פילבוקס

לפני שלושה שבועות דותן, 29, חזר בהפתעה לחיי. מאז היו לנו שתי פגישות, סקס נפלא, מילות אהבה מעוררות תקווה, הבטחה להשקיע גם מצידו, בקשה שלו שאשמור לו יום והוא יקח חופשה ויגיע אלי, הברזה מתורצת, התרחקות מוזרה, חשד למשחק כפול, שתיקה, חסימה והעלמות נוספת, שנראה כי הוא כנראה יצא שוב מחיי כלעומת שבא.

הפעם זה כבר לא מייסר אותי כבעבר, כי שמרתי לא לטפח תקוות יותר מדי והתייחסתי אליו ב"כבדהו וחשדהו". דותן היה פוטנציאל שלא התקיים להבטחה שלא מומשה. אמנם חשתי לרגע כאב חד וקר כדקירת חרב לבטן, כשהבנתי שהוא חסם אותי ללא אומר וללא סיבה נראית לעין, אבל זה היה משהו קצר כואב וחולף. הפעם לא סחבתי את הכאב הזה במשך חודשים רבים כמו בסיבוב הקודם שלנו לפני שנתיים וחצי. יותר מכאב אני חש הפעם עצב על כך שבחור בן 29 לא מסוגל להביע את עצמו בתקשורת אנושית אלא בורח בבריחה וחסימה כל פעם שהוא נתקל במשהו שלא בא לו להתמודד איתו. למזלי הפעם שמרתי על עצמי לא להתאהב בו כמו אידיוט אלא ליהנות ממה שהיה וכמה שהיה.

אז המעגל הגדול של הכאב והסבל מהפרידה הקודמת נסגר, ומעגל הרבה יותר קטן של כאב קצר וחד, אבל הרבה יותר מכך סקרנות ותמיהה נפתח מחדש, רק שאת המעגל הקטן הזה פחות קריטי מבחינתי לסגור. התחושה הראשונית שלי היתה שנקעה נפשי לנסות להבין את נבכי נפשו של הבחור היפה, המוכשר, הסקסי, אבל המאוד מתוסבך הזה. ירצה - יספר לי יום אחד מה עבר עליו, לא ירצה - ישקע לתהום הנשיה. לא בא לי במיוחד להתאמץ להבין או לנסות לקבל ממנו תשובות. לא בא לי לטרוח ולנסוע שעה וחצי עד למקום בו הוא גר כדי לנסות לדבר איתו. הוא סגר את הדלת וחשבתי שלא בא להתאמץ כל כך להכנס דרך החלון.

אחרי כמה ימים של התלבטות אם לעשות משהו או לא, גיליתי שאני לא חייב לנסוע אליו כדי לדבר איתו. למרות שאני כנראה ברשימת דחיה בטלפון, מה שמביא אותי ישר למענה קולי אם אני מתקשר, אני עדיין יכול לעשות מזהו. למשל, להתקשר אליו מחסוי או להשאיר לו הודעה קולית או לשלוח SMS. הבנתי ששתיקה זה לא ממש דרך ההתנהלות שלי, ויותר משהאמנתי שזה יביא לתוצאות מסוימות, הייתי חייב לכתוב לו משהו בשביל עצמי. שוב נזהרתי שלא להתמקד יותר מדי ב"למה?" ולהתרחק מהשתפכויות רגשיות שלא יובילו לכלום מלבד לעשות לו הרגשה רעה, אלא יותר לחשוב פתרונות. לחשוב איך אפשר אחרת. מכיון שזה היה SMS נאלצתי להצטמצם ככל האפשר בלי שההודעה תאבד את המסר שלה, וכך כתבתי:

"הלב שואל איך התהפך הכל תוך שבוע... איך מ"מתחיל להתאהב" חזר שוב כאב... אבל זה לא יפתור דבר. צד אחד אומר לי להרפות כי אני לעולם לא אצליח להבין אותך, וצד אחר אומר שאתה לא מישהו שצריך לוותר עליו כל כך מהר למרות כל הקשיים. פה נשאלות השאלות החשובות באמת:

האם אנחנו יכולים לנהל תקשורת אנושית?

האם זה פסק זמן או שהגענו לסוף הדרך?

איך אפשר אחרת?

אחרי כל מה שהיה ביננו מגיעה לי לפחות תשובות ישירות וכנות. הודעה, טלפון או פגישה. תבחר איך.

יום טוב דותן"

כששמעתי את השיר המקסים Alexandra Burke - The Silence  משנת 2010 בימים האחרונים, הבנתי כמה הסיפור שלי עם דותן דומה לו. עד כמה הוא בוחר לתת לשתיקה לדבר ולא אומר מה שבאמת הוא רוצה. כל מילה קולעת בול. אז אני מקדיש את השיר לדותן, האתיופי החתיך, שכנראה שוב נעלם ללא אומר. פסק זמן או סוף הדרך? ימים יגידו: