פילבוקס

את החייל היפה שלי הכרתי רק לפני קצת יותר מחודש אבל נדלקתי בגדול. החמוד המקסים הזה יצא כאילו מתוך איזו פנטזיה שלי: עולה מאחד ממדינות בריה"מ לשעבר, חטוב/רזה, בהיר, חלק, בלונדיני, עיניים ירוקות-כחולות, פה מתוק וחיוך מדהים.

המשיכה ביננו היתה הדדית וממש ממגנטת. הוא אוהב את הלוק שלי ואני את הלוק שלו. הוא מת על הנשיקות שלי ולא רק על הזין, ומוכן להתנשק איתי שעות, אני מוכן להצמד לשפתיים היפות כל כך שלו ולמלא את פיו בנשיקות רטובות חמות ממושכות כמו שהוא אוהב. הוא אוהב אותי דומיננטי ואני אוהב אותו מתמסר והחיבור בין הזין שלי לישבן שלו פשוט סוף.

בשעות שאנחנו נפגשים אנחנו פוצחים במחול אירוטי בלתי פוסק על המיטה, בג'קוזי, ובעוד מקומות, בתנוחות כאלה ואחרות עוד ועוד ועוד. אין בעיות של התנוחה הזו כן והתנוחה הזו לא. אין בעיות של "קשה לי" או "כואב לי", כי גם כשהיה לו קצת קשה וקצת כואב, הוא המשיך לתת לי את כל כולו ולענג אותי בלי להפסיק. אחר כך הוא אמר לי שעוד יומיים אחרי הזיון הוא המשיך להרגיש את הזין שלי כאילו בתוכו, למרות שהיה כבר בצבא ומרוחק עשרות קילומטרים ממני.

ברור שלא הכל דבש. תמיד ככה זה אצל הבחורים שהקראש שלי כלפיהם הוא הכי גדול ושהסקס איתם הכי מוצלח. דווקא הם יהיו אלה שתקשורת טובה ורציפה אינה דרכם, דווקא הם יהיו אצלה שישאירו אותי תמיד בחוסר וודאות אם נפגש ומתי נפגש. דווקא הם, שבפגישה כל כך טוב איתם, אז בין פגישה לפגישה כל כך רע, כל כך חסר, כל כך אין. לא שיחות חולין, לא "היי מה נשמע, התגעגעתי" לא חרמנות מילולית, לא כלום. בין פגישה לפגישה השיחות שלנו די חד צדדיות. אני כותב והם שותקים. רק כשמתקרב מועד הפגישה הבאה, יש איזו תגובה מצידם, כי בשבילם אני כנראה איזה סקס טוב למתי שבא להם ולא יותר מכך. דווקא אלה שאני מוכן להתנזר ולהתאפק בשבילם מתוך ידיעה שנפגש, הם אלה שאין טעם להתאפק בשבילם, כי בסוף ישאירו אותי פעמים רבות עם הזין ביד, כשיודיעו שלא יסתדר, שהם לא פנויים, שצץ משהו ששכחו וכו'.

כך גם החייל שלי, אבל אני כל כך רוצה אותו שאני חורק שיניים וסובל, בגלל שאני יודע שבסוף הסבל הפיצוי יהיה מתוק כל כך. נכון שאני מוותר בכך על משחקי האגו, אבל זין על האגו, העיקר להיות איתו, לנשק אותו, להזדיין איתו, כי זה כל כך טוב.

נפגשנו רק פעמים ספורות אבל כולם היו טובות והרבה יותר מכך. אחת הפגישות היתה הסקס הכי טוב שהיה לי אי פעם, או לפחות אחד הטובים ביותר שהיו. אלה היו שלוש שעות של שכרון חושים. שלוש שעות כמעט ללא הפסקה של מגע, חיבוקים, נשיקות, ליקוקים, מציצות, זיונים, חיבוקים ליטופים נשיקות ועוד זיונים. היתה גם התמסטלות תוך כדי, אבל כזו מהסוג הנעים שלוקח את הסקס לגבהים עוד יותר גבוהים. זה היה משהו טוטאלי. משהו מדהים. משהו שרק גרם לי לרצות עוד.

החייל שלי הוא לא ממש שלי. הוא קודם כל של הצבא, אחר כך של החברים שלו שלוקחים אותו לבילויים בחופשות הקצרות שלו, אחר כך הוא גם של המשפחה שלו, של העייפות שלו, ושל אני לא יודע מה עוד. אבל למרות כל הקשיים, בסופו של דבר אם אנחנו מוצאים כמה שעות גנובות של חסד, זה טוב. או כמה שזה טוב.

הספק עדיין מנקר בי ללא סוף בכל פעם שלא מצליחים להפגש, בכל פרק זמן שחולף בין חופשה לחופשה שלו אני תוהה האם בחופשה הבאה הוא עדיין ירצה. האם הוא לא ירגיש שמיצה את הפנטזיה הזו. האם אני לא מעיק עליו מדי בדרישות שלי. אם אשתוק לא יקרה כלום כי הוא פסיבי בנשמה, אז אני חייב ליזום, אבל אולי אני יוזם יותר מדי?

אני כל הזמן בודק אם הגחלת לוחשת עדיין אצלו כלפי ולא רק אצלי כלפיו. על מי אני עובד? גחלת אצלי? אצלי זה אף פעם לא פחות מאש להבה, כי כשאני נדלק אז אני נדלק. כל פעם שהוא לא עונה לי או עונה ביובש, אני מתחיל לחשוב שהינה זה נגמר. הינה מהר מאוד אני אגלה שכבר לא בא לו. שהוא כבר לא שם ורק אני עדיין חם, לוהט ומפנטז עליו ללא הרף.

החייל שלי הוא גם די שתקן. יותר מגיב ממדבר. אבל אפילו כשהתגובה שלו היא "כן" או "גם אני" לאיזה משפט של תשוקה שכתבתי לו, אני נרגע. לזמן מה. אני נושם קצת לרווחה. עד הפעם הבא. אני רוצה שיחשוק, אני רוצה שיאהב. אני רוצה. אבל מה לעזאזל הוא רוצה? ליהנות? לענג אותי? ליהנות מזה שהוא מענג אותי? [הוא אמר לי משהו כזה בערך] לחרפן אותו עליו ולהרגיש שיש לו את הכוח הזה ביד? לא חושב שהוא מקדיש לזה הרבה מחשבה.

אז בין פגישה לפגישה אני לפעמים יוצא למסע מטורף של סקס לשם סקס עם אחרים, כדי לשחרר קצת את הקיטור שבפנים. אני משתחרר ונהנה גם מזה או לפחות מחלק מזה, אבל הייתי זורק הכל בשביל שיהיה לי רק קצת יותר אותו. וואחד קראש יש לי עליו, דמאיט.

ולחייל היפה שלי, שהוא לא ממש שלי, אני מקדיש את השיר היפהפה Soldier של Gavin DeGraw משנת 2012: