פילבוקס

א. פרחים בקנה ובנים בצריח

אוף כבר עם המלחמה המוזרה הזאת. סתם ככה קוטפים אותך למילואים פתאומיים באמצע החיים בגיל 34. זו היתה המחשבה הראשונה שלי כשצו 8 הגיע אלי הביתה. לא קראו לי בגל הראשון אלא לקראת סוף המלחמה, לשחרר את החברה הסדירים שאיישו את סוללת התותחים הזאת בצפון וכבר נקרעו להם הידיים ונשבר להם הגב מאלפי הפגזים שירו ללא הרף. 

המחשבה השניה היתה שאין ברירה כמו שנאמר: A man's got to do what a man's got to do"" אז הפסקתי לקטר ועליתי לצפון. הסדירניקים עלצו כשהגענו להחליפם וגם אני עלצתי כשראיתי שמפקד הסוללה הסדירניק בן ה- 22 נשאר איתנו לפחות לשבוע נוסף ואני אשמש כסגנו בשלב זה. מתחת לכל האבק, הפרצוף הלא מגולח והגריז בידיים, יכולתי כבר אז להבחין שהבחור הזה ממש פֶּרָח, למרות ששמו היה ניצן, הניצן הזה כבר פרח מזמן. הוא היה בחור בגובה ממוצע, 1.75 או משהו כזה, רזה, עם תלתלים ועוד גומה ושתי עיניים ירקרקות-תכולות בהירות, בגוון האקוומרין, ששבו אותי בקסמן מהרגע הראשון.

החלפנו זה את זה במשמרות וכמעט לא יצא לנו לדבר בשבוע הראשון חוץ מ"ניצן הגיע זמן לקום" או "ניצן, קום" שאמרתי לו שוב ושוב עד שהצליח להתעורר לפני שהתמוטטתי מעייפות במיטת השדה שלי בסוף כל משמרת. מזל שהבאתי איתי את האייפוד למילואים.  היתה לי שם תערובת מוזרה קצת של שירים ישנים יחד עם שירי רוק חדשים שאהבתי לשמוע בכל רגע פנוי וגם לצלול איתם לתוך השינה. מצדו של ניצן התבטאה התקשורת ביננו במילים "גבע, התור שלך הגיע" או סתם "גבע, קום למשמרת ושחרר קצת את האייפוד" שהוא אמר לי כשידו מטלטלת ברכות את כתפי כדי להעיר אותי. מגע היד הזה העיר אותי כל פעם מכל הבחינות. שמחתי גם להחליף איתו כל פעם את המכשיר, לנצל את ההזדמנות לעוד רפרוף קצר עם אצבעותי על כף ידו, מה שהטעין לי את מצב הרוח לעוד משמרת מייגעת. לא נראה לי שניצן הבחין במשהו ולקח לי הרבה זמן להבחין ברמז כלשהו מצדו למשהו מעבר לתפקיד הצבאי שלנו.

את הרמז הראשון פשוט פספסתי. ניצן היה בחור שמתקשה להתעורר, כך חשבתי. אולי רבע שעה של טלטולים וטפיחות (ולעיתים גם הגנבתי כמה לטיפות) חלפו כל פעם ביחד עם "ניצן, קום" עד שהיפהפיה הנרדמת הזאת התעורר משנתו העמוקה. פעם אחת כשכל המאמצים להעירו עמדו להכשל, אפילו כמעט התפתיתי לרגע להעיר אותו בנשיקה כמו באגדה ההיא, אבל התאפקתי. רק בדיעבד הבנתי שהוא רוצה להתעורר לאט, למשוך עוד רגע של מגע ידי בנסיון להעירו. התחלתי לחשוד בזה רק כשרמי הגיע לסוללה אחרי כמה ימים, אבל בכך אני מקדים את המאוחר.

לילה אחד, לפני שרמי נכנס לתמונה, התקשיתי קצת להתעורר בעצמי. אחרי שניצן הצליח להעיר אותי לבסוף, שמתי לב למשהו קצת מוזר: השיער שלי היה קצת שמנוני, והוא לא היה כך לפני שנרדמתי. רגע אחרי שהצליח במשימה להקים אותי, ניצן כבר צלל אל זרועות השינה במיטת השדה שלו. כמה דקות אחרי זה, ממש לפני שיצאתי מהאוהל, נשמעה שריקה של מטח קטיושות. באופן אינסטינקטיבי קפצתי אל ניצן הישן, אחזתי בידו ומשכתי אותו במהירות לשוחות שליד המאהל, כשהוא עדיין מטושטש. באותו רגע הרגשתי משהו רטוב ושמנוני, גריז שלא נוגב היטב והיה מרוח לו על היד. אז חשדתי בו בפעם הראשונה, אבל מלבד לשבת לידו בצפיפות השוחה הקטנה ששנינו נדחסנו לתוכה ולהרגיש את חום גופו הנעים, לא אמרתי כלום ולא עשיתי כלום. בעצם, כמעט כלום. ומה עשה ניצן באותו זמן? ניצן החרפָּן, רגע אחרי שצללנו לתוך השוחה, פשוט התכרבל בין זרועותי ונרדם שוב. שום דבר לא העיר אותו, אפילו לא הדי ההתפוצצויות שנשמעו מרחוק מהנפילות של המטח הראשון שחלף על פנינו ונחת כמה קילומטרים מאחורינו, ואפילו לא חתיכת פלדה, רסיס מאחת הקטיושות ממטח שני שנחת ללא התראה קרוב מאוד אלינו והקפיץ אותי לרגע.

בגלל האופן שבו גררתי אותו המום שינה, יצא שניצן פשוט ישב בין רגלי, משהו כמו בתנוחה הזו שמצילים אדם טובע בים. הקטיושות כבר התפוצצו מזמן אך ניצן עדיין ישן מכורבל בין זרועותי, עד שהזין המתעורר שלי התחיל להתכרבל לו בתוך ישבנו החמים החפון במכנסיים הצבאיות הגדולות ממידתו. היה לי נעים להרגיש את הזין המזדקף שלי מונח בין פלחי ישבנו, אך מתתי מפחד. "מה אני עושה פה?" חשבתי לעצמי, "אני חייב לזוז, חייב לצאת מהשוחה, הרי אם מישהו יראה את מפקד הסוללה והסגן שלו מכורבלים בשוחה דקות ארוכות אחרי שהקטיושות כבר התפוצצו, עוד יתחילו לדבר."

התענגתי לי עוד דקה או שתיים על חמימות ישבנו של ניצן ואז הזזתי את עצמי ממנו וניסיתי להעיר אותו. למרות כל הרעש מסביב אבל החרפן הזה לא התעורר. הרמתי את גופו הישן בזרועותי (מוזר כשלעצמו), לקחתי אותו לאוהל, הבטתי על עיניו העצומות וגופו הרזה והרהרתי כמה שברירי הוא. כמה שבריריים אנחנו בכלל, שחתיכת מתכת יכולה לגמור לנו את החיים ברגע או להוריד למישהו יד או רגל או פציעה אחרת. הנחתי אותו בעדינות במיטה והתחלתי לחשוב שהתחרפנתי לגמרי. מה אני סתם חרמן אחד שמנצל הזדמנות באמצע הפגזה? אבל כמה נעים היה להרגיש את גופו החם ולו לכמה דקות של אשליה. קיוויתי רק שאף אחד לא ראה את המחזה ההזוי הזה. רגע לפני שעזבתי אותו לא יכולתי להתאפק ורפרפתי בקצות אצבעותי על לחייו הבלתי מגולחות, מתענג על תחושת הדגדוג מזיפיו הרכים בני כמה ימים. ניצן המשיך לישון כל הזמן הזה. כך זה לפחות נראה, ובבוקר כשלא אמר לי שום דבר מיוחד, נרגעתי.

כמה ימים אחרי זה הגיע לסוללה עוד מילואימניק בשם רמי וחילקנו ביננו את המשמרות של מפקד תורן כך ששניים ערים והשלישי ישן ויכולתי, לשמחתי, לשהות יותר זמן במחיצתו של ניצן. שנינו לא דיברנו על מה שקרה ואפילו לא ידעתי אם ניצן בכלל ידע מה שקרה או שבאמת ישן כל הזמן, אז בשוחה. אני מצדי לא הזכרתי את שערי המשוח בגריז ואת חשדותי שידיו המלטפות של ניצן גרמו לכך באותו לילה, אך לא יכולתי לעקור את הספקות האלה ממוחי. עסקנו רק בחלוקת משימות וביצוען ועד סוף המלחמה איש מאיתנו לא הזכיר אפילו ברמז מה שקרה. דבר מה נוסף השתנה אצל ניצן באורח פלא. אחרי שרמי נכנס לגור באוהל שלנו, ניצן כבר לא התקשה לקום כל פעם משנתו. חסל סדר נגיעות ההתעוררות הארוכות והליטופים החטופים, שהתגעגעתי אליהם כל כך. אז התעורר חשדי בפעם השניה.

לא יודע למה היינו עצורים כל כך. למה לא דיברנו יותר בפתיחות על רגשות שאולי היו שם. אולי בגלל חשש לאי הבנה שתביא מבוכה גדולה, אולי בגלל פער הגילים שקצת הרתיע כל אחד מאיתנו לעשות את הצעד הראשון. אולי סתם אני דפוק. ממה חששתי כל כך, עד היום אני לא מבין. למרות הכל, ברגעי ההפוגה המעטים בימים האחרונים האלה, דיברנו על כל דבר שבעולם, שירים שאוהבים, סרטים, טיולים, עבודה. הכל חוץ מרגשות. האמת גם שלא ממש יכולנו לדבר בגילוי לב על רגשות כי תמיד היינו מוקפים בחיילים אחרים. מלחמה, מה לעשות, אבל המלחמה הזאת עשתה אותי חרמן, במיוחד כשניצן היה בסביבה. לא יכולתי או לא העזתי לעשות עם זה הרבה. אולי רק נגיעות גנובות, כאילו מקריות כאלה שלא יעוררו חשד. חיכיתי רק לרגע שהכל יגמר ונצא מהמסגרת המעיקה הזאת כדי שאפשר יהיה לברר מה יש שם או אם יש שם משהו ביננו. רפרפתי מסביבו בימים האלה כמו פרפר שמרפרף מסביב לפרח אך לא מתישב לטעם מהצוף. אפילו לא הייתי ממש בטוח שהוא בענין של גברים בכלל ולא העזתי לשבור את הפנטזיה באיזו שאלה עקיפה אם יש לו חברה או משהו כזה. משום מה, גם ניצן לא שאר אותי שאלה דומה. מי יודע, אולי גם הוא חשש לנצל איזו אשליה שבנה סביבי.

למרות הכל ואולי בגלל הכל, ניצן היה עליז מסיבה כלשהי בימים האחרונים והייתי מאושר לשהות יותר זמן במחיצת הבחור הזה, שהרגשתי נמשך אליו בחבלי קסם. התחלנו לדבר קצת על החיים והתוכניות לעתיד, בין משימה למשימה. ניצן סיפר לי  על תוכניותיו לטיול ארוך לאחר השחרור הקרוב, ממקסיקו עד גואטמלה, תוך חריש עמוק בין הרים ואגמים. אני אמרתי לו שמעולם לא הספקתי לצאת לטיול הארוך של אחרי הצבא, שהחיים סחפו אותי לכיוונים אחרים ומהר מאוד מצאתי עצמי שקוע בעבודה וקריירה.

"מה דעתך? נראה לך מענין טיול כזה?" הוא שאל ואני בכלל לא הבנתי שהוא שואל אותי אישית. חשבתי שהוא מתכוון באופן כללי כזה, אז אמרתי לו שזה נראה לי מאוד מענין.

סיפרתי לו גם על תפקידי האזרחי במשרד הפרסום בו אני עובד והוא נראה לי מתלהב קצת מעולם הסחר באשליות הזה בו עבדתי. ניצן דווקא לא ראה בזה דבר שלילי. "למה לקרוא לזה אשליות?" הוא אמר "Think positive, תראה בזה חלומות. אני דווקא מאמין שצריך לחלום וצריך לנסות להגשים חלומות, אחרת מה נשאר לנו?"

"אשר המאמין" אמרתי לו בציניות מסוימת "הרבה חלומות כבר התנפצו לי בשדרת החלומות השבורים שלי. אני על חלומות גדולים כבר ויתרתי מזמן, מנסה לחיות את החיים בשקט."

"אל תהיה זקן כל כך. אם לא חלומות גדולים, אז לפחות שמור לך איזה חלום קטן, בשביל הענין בחיים".

הסתכלתי עליו וחשבתי ללא מילים שאולי במקום אחר, בנסיבות אחרות ועם קצת יותר אומץ, הוא יכול להיות התרופה ללב המזדקן שלי  והחלום הזה יכול היה להיות עליו. רק שאז הוא כבר לא יהיה חלום קטן כל כך, אז מחקתי את האשליה ונפנפתי את עצמי חזרה למציאות. בעולם המציאות שמחוץ למילואים ההזויים האלה, איפה אני ואיפה הוא, חשבתי. עוד זמן קצר הוא משתחרר מהצבא ונוסע לחרוש את מרכז אמריקה ואני חוזר לעבודתי המשעממת שכבר מזמן הפסיקה לרגש אותי. חשתי שאני סובל מעייפות החומר אך לא ראיתי כל מוצא מהמעגל שבו חייתי. מצד שני הרגשתי שאני לא כל כך רוצה להפרד מהבחור הזה אבל לא ידעתי מה לעשות עם ההרגשה הזאת שלי.

כשהגיע היום האחרון והפסקת האש עמדה להכנס לתוקף החליט מי שהחליט בכל הבלגן הזה שאפשר כבר לקפל את הסוללה שלנו לאחור. ידעתי שאני צריך לומר לו משהו לפני שיהיה מאוחר מדי אך לא ידעתי איך ומתי להתחיל עם זה. בסופו של דבר ניצן הקדים אותי. "גבע, אני רוצה להגיד לך משהו" הוא אמר לי כשישבנו יחד בחמ"ל ולרגע אחד לא היה אף אחד אחר בסביבה והניח את ידו על כף ידי והישיר אלי מבט עם העיניים המדהימות האלה שלו. "גם אני", אמרתי לו אך לא הספקתי להגיב מעבר לכך  וידו נמשכה מהר חזרה כשקבוצת חיילים נוספת הגיעה אלינו. הכאוס מסביב רק הלך והתגבר והרגע שהיה, אבד ולא שב. אבל הרגשתי שעיניו אומרות הכל. לא היה לנו הרבה זמן לשיחות נפש נוספות כי בדיוק הגיעה הפקודה לזוז "נתראה בשבטה, בדיון המסכם עוד שלושה ימים, יש לנו על מה לדבר" אמרתי לו ותשובתו נבלעה בשאון מנועי התומת"ים המניעים.  

אני עוד זוכר את חיוכו המקסים ואת עיניו הצוחקות לעומתי כשהתיישב בשובבות נעורים על קנה התומ"ת "דוהר" לתצלום פרידה מהמלחמה הזאת. נדמה לי שאפילו הבחנתי בין ענני האבק שהוא נפנף לעברי לשלום ואולי אפילו הפריח איזו נשיקת פרידה באויר, או שזה רק היה ""Wishful thinking.  התותח "דוהר" התחיל לדהור דרומה עם ניצן, הפורח מאושר, ואז נשמע הפיצוץ הנורא. הפעם הקטיושות לא שרקו מעלינו בדרכם דרומה, הפעם הן נחתו ישר עלינו ללא כל התראה. הדבר האחרון שראיתי היה ענן אבק. אחר כך כבר לא ראיתי כלום. שום תומ"ת ושום חיילים על הקנה או בצריח. לא ראיתי גם שום ניצן, לא את עיניו הזורחות ולא את חיוכו המשגע. הקטיושה מחקה לי את כולם. איזה אובדן, חשבתי כשגרוני נחנק ועיני צורבות ואז איבדתי את ההכרה. המחשבה האחרונה שלי לפני איבוד ההכרה היתה "איזה פספוס שלא הספקתי לומר לניצן מה אני מרגיש" אבל במחשבה זו סגר עלי האופל. סוף העולם הגיע.

ב.         חלום קטן

לא יודע כמה זמן הייתי מחוסר הכרה. באחד הפעמים התעוררתי כאילו לתוך חלום. הכל היה לבן מסביב ואור בוהק זרח מלמעלה ואז נעלמתי שוב. ושוב הייתי בחלום והפעם זה היה חלום קסום. ניצן היה עדיין חי והוא ישב לידי וידיו היפות שוב מלטפות לי את הראש, רק שהפעם הן היו נקיות מגריז והוא בכלל לא לבוש מדים. הכל היה מטושטש ומגרוני הניחר בקושי יכולתי להוציא את המילים: "ניצן? זה אתה? אני חולם או שאתה באמת חי?"

אמרתי ושקעתי שוב אל הכלום.

לא יודע כמה זמן נמשך החדלון. רציתי לצעוק: "שמישהו יפזר את הערפל הזה כבר" אבל שום קול לא בקע מבין שפתי. ואיפה הידיים של ניצן? למה הן לא מלטפות אותי כבר? אבל אז נזכרתי שהוא איננו ושרק חלמתי חלום. מוסיקה. צלילים. אני מוכן להשבע ששמעתי צלילים של איזה שיר חמקמק שאני אוהב, אבל השיר נמוג ושוב נעלמתי. בפעם הבאה שחזרתי, הדהד בראשי קולה הצלול של הזמרת הגדולה הזאת, נו מה שמה? אמצתי את מוחי ואז נזכרתי: מאמא קאס ששרה לי ישר לתוך הראש: 

Sweet dreams till sunbeams find you"

Sweet dreams that leave all worries behind you

But in your dreams whatever they be

Dream a little dream of me"  

פקחתי את עיני. בוקר. קרני שמש חודרות דרך החלון. אני במיטה גדולה בבית חולים. הרגשתי מבולבל לגמרי ולא הבנתי מה קרה לי ומה עם ניצן ושאר החיילים שהיו אז על התומ"ת כשהקטיושה נפלה. הרי אם אני חי, הם בטח כבר לא, אבל החלום שניצן ביקר אצלי נראה כל כך מציאותי...לא, זה בשום פנים ואופן לא יכול להיות. זה בטח שוב רק הדמיון המפותח שלי.

הסתכלתי סביב, עדיין חצי מעורפל והתחלתי לזהות מה נמצא סביבי: כל המכשירים האלקטרונים המודדים דופק, לחץ דם ומי יודע מה. התחלתי להלחץ. ובאוזניים, מה זה החוטים האלה שיוצאים לי מהאוזניים? ואז התחלתי לקלוט שאלה האוזניות של האייפוד שמשמיע לי את השיר החמוד הזה. מי שם לי אותו ומה אני עושה פה?

הבטתי סביב וחטפתי הלם. בתוך הערפילים שהתחילו להתפוגג מול עיני הבחנתי כי על הכסא הסמוך למיטתי יושבת הכפילה של מאמא קאס הגדולה. "מה קורה פה, לעזאזל, עוד חלום? היא לא מתה לפני איזה 30 שנה?" שאלתי את עצמי, כנראה בקול רם, כי לפתע היא פצתה את פיה ובמקום לשיר אמרה בקול צלול: "לא, אני חיה לגמרי ואני גם לא בת 30 עדיין. יופי שסוף סוף התעוררת. כבר התעוררת ושקעת שוב לחוסר הכרה כמה פעמים השבוע. אני כל כך שמחה, רק כמה חבל שניצן לא איתנו" היא אמרה.

לא הבנתי מי זאת ומה לה ולניצן בכלל, אבל אז הבליחה בראשי ההכרה "ניצן לא איתנו" היא אמרה. ניצן מת. נגמרו ההזיות, החלומות והאשליות שאולי טעיתי שאולי החיוך המקסים הזה שלו עדיין מתהלך על פני האדמה. הדמעות החלו חונקות את גרוני. דמעות של אכזבה, דמעות של תקוה שאבדה וגעגועים אין קץ למשהו שאבד עוד בטרם נולד. עוד פספוס. עוד חלום שהתנפץ לשדרת החלומות השבורים שלי. אבל מי זאת בכלל, תהיתי עדיין. נראה לי מוזר שהיא יושבת ליד מיטתי, מדברת איתי על ניצן שהלך ואני בכלל לא מזהה אותה. לא הבנתי מה קרה לי בראש, כי כל שאר הזכרונות היו כל כך ברורים וחדים. זכרתי בבירור אפילו את השניות האחרונות אחרי שהקטיושה נפלה וניצן וכל העולם שמסביב נעלם. פניתי לבחורה הלא מוכרת הזאת ושאלתי: "רגע, אני מכיר אותך או משהו? מה גם הזכרון שלי נדפק?".

"אני אחותו הגדולה של ניצן" אמרה לי.

כך פגשתי לראשונה את סיוון, אחותו הגדולה של ניצן. סיוון היתה גדולה בכל המובנים, בלב הענקי שלה ובממדי הגוף עב הגזרה ובחיוך הגדול שכה הזכיר את חיוכו של ניצן.

"אני עדיין לא מבין מאיפה את בכלל יודעת על קיומי, מה ניצן סיפר לך משהו לפני ש..." לא יכולתי לומר במפורש את המילה "נהרג" אבל הנחתי שהיא הבינה לבד והוספתי עם פיהוק גדול מעייפות שחזרה והשתלטה עלי: "את יודעת, לפני כמה ימים חלמתי שהוא איתי בחדר ומלטף לי את הראש, היית מאמינה?"

את התשובה שלה כבר לא שמעתי כי שקעתי לשינה.

ג. בוא איתי לסוף העולם

כשהתעוררתי בבוקר שאחרי, סיוון שוב ישבה שם והמשיכה את השיחה כאילו לא ישנתי כמעט יום שלם: "גבע, אתה אמנם קצת מבולבל, אבל תדע לך שבקשר לליטופים של ניצן - לא חלמת. הוא באמת היה פה לפני הטיסה וליטף לך את הראש בעצב לפני שהלך. אבל זה לא היה לפני כמה ימים אלא לפני שלושה שבועות. הוא השביע אותי שאני אבוא לבקר אותך כל בוקר ואשמיע לך את השיר הזה על החלום הקטן עד שתתעורר. הוא אמר שכבר תבין למה הוא מתכוון. הוא לא הסכים לשמוע על האפשרות שלא תתעורר בכלל."

"טיסה? איזו טיסה? מה, ניצן חי?" כמעט צעקתי מרוב תדהמה.

"חי מאוד, בטח. מה חשבת שהוא... אלוהים אדירים !" אמרה סיוון שהבינה שחשבתי שניצן ממש "איננו".

חשתי הקלה עצומה. חלום שהתגשם והוא קשור לניצן שכל הזמן ניסה לשכנע אותי להאמין בחלומות "אבל איך?" שאלתי את סיוון "הרי הקטיושה !".

"הקטיושה הארורה הזאת כמעט הרגה אותך, לא את ניצן. אתה איבדת גם באופן זמני את הראיה ומהר אחרי זה איבדת את ההכרה.

"אני לא מאמין. הוא חי. את יודעת, אני אפילו לא אמרתי לו ממש מה אני מרגיש" אמרתי לסיוון אחרי שהצלחתי לעכל את הבשורה המדהימה שניצן חי. "כבר מהרגע הראשון שראיתי אותו מאובק, מגורז ולא מגולח ידעתי שהוא משהו אחר. שאני מרגיש משהו שלא הרגשתי כבר הרבה זמן. כל כך הצטערתי שלא אמרתי לו כלום. הייתי בטוח שהוא הלך כשהקטיושה נפלה ושאיבדתי את ההזדמנות שלי."

"הוא ידע. הוא הרגיש." אמרה סיוון והוסיפה: "כמה ימים לפני שנפצעת דיברנו בטלפון והוא נשמע לי מאושר ומתלהב ממשהו. שאלתי אותו אם הוא פגש מישהו שמצא חן בעיניו והוא רק צחק ואמר במסתוריות מסוימת 'פרטים על מי שמצאתי בעולם האשליות, ימסרו בהמשך'. כן, אני היחידה מהמשפחה שהוא יצא מהארון בפניה. ידעתי שאחי שאוהב בחורים, אבל לא היה מישהו שמצא חן בעיניו כבר זמן רב."

"עולם האשליות... כן ! כך אני קראתי למקום העבודה שלי...בפרסום, את מבינה" וסיוון הבינה. גם אני הבנתי. פספוס. איזה פספוס. אני תקוע בבית חולים, לא יודע מתי אוכל לעמוד על הרגליים או ללכת, ואילו ניצן כבר מזמן התעופף לו למרכז אמריקה ועסוק בטרקים בין הרים ובין סלעים. בין ג'ונגלים ובין אגמים...כמה רציתי להיות שם איתו...

עצמתי את עיני, נאנחתי עמוקות וכשפתחתי אותן שוב כעבור כמה שעות, הסלולרי של סיוון מונח לי ביד עם SMS מניצן:  

You should come with me to the end of the world,"

We could lay all day on the quiet sands..."

ובסיומו של הקטע באנגלית הופיעו שלוש מילים פשוטות: "דבר איתי גבר". אז צלצלתי אליו ושמעתי את קולו המתוק אחרי כל כך הרבה זמן: אז מתי אתה בא אלי לסוף העולם?" שאל ניצן.

"תגיד לי, דמיס, התחלקת על הראש או משהו? אני בבית חולים ולא יודע בכלל מתי אעמוד על הרגליים, אז אתה מדבר איתי מסעות לסוף העולם?"

זה אפשרי, קצת פיזיותרפיה ותוך שבועיים שלושה אתה על הרגליים. כולו יש לך כמה פלטינות ברגליים וחתיכת מתכת בראש, אז מה אתה מתפנק לי? בוא לגואטמלה" אמר ניצן.

"תן לי לראות קודם שאני עומד על הרגליים ומגיע בהליכה עד קצה המסדרון, איזה מסעות לגואטמלה בראש שלך?" אמרתי.

"מסעות לרמה המערבית, אגם אטיטלאן, בין הרי הגעש. אתה ואני מתעוררים באוהל ויוצאים לרחצת בוקר באגם הצונן ואחר כך נכנסים להתחמם יחד באוהל, זה איזה. תוכל לשכוח כך מכל המלחמה ולהשאיר את כל הדאגות מאחוריך." אמר ניצן.

"זה נשמע מפתה, אם רק הרגליים האלה יוכלו ללכת" עניתי.

"וגם אם לא, אני ארים אותך בידיים, I owe you one, you know".

ואז ידעתי. ידעתי שהוא לא ישן אז כשלקחתי אותו בידיים מהשוחה לאוהל. ידעתי גם שאני אלך אליו לסוף העולם. מצאתי את הסיבה לעשות שינוי בחיים, לקחת פסק זמן מהכל, והוא היה הסיבה הזאת.

"תקראי לפיזיותרפיסטים" אמרתי לסיוון בקול, אנחנו מתחילים את המסע לגואטמלה". ממש יכולתי להרגיש את החיוך הרחב שלו המתמרח על פניו מהצד השני של האוקיאנוס כשאמר לי לפגוש אותו בגסט האוס של דון חוזה אלפונסו בכפר סאן פדרו דה לגונה ב- 10 לחודש הבא.

רוח תזזית בלתי רגילה אחזה בי. רציתי כבר להיות על המטוס בדרך לגואטמלה ולדעת אחת ולתמיד אם יש בזה משהו או שזו סתם התלהבות חולפת, שהתעצמה ע"י הפציעה או עקב המחשבה השגויה שניצן נהרג. אולי הרצון של המילים שלא נאמרו ומנסות לגעת ולגשר על המרחק העצום שהפריד ביננו. אולי גם כל התיאורים שלו על הרי געש ואגמים, התחילו להשמע לי מלהיבים, ובכלל ההזדמנות לקחת פסק זמן מהחיים באמצע החיים. אז ממה בעצם התרגשתי יותר? כבר לא הייתי בטוח. הייתי צריך לפגוש את ניצן כדי לדעת, אז הייתי קצר רוח. את הפיזיותרפיה גמרתי בזמן שיא של שלושה שבועות. הפיזיותרפיסט צייד אותי במספר תרגילים לחיזוק השרירים שאוכל לעשות בבית לבד, ללא צורך במיכשור מיוחד ו- 48 שעות אחרי זה, משהו כמו חודש וחצי אחרי הפציעה, כבר הייתי על המטוס בדרך לגואטמלה.

ד. גואטמַלה אין דומַה לה

מאחר והקדמתי בכמה ימים, שכרתי חדר אצל דון חוזה אלפונסו ונרשמתי לכמה ימים של לימודי ספרדית אינטנסיביים באחד מבתי הספר המצויינים לספרדית שהכפר הזה היה ידוע בהם. ה- 10 לחודש הגיע וכבר לא יכולתי להתאפק. ניצן אמור היה להגיע בסירה מצידו השני של האגם ב- 11:00, כך אמרה לי סיוון. זאת אומרת שיכול להיות שהסירה תגיע אולי ב- 11:00, ואולי שעה - שעתיים אחרי, מתי שהוא הוא יגיע, באותו יום לפחות. בדרך כלל.

כבר בשעה 10:00 תפסתי תצפית במסעדה שצופה על המעגן שבקצה הרחוב וחיכיתי בלב הולם מהתרגשות, תוהה אם עשיתי את הדבר הנכון או סתם נסחפתי בהתלהבות של ניצן. מה יקרה אם לא נסתדר ואני אתקע באמצע גואטמלה עם הצליעה הדפוקה הזאת שלי? מי אמר שאנחנו בכלל מתאימים? מי אמר שמעבר למשיכה הראשונית נמצא עוד משהו? ספקות פקפוקים והיסוסים אחזו בי כמו נער צעיר. מה השתגעתי לחצות חצי עולם בשביל מישהו שאני בקושי מכיר. ומה פתאום הוא השתגע לשבת לידי בבית חולים ואחר כך להזמין אותי אליו לסוף העולם? מי אני ומה אני בכלל בשבילו? אני בכלל זקן מדי בשבילו. כובד המחשבות הרציונאלו-בורגנו-שמרניות האלה התחילו להתיישב לי בכבדות על הנשמה ולא הצלחתי לגרש אותן משם.  

אחרי כשעתיים ראיתי את ניצן יורד מהסירה בצעדים קלילים, תלתליו הבהירים שהתארכו בחודש וחצי האחרון, ומבט אחד בגופו הנאה הספיקו כדי הקפיץ לי את הלב מהתרגשות, ולא רק אותו.

"Don Nitzan, aquí" קראתי לו  לבוא, מתגאה בספרדית המועטה שהספקתי ללמוד. רגע אחרי זה, עיני האקוומרין שלו שנצצו משמחה וחיוכו הרחב כבר השכיחו ממני את כל הספקות והפקפוקים. והחיבוק. הרגשתי שאני ממש נמס לתוך החיבוק מהגוף החם הזה שלו באמצע הרחוב הראשי בכפר ההוא בגואטמלה והתרגשתי כמו ילד.

אחרי יומיים כבר היינו באוהל על מצדו האחר של אגם אטיטלאן, בדיוק כפי שניצן דמיין אז. לא, באותו הלילה לא קרה ביננו כלום, היינו הרוגים מעיפות מהטרק שעשינו באותו היום לאחד מהרי הגעש שמסביב ועד שגמרנו להתמקם פשוט הלכנו לישון. למחרת בבוקר זה כבר היה ענין אחר לגמרי. התחלנו בטבילת בוקר נטורליסטית  באגם הצונן על רקע הרי הגעש העצומים שמסביב, עד שכמעט קפאו לנו הביצים מהמים הקרים על הבוקר. אחר כך כבר עזרנו זה לזה להתחמם מחדש בתוך האוהל. בליטופים, נשיקות וליקוקי לשונות שליהטטו על כל פיסת עור צוננת ועל כל איבר קריר, עד שהתחממנו. עד שהרי הגעש של גופינו המתלהטים מרגע לרגע התפרצו במטחי לבה גועשים, לא הר געש אמנם, אבל באופן הרבה יותר נעים.

באמצע גואטמלה, על שפת פנינת הטבע הזו של אגם אטיטלאן, פרח האהבה הזה פתח את עליו הרכים והזמין אותי פנימה ליום ראשון של שכרון חושים, וזה היה מדהים בדיוק כמו שזה נשמע. למחרת כבר המשכנו את המסע לג'ונגלים של אזור Peten. "אל תקרא להם ג'ונגלים, אלא יערות גשם טרופיים" אמר לי ניצן כשראה מה אני כותב, אבל מה זה כבר משנה. שם, בחום הטרופי הזה, מתחת לכילה (שלא יטרפו אותנו היתושים) טרפתי את הניצן שלו יומם ולילה. כמה שעשינו את זה, הרגשנו שעוד לא אהבנו די. רצינו עוד. עד הקצה. עד שנתרצה. עד שנותרנו כמעט בלי נשימה.

דווקא שם, סמוך לעיר האבודה טיקל, הבנו שמצאנו זה את זה. את מה שאיבדנו לפני זמן. את מה שחיפשנו בבן זוג. את הדבר החמקמק הזה שכולם מחפשים מעבר לסקס המדהים. את טעם האהבה, אשר היא בעצם כל הסיפור.