פילבוקס

החודש לפני 8 שנים כתבתי את הסיפור הראשון שלי ופרסמתי אותו באתר הסיפורים של Gogay. עברה להם עוד תשעה ירחי לידה עד שגם בא הבלוג לאוויר העולם ועברו להם עוד תשעה חודשי דגירה עד שהיה לי סקס ראשון עם בחור כלשהו. בתקופה זו כתבתי ופרסמתי עשרות סיפורים, רובם לפני שהתנסיתי בפועל במגע מיני כלשהו עם המין הגברי.

להפתעתי, אחרי פרסום הסיפור הראשון התחילו להגיע תגובות מחמיאות וחלקן אף מתלהבות מקוראים שאמרו כמה הסיפורים כתובים באופן "אותנטי"... חלק מהקוראים אף רצו להכיר אותי, אבל אני בכלל לא הייתי בכיוון. כל מה שרציתי באותו שלב היה לשחרר קצת קיטור ולתת דרור לפנטזיות. לא חלמתי שבכלל אגיע לידי מימוש של משהו מהפנטזיות ההומוסקסואליות שלי, לא חשבתי שאגע במישהו ובוודאי לא שאשכב עם מישהו. ההצעות, שחלקן היו מאוד מפורשות, אף הבהילו אותי. מה? שאני אפגש עם הומואים ביודעין? שאני אכיר מישהו "כזה"? שאני אעשה משהו מיני עם בחור כלשהו? שמישהו ידע שמאחורי הסטרייט הבורגני שאני כלפי חוץ מסתתר איזה דו מיני או מהומו בארון? שמישהו יידע עלי? אין מצב. לא בגילי ולא במצב המסובך שלי. אבל הזמן עשה את שלו והעזתי לעשות, ומאז מים רבים זרמו בנהר.

לא, הבחור הראשון שלי לא היה מישהו שהגיע אלי מהסיפורים וגם לא מישהו שפנה אלי בעקבות הבלוג, אלא מישהו ששלח לי ברכת יום הולדת שמח באטרף, כמה ימים אחרי שפתחתי שם כרטיס. מאז אני יכול לספור על אצבעות כף יד אחת ואולי קצת יותר את כמות הבחורים שהיה לי איתם משהו מיני ואשר הכרתי אותם כאן ממש, בבלוג. היו גם בחור אחד או שהגיעו אלי באטרף בלי שום ידיעה שזה אני, אבל איכשהו, אחרי הסקס כשנודע להם שאני הוא פילבוקס, היתה שם איזו התלהבות נוספת, כאילו מי יודע מי אני בכלל. סך הכל כותב סיפורים, קצת רומנטיקן וקצת [או הרבה] חרמן.

הבחורים הבודדים שהגיעו אלי בעקבות הבלוג, הגיעו מן הסתם כי עוררתי בהם משהו בעקבות הכתיבה המחרמנת והסקסיסטית שלי, אבל תמיד אני תוהה אם אותה סיבה שהביאה בחור כזה אלי היא לא הסיבה שגם תרחיק אותו בסופו של דבר ממני, כי הרי אני כספר הפתוח כמעט בפניו, כשאני כותב על כל מעללי כאן. מצד שני, למה שזה ישנה לו? אם הוא הגיע בגלל הסיבה שהגיע, והוא קיבל את מה שהוא רצה, ואם הוא יודע שכל עוד ירצה יוכל למצוא את זה אצלי, אז למה לא בעצם? קשה להכנס לראש של אחרים ואין טעם לעשות את זה. כל מה שאני יכול זה רק לעשות את מה שאני יודע והכי טוב שאני יכול ולתת לאדם שאיתי את ההרגשה הכי טובה שאני יכול, שאני רוצה אותו ורוצה להיות איתו, כי אני אכן כך, במיוחד עם מישהו שהגיע אלי מהבלוג בזמן האחרון...

לא אספר הרבה על החתיך [כן כן, אתה חתיך ואני מניח שאתה יודע את זה] אבל הוא באמצע שנות העשרים שלו, שחום, חטוב, עם עיניים יפות, אך ברגע הראשון שנפגשנו חשבתי שזו הולכת להיות פגישת נימוסין בלבד, ולא יקרה בה שום דבר אחר. גם בגלל שתכננו רק להפגש לדבר ולראות מי מה מו, וגם בגלל אופיו של הרגע הראשון בו נפגשנו. אני די מאמין ברמז שנותן הרגע הראשון, וכאן ברגע הראשון הזה היתה ברכת שלום ולחיצת יד רשמית ופשוטה. זה היה כאילו הבחור אמר לי "שמור מרחק, כי אני רק אדם נחמד שמתכוון לדבר איתך בנימוס ולא יותר". אם היה איזה שהוא חיבוק כשנפגשים או אפילו טפיחה גברית הדדית על השכם, הייתי מרגיש יותר בנוח, אבל לא היתה.

אז נפגשנו והנה אנחנו יושבים על הספה שותים ומדברים ומדברים ומדברים. עוברת איזו שעה ואולי יותר ושום מגע מעבר לאותה לחיצת יד רשמית כשנפגשנו. דוק של מבוכה אופף אותי, ואולי גם אותו. שלא תבינו לא נכון, הוא בחור מעניין והיה כייף לדבר איתו, אבל עיני רואות את עיניו היפות ורוצות להתקרב, שפתי סוקרות את שפתיו הנאות ורוצות לחוש, ידי בהישג יד אל ידיו המשורטטות בשרירים נאים ועדינים ורוצות כל כך לגעת, ואני לא מעז. אני מרגיש קצת בוק. בול עץ. מתחיל להרהר כשהוא מדבר.

האם לא אגע בו בכלל? האם הרגע יחלוף? האם לוותר מראש בלי לנסות בכלל? למה לא לנסות? הרי את ה"לא" יש לי כבר בכך שאני לא מעז לנסות, אז מינימום אני אשאר עם הלא, כלומר באותו מצב שיש לי "לא" בגלל עצם ההמנעות מלנסות, ומקסימום אזכה להיענות ונזרום ויהיה כייף. באיזה שהוא שלב של השיחה הוא מתח את ידו קצת קדימה, כאילו בחן איזו נקודה בלתי נראית על זרועו והביט בה ואני לא יכולתי להתאפק יותר, שלחתי את ידי לעברו ונגעתי בכף ידו בקלילות. אצבעותיו נסגרו על אצבעותי והתחלנו בליטופי כף יד לכף יד. זה היה חושני ונעים מאוד. זה הביא אותנו לרכון זה לעומת זה כעבור זמן קצת ולהתנשק. זה היה טוב ומשם הענינים התחילו להתגלגל.

אז כלל הרגע הראשון לא ממש עבד פה, ואולי כמו שלכל כלל יש יוצא מן הכלל, אז זה היה המקרה היוצא מהכלל, אבל זכיתי להכיר ולהוקיר את הבחור הזה.

ואולי זו ההזדמנות לתת הצצה קצרה וחלקית אל דמותי האמיתית. אז הנה תמונה שצילמתי באחד החורפים האחרונים, ממש בגבעת הפילבוקס המיתולוגי של ימי ילדותי. אני קורא לה "פילובקס בפילבוקס".

ומאחר והבנתי שיש קוראים שלא מצליחים להגיע למייל שלי בדף הבלוג אז הנה הוא: [email protected]