מאז שיחתנו הטלפונית לפני כמה ימים אני מחכה שיהיה כבר
יום ראשון, כי בשיחה ההיא הגענו למסקנה שהכי טוב יהיה להפגש בתחילת השבוע כי עד
סוף השבוע מצטברים לו כל מיני משימות ומטלות שמונעים שוב ושוב את הפגישה שלנו. לי
לא משנה מתי, העיקר שזה יקרה כבר. כבר שמונה חודשים אני מחכה לפגוש אותו, אחרי
שהקשר היזיזותי הנפלא שלנו נקטע יום בהיר אחד אחרי שנתים וחצי. הוא התימני הבהיר
עם העיניים הירוקות. בן 27 שמחזיק אותי כבר חודשים על אש קטנה ומרקיד אותי לצלילי
החליל שלו [או שמא במקרה שלו יותר נכון לומר תופי הטם טם של ישבנו הקטן
והסקסי...].
אחרי ששלחתי לו הודעות הבוקר וביררנו ששנינו די פנויים
בשעות הבוקר/צהריים, נותר רק לקבוע את השעה. קבענו. אחרי זמן מה הוא דחה את זה
בשעה אחת, ואני מקווה שלא תתחיל עכשיו שרשרת של דחיות עד שיצוץ משהו ששוב, כרגיל,
יבטל את הפגישה המיוחלת.
ואם נפגש, מה יהיה? האם אחרי משיכת זמן כל כך ארוכה,
והוצאת מיץ כל כך ממושכת, ישארו לי מספיק התלהבות וחשק? ומה איתו? מה עם ההתלהבות
שלו, שאני לא ממש מרגיש? האם הוא עושה את זה רק כדי לעבור כבר את הבלבול מוח
המתמשך הזה של "מתי נפגש?". האם הוא רק החליט לזרוק לי עצם, כעין פרס
למתמיד הנצחי, ולא יבוא בתאווה, חשק וחרמנות כמו שהיה בעבר כשנפגשנו.
אני צריך אותו מתלהב וחם כדי ללבות את האש שלי. היא
בוערת עליו מהרגע שקמתי הבוקר, אך האם תדעך או תשתלהב למרומים? אני מחכה לרגע בו
יתיישב לידי ברכב ואדע שהפעם זה באמת קורה. לרגע בו אניח את ידי על רגלו ואלטף
אותו, עד שנגיע לחדר בו נוכל סוף סוף להתפשט, להצמד זה לזה ולהתנשק. אני כמה
לשפתיים המתוקות שלו ולישבנו הקטן ורך. האם מרוב שאני רוצה, אהיה בלחץ ולא אצליח
להגיע לשיאי, כמו שקורה לי לפעמים? האם הוא יהיה קצר בזמן ולחוץ, או נינוח ומתמסר
כמו שאני אוהב? עוד שעתיים אולי אדע, או לא תהיה דחיה נוספת או ביטול.
בינתיים אני מחכה... כמו בשיר האינדי-רוק האירי Devlins - Waiting משנת 1997:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
