החמוד לטחינה ופמפומים. האם נחזיק מעמד?
ולדאריו אני מקדיש הפעם את השיר החביב Gilbert O'Sullivan - Get Down
משנת 1973:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
