"מת שתהיה כבר בתוכי" כתב לי הירושלמי החטוב והסקסי בן ה- 26 שלא זיינתי כבר יותר מחודש, ואשr בשבילו ויתרתי על מפגש עם החתיך מהשדירה. האמת שהזיון האחרון שלנו לא היה ממש בסטייל שלי כי היינו צפופים ברכב באמצע הלילה בחוץ. חוויה קצת מלחיצה בשבילי, אבל הוא נהנה בטירוף ורגע אחרי שהרשיתי לו לשחרר ולגמור, אמר: "כבר שכחתי כמה טוב מרגיש כשאתה בתוכי". באותו זיון לחוץ ברכב, לא הצלחתי להשתחרר בעצמי, מה שאומר שבעצם כבר כמה חודשים לא זיינתי אותו כמו שאני אוהב וגמרתי.
כל כך רציתי להפגש עם הירושלמי לבד בדירה נורמאלית עם מיטה ומקלחת ולא ברכב או באיזו שלישיה עם מישהו אחר, שמבחינתי הוא מיותר, ולקח הרבה זמן עד שהזדמנות כזו צצה בסופ"ש האחרון. מה שקרה זה שהוא הקדים להגיע לדירת הוריו במרכז, כל כך הקדים שבאותו בוקר הוריו לא היו בבית וקבענו בשמחה להפגש שם.
אממה באותו בוקר נחתה על הירושלמי איזו חברה שלא ראתה אותו הרבה זמן והיא לא זזה כל כך מהר. כך קרה שהפגישה שנקבעה לתשע, נדחתה לעשר ושוב ושוב נדחתה עד שנפגשנו רק בשתיים עשרה בצהריים, אחרי שכבר כמעט התייאשתי וחשבתי ששוב הוא יבטל כי לא מסתדר לו. מזל שהוא המשיך לשלוח לי הודעות חרמניות כל הבוקר שסימנו שלא כל כל מהר הוא יוותר על ההזדמנות להפגש איתי.
כשהגעתי אליו לבסוף, הוא היה חם וחושני כהרגלו. אחרי נשיקות טובות ועמוקות הוא ירד לי קצת לזין אבל בטרם הספקתי למצות את הכייף מהמציצה שלו הוא כבר עשה את מה שבאמת רצה והתיישב לי על הזין. זה היה מדהים. התחושה הזו של הזין החודר לתוכו תוך כדי מאמציו להתיישב אחרי שהרבה זמן לא קיבל דבר כזה, היה נפלא. הוא נאנק מכאב ושימן את הזין והחור עוד ועוד וחזר להתיישב עד שהזין היה כולו בתוכו כשפניו אלי. זה היה ממש כייף בתנוחה הזו כשהוא רוכב לי באיטיות על הזין, אנחנו מתחבקים בחוזקה ומתנשקים ללא סוף. מפה הכל קצת מטושטש, החלפנו תנוחות ומהר מאוד הרגשתי שאני קרוב והשפרצתי לו על הגב. אחר כך עזרתי לו לגמור גם בעצמו.
"בדרך כלל לוקח לך הרבה יותר זמן לגמור", הוא אמר כשהיינו אחרי הכל. "אמרתי לך שאני חרמן עליך אש... אחרי הרבה זמן שלא היה לנו דבר כזה" אמרתי לו והוא חיבק אותי שוב ונישק לפני שעפנו למקלחת.
והפעם שיר משנת 1979, שנות הFאנק והדיסקו, כי לפעמים אני מרגיש כמו באיזה מחול בוגי בארץ הפלאות השל הזיונים האלה. היו שנים שמוסיקה שחורה היתה שם נרדף לפאן ולמוסיקה של ממש ולא ל"זמר" שמדבר דיבור זועם על רגע של איזו מנגינה, מה שנקרא ראפ וכאלה. אז את המוסיקה השחורה של פעם, בניגוד לזו הנוכחית, אני אוהב, ומה רע בהזדמנות זו להעלות מהאוב את השיר השמח הזה?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
