פילבוקס

פרק א

שנת 57 לפני הספירה – מֵאר דה סֶל, גאליה

שעטות הסוס הדוהר עם שחר יום שני וצניפותיו הרמות כשירד ממנו הרוכב המאובק הזעיקו לרחוב הראשי את מתי המעט שהשכימו קום. האיש היה זר, תשוש ובקושי יכול היה להוציא מילה מפיו. "אקווה" הוא אמר בקול ניחר ופיליפ הצעיר נזעק להביא לו נאד מים. הזר שתה ואז נאנק בקול מפוחד "הם פה ! תברחו כל עוד נפשכם בכם".

"מי? מי פה? על מה אתה מדבר?" נזעקה ז'רמן, אמו של פיליפ.

"הרומאים. הם הרגו בכפר שלנו את כל הגברים, אנסו את הנשים ולקחו בשבי את הנערים. הם גם בזזו את כל המזון והבעירו את הכפר באש. תברחו על נפשותיכם לפני שיהיה מאוחר מדי. חיל החלוץ שלהם כבר חונה מעבר לגבעת שן חזיר, מרחק שעת רכיבה מכאן."

השמועה על הרומאים הקרבים ובאים עברה מפה לאוזן ועוררה ויכוח עז בעיירה. רוב התושבים לא האמינו שהרומאים ימצאו ענין בעיירה הנידחת שלהם השוכנת על שפת הים הגדול והם בזבזו זמן יקר בויכוחי סרק. אחרים אמרו שאם רק חיל החלוץ הגיע, אז אין ספק שהמתקפה לא תתרחש עז שיגיע עיקר הצבא וזה יכול לקחת עוד זמן רב. בינתיים יספיקו לקצור ולאסוף את היבול שהיה על סף הבשלתו ולסיים לכרות את המלח לפני תחילת החורף. חלק אחר מהתושבים החל בלא רצון רב באריזת חפציו לקראת עזיבה, אבל הכל התנהל מאוחר מדי ולאט מדי. היו גם שחשבו כי צבא רומי יוגף בקרוב מול הצבא הגאלי העצום שארגן ורסינגטוריקס הגיבור, שמחנהו, לפי השמועה, שכן מרחק יום רכיבה אחד בלבד צפונה. הידיעה השגויה הזו עמדה לעלות לתושבי העיירה ביוקר. חיש קל נתפסו רוב תושבי העיירה לתקוה הכוזבת לגבי ישועה קרובה מהצבא הגאלי ועצרו את כל ההכנות לנטישה. שלושה רוכבים יצאו בדהרה מהירה מהעיירה צפונה להזעיק עזרה ממחנהו של ורסינגטוריקס, המצביא הגאלי.

איש לא ידע כי במרחק קצר מחוץ לעיירה נתקלו שלושת הרוכבים ביחידת סיור קטנה של הרומאים שלאחר שלכדו אותם ללא שום בעיות ושמעו מהם על שדות יבוש המלח שהעיירה הצטיינה בהם, חוסלו ונצלבו בחורשה הסמוכה.

המחנה הרומי – פאתי מאר דה סל, גאליה

דיקוס איגֵריוס, מפקד הקנטוריה השלישית בלגיון הרומי החמישי אסף את חייליו עם אשמורת הבוקר הראשונה של יום שלישי לתדריך לפני הקרב.

"אחי הרומאים. אנו עומדים לצאת לקרב חשוב שיתן לנו שליטה בשדות המלח של מאר דה סל. העיירה הזו הינה תחנת דרך חשובה להשלמת כיבוש גאליה כפי שהחליט שליטנו האהוב יוליוס קיסר. מטרות הקרב הן: בראש ובראשונה להשתלט על שדות המלח ולהקים מארב לצבאו הגדול של  ורסינגטוריקס, שעושה את דרכו דרומה. כמצוות מארס עלינו 'בתחבולות תעשה לך מלחמה'. שנית, לאסוף את כל המזון האפשרי מהעיירה הזו כדי למלא את המלאי ההולך ומדלדל שלנו. שלישית, לתפוס את כל אוצרות הזהב והכסף של סוחרי המלח העשירים האלה. אין להשאיר אף זכר חי בעיירה ובסוף הקרב יש להעלותה באש. באשר ל'פְּרָסים', הכל כרגיל. אני מבין שהרבה זמן לא ראיתם אשה, אז זה הזמן. יש להזריע את כל הנשים והנערות בזרענו הרומי הקדוש. וכן... יש לאסוף נערים בריאים לעבדות. גם מחנהו של יוליוס קיסר דורש את המשלוח הרגיל של נערים צעירים, אתם יודעים, בשביל...האורוות".

המון החיילים פרץ בתשואות רמות. המשפט האחרון של דיקוס היה נגוע במעט עזות מצח כלפי נטיותיהם של חלק מהפטריקים המכובדים מגבעת הפלאטין, אבל התשוקה לבשר נשי טרי המצפה להמוני החיילים עם הנצחון הדחיקה כל ביקורת ודיקוס זכה מחייליו לקריאות הוריי בלבד. בהעדר נתונים מדויקים באשר לכמות כלי הנשק בעיריה ולמידת ההתנגדות שיגלו חייליה החליט מפקד הליגיון החמישי על תכסיס נוסף, אשר דיקוס הסביר אותו לחיליו שהגיבו בקריאות הוריי נוספות.

מֵאר דה סֶל, גאליה

עם שחר הביטו תושבי העיירה בעיניים משתאות בענן האבק הענק העולה באופק מצפון. מיד פשטה השמועה בעירה כי צבאו הענק של  ורסינגטוריקס הגאלי הגיע להצילם מידי הזדים הרומאים. התפרצות של שמחה מול הישועה הקרבה אחזו בכל הכפר ומעגלים של חוגגים נאספו בכיכר להקריב קורבן ליופיטר. פיליפ לא היה שותף לשמחה הזו. הוא עלה על גג האסם ונעץ את עיניו החדות אל האופק בנסיון לגלות מה טומן בחובו ענן האבק המתקרב. "חי יופיטר" מלמל בבהלה פיליפ לנפשו כשהבחין בנצנוץ נס נשר הנחושת בקדמת המוני החיילים הקרבים והולכים. "רומאים" הוא זעק "אלה רומאים" אבל כמעט איש מהחוגגים לא שעה לזעקותיו של הנער. פיליפ מיהר לקחת את אמו ואחיותיו למקום מסתור בבור השופכין בחצר הבית, מאחורי האסם. 

"תצטרף אלינו, אתה רק ילד בן 16" אמרה אמו, אך פיליפ לא הסכים לשמוע.

"כשאבא יצא לקרב שממנו הוא לא חזר הוא אמר לי שעכשיו אני הגבר בבית ואני צריך לשמור עליכן. הפגיון החד שלו יגן עלינו" ענה פיליפ והחליף את בגדיו לבגדי נשים להסוואה נוספת. אני אתחבא בין ערימות הקש באסם אבל אם איזה חייל יגלה אותי, הפגיון יהיה הדבר האחרון שהוא ירגיש בחייו. אהיה לבוש כנערה והוא אפילו לא ידע מאיפה זה בא לו."

שעה קלה אחר כך שטפו הקלגסים הרומאים את רחובות העירה הורגים, אונסים ובוזזים, ומה שלא נבזז הועלה באש שהחלה לאכל במהרה את בתי העיירה בזה אחר זה. שני חיילים נכנסו לבית משפחתו של פיליפ. היו אלה דיקוס איגֵריוס, מפקד הקנטוריה השלישית וגייאוס בן ה- 17, נושא כליו.  "אנחנו הולכים למצוא לנו איזו גאלית עסיסית להזריע" אמר דיקוס לנערו, עדיף נערה בתולה, אבל אם לא, אז גם אשה תעשה את העבודה. אחרי שסריקת הבית גילתה שהוא ריק מכל אדם, פנה דיקוס יחד עם נושא כליו הצעיר לסרוק את החצר והאסם. גם באסם לא גילו מאום, אך רגע לפני שעזבו אותו, הבחין דיקוס בתזוזה חשודה בין ערימות הקש.

"צא משם מיד או שאעלה את כל האסם הזה באש" ציווה דיקוס בקולו הרועם אך לא זכה לכל תגובה. רק כשסימן לגייאוס הצעיר להשליך את לפידו על ערימת הקש יצאה דמות צנומה וקטנה מבין הערימות ובקולה העדין אמרה "לא, בבקשה, אל תשרפו. זה המזון של כל בעלי החיים בעיירה לתקופת החורף".

דיקוס איגֵריוס היה להוט לזיין. הוא הביט בדמות בענין רב. זו היתה נערה צעירה שאפילו שדיה הקטנים לא נראו בין קפלי שמלתה, אבל דיקוס היה חרמן. בלהט הקרב נהרגו הנשים בבית הקודם שנכנס אליו והוא טרם הספיק לפרוק את האש הבוערת בחלציו. למראה הנערה, השתחרר הארי מרבצו במעמקי מכנסיו ורצה לפרוץ החוצה.

"בת כמה את, נערה? קיבלת כבר את אורח הנשים?" שאל דיקוס שלא היה מעונין לבזבז את הזרע הרומי הקדוש שלו לריק. הנערה הנהנה ללא מילים. למראה תשובתה שצף הדם בחלציו של דיקוס והוא ניגש אל הנערה, כופף אותה על ערימת התבן והפשיל את שמלתה. הוא ירק אל כף ידו וחייך לנערו, נושא הכלים ואמר לו "אחרי שאני אגמור איתה, תוכל גם אתה להזריע את הגאלית הזו" ואז שלח את ידו בין רגליה החלקות להרטיב את מנהרת התשוקה שלה לקראת חדירת איברו הרומי הקדוש. הנערה הכנועה לא זזה אך כשהגיעה ידו של דיקוס למקום המבוקש בין רגליה, לא מצאה שום פתח תשוקה. תחת זאת חפנה ידו המחפשת של דיקוס, זין צעיר ואשכי נער.

דיקוס איגֵריוס זינק לאחור ברתיעה אינסטינקטיבית. ברגע הראשון לא קלט איך לנערה הענוגה הזאת יש זין ואשכים ואז הבין. זה היה נער בתחפושת. "נער??? אתה נער???" זעק דיקוס בחמת זעם. "איפה הנשים בבית הזה? יש לך אמא, לא? ואולי גם אחיות רעננות הרעבות לזרע הרומי האצילי שלי?"

"לא, ענה  פיליפ. אני בן יחיד ואני יתום. אמי מתה ממחלה ואבי נהרג במלחמה."

"אין נשים? אין נערות?" נהם דיקוס החרמן בכעס. הוא הביט החוצה וראה כבר את הלהבות המתמרות מעל העיירה הבוערת והבין כי כנראה כבר מאוחר מדי בשבילו להזריע איזו בתולה גאלית עסיסית. אם האש כבר שולחה בבתים, סימן שכל הגברים כבר חוסלו וכל הנשים והנערות נאנסו. הזין של דיקוס בער מלהט בחלציו ומחשבה נלוזה חלחלה לתוך מוחו: 'אם יוליוס קיסר ואנשיו יכולים, אז למה לא אני?' הוא הסב מבטו שוב אל הנער בבגדי נערה הזה ומצא כי היה מושך ורענן בדרכו.

"בחור צעיר, הידעת כבר אשה?" שאל דיקוס את הנער.

"לא" ענה פיליפ בבישנות "אני רק בן 16".

"אם כך, אתה בתול וזה מספיק טוב בשבילי" אמר דיקוס, התקרב אל הנער והפשיל שוב את שמלתו. דיקוס ירק בשנית אל כף ידו והפעם שלח אותה את חריץ ישבנו של הנער להרטיב את פי טבעתו לפני חדירתו לתוכו. לזין של דיקוס איגֵריוס כבר לא שינה כלום, העיקר לחדור לתוך בשר בתול ורענן. אם לא של נערה אז שיהיה נער, חשב דיקוס כשהזין הלוהט שלו משכיח ממנו כל בדל של זהירות וידו מתקרבת אל פתחו של הנער.

רגע לפני שנגע בבשר הנער, הרגיש דיקוס משהו קר. עד שהצליח לעכל בתודעתו מה הדבר היה הפגיון כבר נעוץ עמוק בתוך חזהו. גייאוס, נושא הכלים זינק לעברו אך היה מאוחר מדי כדי להצילו. אחרי רגע מצא עצמו נושא הכלים נלחם על חייו שלו. הוא לא היה מיומן במיוחד בלוחמת חרב אבל למזלו הרב גם פיליפ לא היה מיומן. שניהם היו נערים צעירים ומפוחדים. מצד אחד פיליפ בן ה- 16, לבוש עדיין בשמלת אשה ארוכה שהכבידה על צעדיו ומצד שני גייאוס, נושא הכלים של דיקוס המת, לבוש אזור חלציים קל בלבד, בקושי בן 17 בעצמו. בהתגוששות הנערים הבלתי מיומנים הללו, מהר מאוד איבדו שניהם את כלי נשקם והקרב הפך למלחמה בידיים חשופות בלבד. אגרוף לאגרוף, בעיטה לבעיטה, יד ליד וגוף לגוף. אחרי כמה דקות של התגוששות מעייפת מצאו שני הנערים עצמם על ערימות החציר, מתגוללים זה על זה כמעט חסרי נשימה. פעם היו ידו וגופו של פיליפ על העליונה ופעם של גייאוס. שני הנערים היו לפותים זה בזה כשידיהם החלושות מנסות לאחוז זה בגרונו של זה בקרב ההשרדות האחרון.

תוך כדי התגוללות על ערימת החציר בקרב על חייו, הרגיש פיליפ התעוררות קשה ומוזרה בבטנו התחתונה. אך בטרם יכול היה לתהות לגביה מצא עצמו שוב מתחת לגופו של גייאוס שניצל את היסח דעתו כדי להפוך אותו שוב וללפות את גרונו בשתי ידיו במאמץ אחרון. גייאוס התרגש כפי שלא התרגש מעודו. כנושא כלים הוא לא היה מורגל בקרבות פנים אל פנים. מלחמת ההשרדות שלו והמגע בגופו הצעיר של הנער הגאלי עוררו באופן מפתיע גם את שרביט תשוקתו הצעיר שהחל להתחכך בין רגליו של הנער הגאלי, כשידיו אוחזות בכוח בצווארו. ריאותיו של פיליפ שיוועו לחמצן שהלך ואזל. רגע לפני שסגר עליו החושך השחור היה נדמה לו שהוא מרגיש עוד קשיות המתחככת בין רגליו מגופו של נושא הכלים הרומאי. באופן מוזר כלשהו, ההתחככות הזו גרמה לו להתרגשות נוספת, פיליפ רצה לומר משהו אבל אף צליל לא יצא מגרונו כשהערפל השחור סגר עליו.

גייאוס אחז את ראשו בין ידיו וכל גופו רעד. רק עכשיו סיים לזיין בפעם הראשונה לחייו, אך הזיון לא היה עם נערה גאלית אלא עם הנער שהרג במו ידיו בזמן שפלט את זרעו בין רגליו. הנער הזה שכב עתה דומם לצידו של גייאוס על החציר והוא אפילו לא ידע את שמו. לא היה אף עד למעשה שנעשה, רק הרטיבות על רגליו של פיליפ המנוצח וטיפות הזרע האחרונות שנטפו מהזין הקשוח של גייאוס העידו כעדים אלמים על מה שקרה שם זה עתה. 'מה עשיתי?' נזעק גייאוס לנפשו. 'בשם זאוס ומארס, מה עשיתי?'.

"או אני רואה שהזרעת לך כבר איזו נקבה צעירה" נשמע לפתע קולו של ויטוס פאלוס הצעיר מפתח האסם שהבחין בזין הנוטף זרע של גייאוס שבצבץ מתוך אזור חלציו. ויטוס היה נושא הכלים של מפקד הקנטוריה השניה והשותף של גייאוס לאוהל נושאי הכלים.  ואז הוסיף ויטוס אמר: "באתי להעלות את האסם באש. מזל שהצצתי קודם פנימה אחרת הייתי שורף אותך יחד עם האסם, שישמרני מארס". הוא העיף מבט נוסף אל ערימת החציר ושאל  "אני יכול גם?"

גֵייאוס השרוי בהלם ממה שעשה זה עתה, לא ענה. הוא עצמו לא ידע ממה נבהל יותר, מהתשוקה שפרק זה עתה על גופו של הנער הגאלי או מההרג המיותר שביצע. הפקודה היתה לקחת נערים בשבי ולא לחסלם, מה שהעלה אצל גֵייאוס חשש נוסף מהסכנה להעמדתו לדין על פגיעה ברכוש הצבא הרומי.

בהעדר תגובה הפשיל ויטוס את מכנסיו וניגש לאנוס את הנערה בעצמו. כשהתקרב לגופתה והפשיל את שמלתה, נדהם לגלות כי נער הוא ולא נערה וכי הוא שוכב דומם. "מה אתה...?"

"כן. אני גמרתי עליו וחנקתי אותו" אמר גֵייאוס בקול חלוש.

"אבל...אבל...מה? איך לא הרגשת שזה נער?" שאל ויטוס התמה.

"מי אמר שלא הרגשתי?" ענה גֵייאוס "הרגשתי כמו שלא הרגשתי בחיי מעולם. זה היה כל כך טוב, ויטוס. גופו של הנער, אני מתכוון. לא ההריגה. בכלל לא רציתי להרוג אותו, רק נלחמתי על חיי. זה היה או אני או הוא.

קול השיעול הפתאומי מכיוון ערימת הקש, הקפיץ את גֵייאוס וויטוס ועצר את שיחתם ואת המבוכה שחשו שניהם אל מול הגילוי המפתיע. גופו של הנער הגאלי זז וחזהו עלה וירד בנשימות מרוסקות ופרצי שיעול נוסף. "מה, הוא חזר מהֶדָס?" שאל ויטוס בבהלה.

"שששש...שלא ישמעו שאתה יווני, ויטוס. תאמר פלוטו. פלוטו הוא אל השאול שלנו. אתה צריך להזהר יותר כי אתה יודע שרק בני רומי יכולים להיות נושאי כלים למפקדי הקנטוריות. אלא אם אתה רוצה לחזור לתפקיד מרוקן ביב שופכין ומאביס בהמות."

"חס וחלילה" אמר ויטוס בבהלה "אל תגלה לאף אחד, גייאוס. וגם סודך לגבי הנער הזה שמור עמי".

"מה אתה יווני?" נשמע לפתע קולו של פיליפ שחזר מן מהמתים (אך בעצם רק התעורר מעלפונו).

"ששש..." גערו בו שני הנערים הרומאיים "אסור לאף אחד לדעת זאת".

"חוץ מזה אני תפסתי אותך, אז אתה השבוי שלי" אמר גייאוס "ובתוך אדונך, חייך וגורלך נתונים בידי, אז כדאי לך לסתום את הפה ולעשות מה שאורה לך, ברור?"

פיליפ הנהן בהבנה אף שויטוס הביט בגייאוס בתמהון ביודעו ששבויים שייכים לאדון ולא לנושא הכלים שלו. גייאוס נתן בו מבט מצמית של אזהרה ואמר: "לפני מותו בקרב הבטיח לי דיקוס איגֵריוס במו פיו כי השבוי הזה יהיה שייך לי ואתה שמעת את זה במו אוזניך, ויטוס, נכון?".

"נכון" ענה ויטוס וגייאוס ניגש לכפות את פיליפ המרדן שלא יכנסו לו רעיונות מתעתעים לראש ואז לראשונה שאל לשמו.

"פיליפ" ענה הנער הגאלי והם התחילו לצעוד החוצה, רגע לפני שויטוס השליך את הלפיד שיבעיר את האסם הנטוש.

שני הנערים לא הרגישו במבטו האחרון של פיליפ שנשלח אל הקש המסתירה את מכסה בור השופכין, לעבר דמויותיהן הנסתרות של אימו ואחיותיו, אשר ידע שלא יראה עוד לעולם ואז הסב מבטו על גייאוס, שובהו וחיוך מוזר עלה על פניו.

מחנה הלגיון הרומאי, שדות יבוש המלח בפאתי מֵאר דה סֶל

הקרב כבר הסתיים כשהגיעו הנערים למחנה הרומי שכולם עמלו עתה על הקמתו סמוך לשדות יבוש המלח. באופק הבחינו בעיירה הבוערת באש ובתהלוכת הנשים ששירכו את רגליהן צפונה הרחק מבתיהם ההרוסים. גם מפקד הלגיון, ספורטוס פילאטוס, הבחין בהן. הוא עצר לרגע מאימון הגוף שנהג לעשות בכל בוקר, הביט בשיירת הנשים בשביעות רצון ואמר לשלישו "הזרענו אתמול הרבה גאליות כופרות. יהיו ליופיטר עוד הרבה רומאים קטנים בעוד תשעה חודשים. צריך רק לזכור, הגאליות האלה עוד יחזרו לכאן, אז כשיהיו בניהם בני 12 שנים יש לחזור ולאסוף אותם לצבאו של יוליוס קיסר. לא נשאיר זרע של חייל רומאי להיות לנו למורד גאלי. תכין פקודת יום בקשר לכך ותחתום אותה בחותמי, למסירה לפטרוקיוס, מפקד הקנטוריה השניה. הוא ימונה למושל הפלך הזה והוא יהיה אחראי לביצוע הפקודה בעוד 12 שנים ותשעה חודשים."

"ויטוס" נשמעה קריאתו של פטרוקיוס לנושא כליו "מה עושה פה גייאוס עם השבויה הגאלית הזו? למה הוא לא שילח אותה לאחר שהוזרעה? ולה הוא מסתובב בלי אדונו?"

"דיקוס מת בקרב" ענה ויטוס "גייאוס גילה גבורה רבה כשחיסל בעצמו שלושה גאלים שהתקיפו אותם ולקח בשבי את הרביעי, אבל את דיקוס כבר לא הצליח להציל מפגיונו של השבוי."

"שבוי? זו הרי נערה !"

"לא אדוני פטרוקיוס, זה נער שהתחפש לנערה וכך הצליח להפתיע את גייאוס ודיקוס. הוא עצמו גילה גבורה רבה בקרב ושמעתי את דיקוס עצמו אומר, רגעים ספורים לפני שהחזיר את נשמתו לאלים כי יש לתת אותו לעבדות בידיו של גייאוס, נושא כליו.

"כך אמר דיקוס?"

"כן, אדוני פטרוקיוס" ענה ויטוס.

"אם כן, גש הנה גייאוס !" אמר פטרוקיוס וגייאוס ניגש. "כרע על ברכיך" הורה פטרוקיוס, וגייאוס כרע. ואז הניף פטרוקיוס את חרבו וגייאוס עצם את עיניו למראה החרב המונפת שעמדה לסיים את חייו. אולי בגלל שהעז לקחת שבוי לעצמו, אולי בגלל ששכב משכבי אשה עם השבוי שלו ואיכשהו נודע הדבר. גייאוס לא ידע והוא חיכה לפגישתו הקרובה עם דיקוס אדונו בארץ המתים. אחרי רגע טפחה החרב על כתפו הימנית של גייאוס בצדה הקהה ואחר כך על כתפו השמאלית. גייאוס פקח את עיניו ומצא שראשו עדיין מונח על כתפיו ולא פלוטו אל השאול מולו כי אם פטרוקיוס המחייך.

"נער היית וגבר הינך כעת" אמר פטרוקיוס ובתוך גבר שהרג במו ידיו שלושה מאויבי רומא ושבה את הרביעי, אינך יכול להיות עוד נושא כלים. במצוות יוליוס קיסר אין עבדים לנושאי כלים. לכן אני ממנה אותך היום לחייל מן השורה ומכיוון שהיטבת להשתמש בחרב, תצא למחנה אוחזי החרב ליד הרוביקון, בדרך לרומא, יחד עם עבדך. מלבד זאת, במחווה לדיקוס ידידי הטוב ששירת בנאמנות מגיל 12, אני נותן לך את הטוב בסוסי שיקח אותך ואת עבדך בדרך הארוכה הזאת. לפי צאתכם תקפיד רק לרצוע את אוזנו הימנית של העבד ולחשקה בחישוק נחושת מוטבע בחותמך.

"אך אין לי חותם כלל" אמר גייאוס בראש מושפל לפטרוקיוס.

פטרוקיוס הביט בו קצרות, בחן את גופו וקבע "הארנב יהיה חותמך. בעזרת קופידון וונוס,  תזריע עוד הרבה גאליות בקרבות הבאים שלך ותרבה את זרע רומי כארנב. גש לחרש המתכות והוא יטביע לך את חותם הארנב על חישוק העבד." גייאוס ההמום במקצת מכל הקורות אותו, התרומם מכריעתו, נטל את פיליפ עבדו והלך עימו לחרש המתכות של המחנה. הוא רצע את אוזנו הימנית של פיליפ שדמעת כאב נשרה מעינו בעת המעשה, וחיבר את חשוק הנחושת המוחתם בחותם הארנב. עכשיו גם באופן רשמי, פיליפ השבוי היה לעבדו והם ניגשו חזרה לאוהל, למנוחת הליל לקראת יציאתם השכם בבוקר במסע הארוך.

באוהל נושאי הכלים, פינה גייאוס מקום לפיליפ על שמיכתו שהיתה פרוסה מעל שכבת קש שהונחה על הארץ לריפוד ונשכב לצידו. את שמיכתו השניה הוא פרש מעל שניהם ונצמד אליו להתחמם יחד מצינת הליל. טוב ונעים היה לגייאוס בחיקו של פיליפ עבדו. יותר מדי טוב. למרבה מבוכתו החל שרביטו להתעורר שנית, למרות שלא אישה היתה לצדו כי אם נער גאלי, עבדו. גייאוס התרחק מעט מגופו  החם של פיליפ. משכב זכר לא היה חזיון מקובל בכפר הולדתו והוא ניסה להדחיק את תשוקותיו בכל כוחו. אולי ברומא יהיה קצת שונה. לפי השמועה לא ראה יוליוס קיסר פסול באהבות גברים, כל עוד התבצעו בחדרי חדרים. גם ליוליוס קיסר עצמו היה משהו בעברו עם ניקומדס מלך ביתיניה, אז אם הקונסול יכול אולי גם לו מותר. למרות שהתרחק מגופו של פיליפ נשלחה אליו ידו הרכה של העבד והונחה קלות על מותנו וכך, קרובים אך לא ממש קרובים, נרדמו שניהם עד אור הבוקר.

בדרך ממֵאר דה סֶאל אל מחנה הרוביקון

פיליפ התעורר ראשון, שתה מעט מכד המים וניגש לאפסר את הסוס ולהכין את הצידה לדרך. כשהתעורר גייאוס כבר הכל היה מוכן. הוא עזר לאדונו לעלות על הסוס וכמנהג העבדים התכוון לשבת מאחוריו כשגייאוס מוביל את הסוס בדרכו. כשהחל לטפס על הסוס סימן לו גייאוס דווקא לשבת מלפניו, אם כי המשיך לאחוז במושכות ואז צקצק בלשונו הסוס יצא לדרך. פיליפ לא הבין מה בדיוק קורה. אמנם הוא ישב מלפנים אולם ידיו של גייאוס לא הרפו מהמושכות. צורת רכיבה זו לא היתה מקובלת כאשר שניים השונים במעמדם רכבו יחד על אותו סוסו, אך לגייאוס היו, כנראה את הדרכים היחודיות לו, אשר פיליפ לא העז לערער עליהן וכך היה. חמים ונעים היה לפיליפ לרכב כך חפון בין זרועותיו הבוגרות יותר והשריריות יותר של גייאוס. פיליפ עדיין לא העלה בשר רב על עצמותיו והיה כחוש למדי, אך שריריו של גייאוס כבר החלו להתפתח ובכל מקרה ניתן היה להבחין בנקל כי הוא בחור צעיר, בניגוד לפיליפ הענוג שלעיתים עדיין טעו לחשוב כי נערה הננו. תחושות שונות ומשונות התרוצצו בנפשו של פיליפ. כמי שמעולם לא יצא מחוץ לעיירת הולדתו הוא החל לראות עולם ומלואו. עולם הרומאים הזרים האלה עם מנהגיהם המוזרים, שפיליפ החל להכיר בהדרגה. המוזר במנהגיהם היה מנהג אהבת הגברים שהבחין בו פה ושם במחנה, לעיתים בין החיילים לבין עצמם ולעיתים בין האדון לנושא כליו. מעניין אם גם לגייאוס היה קשר כזה עם אדונו לפני שפגיוני שלחה אותו לעולם המתים, תהה פיליפ לעצמו. מענין מה הוא חושב בקשר לכך ביחס אלי, המשיך פיליפ לתהות כשחש בזכרותו הנוקשה של גייאוס הנלחצת לאחוריו בעת הרכיבה.

                                                                                                                           המשך יבוא...