לא כל המפגשים שלי הם הצלחה. חלק מהם כרוכים בבזבוז זמן משווע. חלק בבחירה לא מוצלחת בין אופציות או בויתור על משהו טוב בשביל הסיכוי והסיכון למשהו חדש, מלהיב ומחרמן. ההיכרות שלי עם הדתל"ש היתה כזו. כשהתחלתי לדבר עם הבחור הבלונדיני חטוב וסקסי הזה, ראיתי את המבט העצוב בעיניו, אבל פינטזתי על מה שמסתתר לו מתחת לבגדים. דיברנו במשך חודש - חודשיים בערך ובאחת ההזדמנויות הוא אף שלח לי תמונת ערום סקסית שלו מגעש נשען על איזה סלע, שחירמנה אותי בטירוף רק המחשבה להיות צמוד אל גופו הערום מאחור ולבעול אותו שם על הסלע הזה.
כשהפנטזיה נכנסת לראש, ההגיון קצת זז הצידה. באותו יום, בפעם הראשונה בשיחה איתו הבנתי שיש סיכוי אמיתי להפגש, באמת, ולנסוע לגעש יחד. הבעיה היתה שבאותו בוקר מאוד רציתי להגיע לגעש. כך קרה שבטרם ידעתי שהוא יענה לי בכלל, שלחתי עוד כמה הודעות לכמה בחורים נבחרים. אחת מהן היתה לדני התימני הרזה שלי. דני התמהמה במתן תשובה ואילו הדתל"ש הקדים וענה אז קבעתי ען הדתל"ש. יותר מאוחר, אחרי שדני התחיל לדבר איתי, הבנתי שהוא לא מתלהב ללכת לגעש בגלל מזג האוויר שצפה רוחות, דבר שעל החוף לא ממש נעים. אז כשדני הטיל ספק, הזדרזתי לאמץ את הספקות שלו ולומר לו שהוא צוןדק ושננסה ביום אחר.
אחרי שפגשתי את הדתל"ש בדרך לגעש והוא נכנס לרכב, היתה לי הרגשה מקדימה שלא ילך איתו. אבל מצד שני הוא נכנס, אמר שהכל בסדר ונסע איתי, אז מה הייתי אמור לחשוב? הרגעתי את הספקות שלי לגבי הזרימה איתו והמשכנו בדרכנו לגעש. השיחה זרמה בסדר, אבל לא הרגשתי בניצוצות תשוקה מצידו. כשאני מרגיש כך, אז בתשעים אחוז מהפעמים אני צודק. למרות זאת, קיוויתי שהדתל"ש הוא דווקא אחד מעשרת האחוזים שאני טועה, אולי בגלל שבא לי עליו כל כך.
מצד שני, דני ששעה - שעתיים קודם חשב שזה לא יום מתאים לגעש ושננסה ביום אחר, שינה את דעתו לפתע. הבעיה עם דני זה שלפעמים אצלו הכל בהפוך על הפוך. דווקא כשהזדרזתי להסכים איתו שלא יתאים געש ולא ניסיתי לשכנע אותו אחרת, הוא פתאום רצה לנסוע. כך קרה שבאמצע הנסיעה עם הדתל"ש התחיל דני לשלוח הודעות ולשאול מה החלטנו בסוף לגבי געש. מרוב מבוכה לא עניתי לו. הוא המשיך לשלוח. רק כשהגעתי לגעש, היתה לי תחושה חזקה שעם הדתל"ש זה לא יגמר טוב. לכן שלחתי לדני "בוא", וידעתי שגם ככה יקח לו שעה שעתיים להגיע. מיד אחרי זה ובטרם ראיתי את תשובתו כבר ירדתי עם התל"ש לחוף שבו כידוע אין קליטה בדרך כלל.
חצי שעה אחר כך, אחרי שכבר מצאתי עם הדתל"ש את פיסת החוף המבודדת שלנו ופרשנו את הציוד, הוא נותר עם הג'ינס שלו ולא הראה כל סימנים שנכנס לענינים, הבנתי שזה לא יקרה. לא לקח לו הרבה זמן. הוא ישב לידי, דיברנו אבל אפילו לא התפשטנו. אחרי זמן מה הוא פשוט אמר לי הוא אמר שמרגיש שזה לא מתאים. פאק. אם לא הייתי לטעמו, למה הוא חיכה עד עכשיו? למה לא אמר לי כבר ברגע שפתחתי בפניו את דלת הרכב? למה טרח לרדת איתי לחוף בכלל? כבשתי את השאלות ואת המרירות שביטלתי את דני בשבילו ולא יצא מזה כלום, לחצתי לו את היד לשלום והוא הלך באומרו שאני כבר בטח אמצא משהו על החוף.
פתאום קיבלתי איזו הודעה לטלפון שקשורה לעבודה שלי. ההודעה הזו הבהירה לי שאני כנראה יושב באיזה קטע בחוף שיש בו קליטה. מייד בדקתי מה עם דני וראיתי ששלח לי כמה הודעות בחצי שעה האחרונה אחרי שאמרתי לו "בוא" והזדרזתי לענות לו. אמרתי לו שסיימתי פגישה בעבודה וקפצתי לראות איך בגעש ואכן אין רוח ואשמח שיגיע. דני כעס. הרגיש שמשכתי אותו כל היום בלי תשובה ואמר שהוא כבר ילך עם מישהו אחר. קינאתי. ממש קינאתי, למרות שהתירוץ הקבוע שלו זה שיש לו איזה חבר סטרייט שכשאני לא רוצה הוא הולך איתו לגעש, אבל לחוף הסטרייטים., דבר שאני קצת מפקפק בו אבל לא יצא לי עדיין לבדוק. דני חשב שאני צוחק עליו וצילמתי לו תמונה מגעש שיבין שאני אמיתי לגמרי, באמת בגעש, לבד לגמרי, ומת שהוא יגיע, אבל שום דבר לא עזר כבר. "אה תיהנה לך ואני איהנה לי" הוא כתב לי ואני ידעתי שאני כבר לא אהנה שם ביום ההוא, ואף חששתי שאולי המריבה הזו תביא לקרע יותר חמור איתו.
אבל לא אלמן ישראל. הדתל"ש הבריז, דני כעס, ואני התחלתי לחפש. החוף אמנם היה די שומם במקום בו ישבתי, אבל אם יש קליטה אז יש אטרף ויש גרינדר ויש עוד אופציות. אחרי זמן קצר פנה אלי גבר סקסי בשנות השלושים המאוחרות שלו שהתבררר שגר לא רחוק ואחרי השיחה, הסכים לבוא לפגוש אותי בחוף. שעה קלה אחר כך הוא כבר היה לידי והזין שלי כבר היה בפיו ואף הרגיש קצת את ישבנו, אבל קצת מדי. הוא לא התכונן להזדיין על החוף, אז כמו שאומרים "לא התארגן" לזה, ויצא שהיתה תקלה שקורית כשלא מתארגנים מספיק והפסקנו.
הבנתי שאותו היום זה לא היה היום שלי. ניסיתי לתפוס שלושה ציפורים ונשארתי בלי כלום. מה שנקרא: "תפסת מרובה - לא תפסת". עישנתי עוד ג'וינט, חזרתי מבואס הביתה והשתדלתי לא לדאוג יותר מדי ולקוות שיהיה טוב בפעם הבאה.
והשיר שבא לי לשים הפעם הוא Three little birds של בוב מארלי משנת 1980:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
