חודש וחצי עבר מאז הגילוי של דני, 25. השתדלתי מצד אחד לתת לו את הספייס שלו, אבל מצד שני לשמור על איזה זיק של תקשורת, שידע שהוא חשוב לי גם מעבר לאינטרסים. שיבין שלמרות שאנחנו לא יכולים להזדיין ומי יודע אם אי פעם נזדיין שוב, אכפת לי ממנו וממה שקורה לו. הסמסים האחרונים ביננו הוחלפו לפני כשלושה שבועות, ערב נסיעתי לאיטליה, הוא לא הרחיב לגבי המצב שלו ואמר רק "בינתיים בסדר" ועברו לכמה חילופי דברים על הנושא האהוב עליו באמת, כדורגל.
דני לא היסס ללגלג אז על אהדתי לנבחרת איטליה שהפתיעה וניצחה את גרמניה בחצי גמר אליפות אירופה, ואמר שהם סתם אפסים. ידעתי שאת הגמר אראה כבר באיטליה וחיפשתי לי שם את מרכז האקשן בכיכר העיירה המנומנמת שלידה הייתי. הכיכר היתה מלאה בתי קפה שכולם הוציאו החוצה מסכי טלוויזיה לנוחיות הקהל ואיתרתי לי את המקום בו התגודדו האוהדים הכי קולניים שמן הסתם היו גם הכי צעירים וחמודים. בדרך לשם עוד הספקתי להתעטף בדגל איטליה שקניתי באיזה דוכן ולמרוח על הלחיים את פסי הירוק-לבן-אדום של דגל איטליה, כיאה לאוהד מדופלם והצטרפתי לחגיגה. האוהדים לא הפסיקו לשיר מול המסך עליו התחילה איטליה לחטוף שער אחר שער. כשנחתם המשחק ב- 4:0 לטובת ספרד, הם גם העיפו זיקוקים כאילו לקחו כרגע את האליפות. אוהדים אמיתיים הם כאלה שממשיכים לעודד ולהתלהב גם כשהקבוצה שלהם מפסידה ונהניתי לראות את המשחק לידם, כשאני חצי מעיף מבט על המשחק וחצי עליהם, הנה כמה תמונות:
ולכבוד נבחרת הכדורגל של איטליה ה- Squadra Azzurra, השיר Azzuro, במקור של Adriano Celentano משנת 1968, אך כאן בביצוע נבחרת הכדורגל של איטליה גרסת 2004:
כשחזרתי לארץ הייתי די עסוק בהשלמת פערים בעבודה וכמובן גם בטחינת ישבנים של בחורים חמודים, אבל לבסוף סימסתי לדני סמס זהיר. כתבתי שאני חושב עליו ושאלתי מה שלומו ואיך הוא עובר את התקופה הזאת. דני השיב למחרת בהודעה שקצת ריגשה אותי, ללא שום סיבה נראית לעין: "מה קורה אביב? גם אני חשבתי עליך. שאלה קשה שאלת. לא יודע איך לענות. יום אחד הכל כרגיל ויום אחר אני בדיכאון. חוסר וודאות כי עוד לא נבדקתי. פחד נוראי. מצד שני אני משתדל לשדר עסקים כרגיל שאף אחד לא יידע. לא נעים." השבתי לו בקשקושים על איטליה ובתקווה שתקופת חוסר הוודאות אצלו תסתיים לטובה בקרוב. אמרתי לו שיחזיק מעמד ושיתקשר כשיוכל. לסיום שלחתי לו חיבוקים.
עם דני אני לא יכול לדעת ממש כיצד להתנהג. מצד אחד הוא שונא דביקות רגשנית, שאני נוטה לפעמים לגלוש אליה, אך מצד שני אני בטוח שכמו כל אדם במצב קשה הוא צריך את ההרגשה שאכפת לי ממנו. דני עמוק בארון והוא עובר הכל לבד, מה שמקשה עליו עוד יותר. חוץ מהנשא המנייאק ששכב איתו בלי לגלות לו, אני כנראה האדם היחידי בעולם שחולק איתו את הידיעה על מה שעובר עליו. רציתי שידע שהוא לא לבד, שגם אם לאור המצב הוא לא חווה אינטימיות בזמן האחרון, החיבוק שלי שמור לו. כרגע וירטואלי, אבל אם רק ירצה הוא יקבל גם את החיבוק האמיתי והחם שלי.
ולדני, שאני מקווה לפגוש, גם אם זה לא לסקס, אני מקדיש את השיר של U2 משנת 2005 - Sometimes you can't make it on your own:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
