קודם כל תקציר [שכהרגלי, לא יהיה ממש קצר] של מי הוא דותן
ומה היה בחיי למי שלא הכיר. דותן בחור שחרחר ממוצא אתיופי שלא גר באזור המרכז.
הכרנו לפני קרוב לארבע שנים כשהיה בן 25 וחצי והתחיל איתי באטרף דווקא כשפרסמתי
הודעה בצ'אט שאני מחפש בחור בהיר כשכתב לי "ביום כזה אני מצטער שאני לא
בהיר". הבטתי בפרופיל שלו וראיתי בחור חתיך עם חיוך יפה ושחום כשוקולד, אבל
עוד לא ידעתי אז כמה השוקולד הזה יהיה מתוק מריר ועד כמה יטלטל את חיי. אמרתי לו
שאין לו מה להצטער ושבכייף נפגש, וגם המרחק של יותר משעה נסיעה עד אליו לא הרתיע
אותי.
כמה ימים אחר כך נפגשנו ומאז היינו במשך כשנה וחצי
במערכת יחסים מלאה עליות ומורדות פרידות וחזרות, כמו רכבת הרים מטורפת, שאין לי
מושג אפילו איך להגדיר אותה כי היא היתה מעבר לכל ההגדרות המוכרות. הסקס היה נפלא
מהרגע הראשון. חיבור אמיתי, אבל התקשורת היתה קשה והרסנית, הרגשות [אהבה או פנטזיה
של אהבה?] שצצו ועלו טלטלו את שנינו ואווירה של חשדנות הדדית היתה כענן כבד מעל
ראשנו.
דותן היה בחור שאמר לי הרבה מילים של אהבה, שאף פעם לא
הייתי בטוח עד תום אם אמיתית היא או רק סוג של משחק ואינטרסים. הסיבה לחשדנות הזו
היתה ההתנהגות הכללית שלו, שלא תאמה להתנהגות של אדם שבאמת אוהב ורוצה קשר אמיתי.
רציתי מאוד להאמין שהוא אוהב אותי, אבל הספק המשיך לנקר בי. נגע לליבי במיוחד משהו
שהוא אמר לי אחרי אחת הפרידות או אחת החזרות שלנו כשכתב לי: "אהבתי אותך תמיד ואני רוצה אותך אותך.
אתה היחיד שאני נושא על דגל ליבי וכמה שארצה להתחמק מזה לא אצליח."
יום בהיר אחד אחרי שנה וחצי של קשר, דותן פשוט נעלם
מחיי. הוא עבר דירה, עזב את מקום העבודה, החליף טלפון, סגר את הכרטיס באטרף
והתנתק. זה היה מכוער, זה היה אכזרי וזה היה כואב. זה קרה לפני כשנתיים וחצי, אבל
אני עדיין זוכר כל רגע. במשך חודשים אחרי הפרידה הסתובבתי כמו זומבי, אכול סימני
שאלה, כעס, מרירות וחיפושי תשובה בלתי אפשריים להתנהגותו המתעתעת, כשאני מתנדנד
בין תקווה ליאוש. בין רצון להרפות ולהשאיר הכל מאחורי לבין התקווה העמומה שאולי
הוא שוב יחזור כמו שקרה כבר פעמיים בעבר. קיוויתי שלפחות יסביר איך זמן קצר אחרי
שחשבנו להדק את הקשר עוד יותר, הוא התפוגג ללא הסבר. רציתי closure. כדי לצאת מהחור השחור שהייתי נתון בו אז הלכתי
בין היתר לסדנה ההיא, סדנת מהות ואחריה עשיתי גם את סדנת המתקדמים שנקראת סדנת
מקור, אבל לא על הסדנאות באתי לדבר הפעם, אלא על דותן וההודעה שלו.
ההודעה וההמתנה
כהרגלו בקודש, דותן נשאר דותן. זורק פצצה ומתקפל. רוצה,
ונבהל מהרצונות שלו. מבהיר ומיד מערפל. פותח משהו ומיד מתקפל. כמו רוקד איתי טנגו
של צעד שני צעדים קדימה ואחד אחורה או להיפך. זה התחיל מההודעה המפתיעה שלו אחרי
חודשים ארוכים שלא שמעתי ממנו כלום ולפתע כתב: "חושב עלייך, לא יודע למה!!"
"אולי לא נסגר המעגל... חושב גם" עניתי לו.
"אהבתי אותך- מודה! לא נהגתי איתך בכבוד..גם מודה! רוצה אותך.. מאוד! מאמין בך..לא!" המשיך
דותן.
"במה אתה לא מאמין?", תהיתי
"אתה בסדר. לא חשוב. שבוע טוב שיהיה" אמר דותן. [ציניות?]
"שבוע טוב נשמה. היית שמח שתסביר בכל
זאת. אהבתי גם... אם רק היית יודע...", עניתי
וחשבתי שבזה הסתיים העניין.
משהו כנראה החל לזוז אצלו, אולי רק סקרנות, כשבתגובה ביקש
דותן שאשלח לו תמונה עדכנית שלי. שלחתי תמונה וגם הוא שלח. משום ה התמונות של
שנינו היו באימוני ריצה. אני באימונים שלי למירוץ נייקי שהיה לפני כמה חודשים והוא
בהכנותיו למרתון תל אביב הקרוב. דותן אמנם התבגר, אבל נותר חמוד וחייכני, ותהיתי
מה מסתתר מאחורי החיוך היפה הזה והאם השיחה המפתיעה הזו תסתיים בכמה מילות נימוסין
או שיקרה עוד משהו. זו היתה תקווה מלווה בחשש, אבל החלטתי לזרום עם זה, יגיע לאן
שיגיע. דותן כראה החליט בחילופי התמונות האלה לסגור ענין ולחזור לקונכיה שלו וכתב
לי אחרי שראה את תמונתי: "יפה. בהצלחה!! ורק טוב שיהיה".
"גם לך. חבל שלא האמנת בי. לילה טוב", עניתי, ואז דותן הפתיע שוב.
"בוא מחר!", הוא כתב לי ואחרי שאמרתי לו שאבוא בשמחה ואם
הוא רציני שיכתוב לי מתי ולאן, ענה דותן:
"תביא פופרס וג'ל וניראה אותך באמת!!! מסוגל?"
עכשיו היה ברור שרק בחרמנות מדובר, אבל מצד שני גם
פגישתנו הראשונה התחילה בסטוץ חרמני שהוביל למה שהוביל, אז לא התכוונתי להרפות
מההזדמנות הזו. חשבתי שאמנם אבוא לזיון, אבל על הדרך אולי אבין כמה דברים. חוץ מזה
שאני אוהב סקס טוב, ועם דותן היה כמעט תמיד סקס נפלא, אז למה לא... ולכן עניתי
בפשטות: " כן. מתי ולאן?"
דותן הופתע מהתגובה. "רציני?" הוא
שאל.
"לגמרי דותן... לגמרי", עניתי, אבל אז הוא התחיל לשאול שאלות על
הפופרס והשפעותיו ולאחר מכן כששאלתי אותו לגבי מקום ומועד הפגישה, דותן כבר לא
ענה. נרדם? יצא להפסקת הרהורים? לא ידעתי והחלטתי לחכות לבוקר.
בבוקר לא היתה עדיין שום הודעה חדשה מדותן ותהיתי אם
הוא מתחרט. אבל במקום לתהות, פשוט פניתי אליו בעצמי ושאלתי: "בוקר טוב דותן. התחרטת? לשכוח את השיחה מאתמול? הכל יכול
להיות קל אם רק נדבר..."
"נמצא זמן במהלך השבוע. היום אני יכול רק אחרי
השעה 21:00 בערב", ענה
דותן כשהוא יודע שיש לי בעיה להפגש בשעות הערב. כמה שעות אחר כך שאל דותן מה כייף
לי בסקס איתו, עניתי לו אולי אך לאחר שעניתי הוא שתק. אולי נסחפתי בסופרלטיבים? לא
רציתי להשאר עם הספק, אז החלטתי לשאול בלי להניח הנחות: "מה בא לך דותן? מה באמת היית רוצה" והפעם
הוא ענה: "רוצה להתפרע בעיקר, אבל לא מעז. נדבר כבר".
מאוחר יותר שאל דותן אם אני לא יכול לצאת בלילות
והבהרתי לא שבדרך כלל לא אבל שלמחרת או בלילה שאחרי יש הזדמנות. באותו ערב הגיעה
ההודעה שחיכיתי לה, בה דותן הזמין אותי לבוא אליו למחרת בערב. חצי שעה אחר כך
כשחזרתי אליו לברר פרטים וגם בהמשך בבוקר המחרת קיבלתי ממנו שתיקה רועמת. דותן חזר
להרגלים הישנים והלא טובים שלו, אבל הפעם לא נתתי לזה למרר אותי יותר מדי. הסדנה
שתבורך, נתנה לי כלים להתמודד יותר טוב עם התנהגותו הפתלתלה. הייתי בערפל כי לא
ידעתי איפה הוא גר, אלא רק את האזור באופן כללי, ואף לא ידעתי לאיזו שעת ערב הוא
מתכוון. היתה לי תחושה שהוא חושש לעשות את הצעד שאין ממנו חזרה, אבל לא התכוונתי
לוותר כל כך מהר. דותן המשיך לדחות את הקץ במשך כל אותו היום והודה שהוא מבולבל.
הוא עדיין לא אמר לי איפה הוא גר בכלל וידעתי שרק כשילה את הפרט האלמנטרי הזה אדע
שאכן כוונותיו ממשיות.
זמן מה לאחר מכן, דותן נקב סוף סוף בשעת הערב הקצת
מאוחרת שבה הוא מתפנה, אך רגע אחר כך שלח הודעה נוספת: "עזוב, נדחה."
ידעתי בידיעה ברורה שאם הפעם נדחה את הפגישה הזו, היא כנראה לעולם לא תתקיים.
החלטתי לגלות נחישות, ולא לוותר. רציתי שבמקום ההתלבטויות הוירטואליות, נקיים את
הפגישה ונראה איך הענינים ביננו זורמים. ידעתי שאין כמו מראה עיניים ומראה ידיים. השתמשתי
בכמה כלי תקשורת שלמדתי בסדנה בדיוק למצבים כאלה ולבסוף כתבתי לו גם: "אני מוכן לעשות את הדרך הארוכה הזו בלי לדעת מה יקרה.
תעשה את קפיצת המדרגה גם ונראה מה יהיה. מה יש לך להפסיד? מקסימום זה יצליח".
זמן קצר אחר כך עשה דותן את הצעד הקטן או הזינוק הענק [בשבילו]
ואמר לי איפה הוא גר וגם קבע באיזה שעה נפגש. יצאתי לדרך אפוף ציפיה והרבה סימני
שאלה. לא רק לגבי מה שדותן יעשה כשנפגש, אלא גם לגבי מה שאני הולך לעשות בפגישה
הזו. התלבטתי אם אני הולך לעשות איתו שיחה על כל הדברים שיושבים לי בבטן מאז שהוא
נעלם או לא, שקלתי את כל הבעד ונגד ועדיין לא הגעתי להחלטה. תהיתי אם ניתן לגשר בכלל
על שנתיים וחצי של נתק ועל כל האכזבות והכעסים מאז. הדרך הפיזית אל דותן אמורה
היתה לקחת קרוב לשעה וחצי אבל הדרך לגשר על הפער שנפער ביננו, היה גדול הרבה יותר
מכך. יצאתי למסע שלא ידעתי אם תיקח אותנו למקום טוב יותר או שתהיה זו שוב הדרך לשום
מקום.
והמשפט האחרון לוקח אותי לשיר Talking Heads - Road To Nowhere משנת 1985:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
