משהו מצער קרה. האמת שמיום שהתחלתי לכתוב בבלוג, לפני כמעט 6 שנים, שאלתי את עצמי מתי יגיע הרגע הזה. הרגע בו אאבד את חלקת אלוהים הקטנה שלי שבה יכולתי לכתוב כל מה שבא לי, על מה שבא לי ועל מי שבא לי. אמנם שיניתי קצת פרטים כמו שמות ומשחק מסויים של הגילים, אבל הדמויות שמילאו את דפי הבלוג הזה חיות קיימות ופועלות גם במציאות ולא רק בפוסטים שאני כותב.
תמיד תהיתי מה יקרה כשמישהו שכתבתי עליו יגלה את הבלוג ויקרא... ובסופו של דבר, זה אכן קרה, וזה מביך. לא רק מה שכתבתי או לא כתבתי עליו, כי ברור שאני לא כותב הכל, אלא גם איך אני כותב.
מישהו העיר לי לפני זמן מה במילים: "איפה הנשמה?" ואכן הנשמה או הלב שלי הלכו לאיבוד יחד עם תום הקשר שהיה לי עם דותן והסתיים לפני יותר משנה. מאז, אם אני כותב הכל יותר סקסיסטי, פורנו-סטייל, ומתמקד באזורים שמהמותן דרומה.
זה לא שלא קורים לי דברים מרגשים או שמזיזים לי משהו אחר חוץ מאשר את הזין, אבל הכל חסום וקבור תחת טונות של בטון שמגנות על ליבי השברירי. אז אני נשאר מרוחק רגשית, ואפילו לא כותב על זה, כי אם אני לא כותב על זה אז זה לא קיים.
אז הבחור המקסים שקרא, הציץ ונפגע. חיפש את כל רגעי החום והנועם שהיו ביננו במיטה או מחוץ למיטה ולא מצא אותם, חיפש את הרוך שלא נכתב עליו ואת המילים שנאמרו ולא הזכרתי אותם. כואב לו, אני בטוח, כואב גם לי שאיבדתי את המקום הפרטי שלי שבו יכולתי לכתוב על מה שבא לי, ועכשיו לא אוכל לעשות זאת עוד כי אני יודע שמה שאכתוב הוא בטח יקרא.
פעם זה היה רק בלוג של סיפורים וקטעי מוסיקה, אז אולי הגיע הזמן לחזור לשם. לסיפורים הדמיוניים שנבעו ממני בעבר כמעיין המתגבר, שדי התייבש בינתיים, ולעזוב במנוחה את הכתיבה על המפגשים שלי, הסקס שלי והרגשות שלי ושל אלה שמכירים אותי.
ולבחור הזה, שאני מחבב ומעריך הרבה בלי קשר לסקס נפלא, לבחור הזה שאני מקווה להשאר ידיד אמת מיוחד שלו, אני שולח שיר שיש לו משמעות עבורו ושיש לו משמעות סמלית גם עבורי וכל הלך הרוח שלי בתקופה האחרונה:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
