פילבוקס

א. ג'חנון אחרון של שבת - חלק א'

יובל נעלם באמריקה  בגיל 27 אי שם בסוף שנות ה- 90'. לא, הוא לא נעלם בגו'נגלים של דרום אמריקה או משהו כזה, יובל נעלם אי שם בגו'נגל הבטון ובני האדם באמריקה של האמריקאים, 'ארצות הברית' בשפת שאר העולם. יובל עזב וברח מהכל, מהמשפחה, מהחברים ומכל קשריו הישנים למי שלא יהיה בארץ. בראש ובראשונה, נראה לי שיובל ברח ממני ומכל קשר אלי. גם היום, כשבע שנים אחרי אותו ג'חנון אחרון של שבת, אינני בטוח אם כל זה היה שווה את המחיר. אינני בטוח מה התשובה וכנראה שלעולם לא אהיה בטוח.

אני עוד זוכר את אותה שבת, שנתיים לפני שנעלם. הייתי אז בן 26 ויובל, הצעיר ממני בשנה היה בן 25. זה קרה רק לפני כשבע שנים, אבל השבת השחורה הזו שתזכר אצלי לדראון עולם, נותרה חקוקה במחשבתי כאילו זה קרה רק אתמול. לא חשבתי שתגובתו של יובל לבשורה שלי תהיה כל כך קיצונית וסופנית. כשאמרתי לו באותה שבת בבוקר שאני רוצה לבוא אליו ויש לי משהו חשוב מאוד לספר לו, הוא נשמע שמח וטוב לב כשענה לי בפה מלא ג'חנון "בכיף אחי, תבוא מה שיותר מהר, הג'חנון עוד חם."

כשהגעתי הוא כבר הכין לי צלחת עם ג'חנון, רסק עגבניות וחריף, כמו שהוא אוהב, אבל לא יכולתי לאכול כלום.

"תאכל משהו" אמר לי יובל "הג'חנון יצא היום משהו משהו" ואז הביט שוב על הצלחת שהכין לי ואמר "אופס, התבלבלתי, שכחתי שאתה אוהב את זה עם סוכר, יא חצי תימני מזויף עם טעם פולני שכמוך".

"זה לא בגלל הרסק או הסוכר" אמרתי לו "כבר אכלתי ואני לא רעב", שיקרתי. אני מת על הג'חנון שאמו התימניה עשתה כל שבת ואני באמת אוהב את זה עם סוכר ולא עם רסק, אבל בגלל מה שהיה לי לומר ליובל העולץ, לא הייתי מסוגל להכניס כלום לפה. עוד רגע וגם ליובל האוכל יעמוד בגרון, אבל הוא עדיין לא ידע זאת.

"יש לי משהו חשוב להגיד לך ואני רוצה שאתה תהיה הראשון ששומע על זה" פתחתי.

"נו, אז נגמרו לך ההתלבטויות, דביר? אחרי כל השנים האלה באמת הגיע הזמן..." אמר יובל בלי לחכות למה שהיה לי להגיד וחיוך חמוד בזוית פיו "אפשר לתת חיבוק ולברך אותך על כך?"

"תן לי לדבר יובל, זה קשה לי גם ככה" אמרתי לו בלב כבד, מסתכל על פניו העולצות של    יובל ויודע שבעוד רגע, יימחק לו החיוך החמוד הזה מהפרצוף, חיוך שתמיד הסעיר אותי והטיל צל ענק על חיי האהבה שלי.

ב. נעורים, איך הכל התחיל

הכל התחיל בעצם בערך 10 שנים לפני אותה שיחת שבת ארורה, כשהיינו שני נערים צעירים ותמימים שעוד לא ידעו כלום מהחיים שלהם. הייתי בן 16 ויובל בן 15 ומשהו כשהכרתי אותו לראשונה. בדיוק אז הוא עבר לגור בבנין הסמוך לבנין בו גרתי. מהחדר שלי שפנה לאחורי הבנין ניתן היה לראות את הדירה בה התגורר יובל, ושתי הדירות היו בקומה הראשונה. הכרתי אותו בדרך לתיכון בו למדנו, כאשר אני הייתי בכיתה יא' והוא בכיתה י'. השכונה שלנו היתה קצת מרוחקת מבית הספר התיכון, מרחק של כחצי שעה הליכה ברגל.  לא היו הרבה נערים או נערות שלמדו בבית ספר הזה מהשכונה שלנו. זו היתה שכונה די חדשה ולרוב המשפחות היו ילדים צעירים יותר שעוד לא הגיעו לגיל תיכון בכלל, כך שהרגשתי שם די בודד כשעברנו לגור בשכונה הזאת מעיר אחרת. מהרחוב שלי רק אני ויובל למדנו בבית הספר הזה, אם כי לפעמים אחרי שהיינו פונים ימינה בסוף הרחוב ומסיימים לרדת את הירידה הארוכה עד לרחוב הראשי, היינו פוגשים איזה בן או בת אקראיים, שהגיעו מרחוב אחר, אך לרוב זה היינו רק אני והוא בדרך הארוכה לבית הספר.

כך הכרתי את יובל בפעם הראשונה ומהר מאוד הקשר ביננו הלך והתחזק לחברות של ממש, בשיחות הארוכות בדרך לבית הספר. בגלל הקרבה בין הבנינים, היתה לנו שיטת תקשורת יחודית. לא, זה לא היה עם חוט ושתי פחיות או משהו כזה, הדרך היתה פשוטה יותר. מי שרצה את השני היה מתקשר בטלפון ועושה צלצול אחד בודד ומנתק. הצלצול הבודד הזה היה האות של השני לצאת לחלון. בדרך כלל השיחה מהחלון היתה מסתכמת ב "רוצה לבוא אלי?" ובתשובה שהיתה לרוב חיובית. לפעמים יובל התקשר אלי ולפעמים אני אליו, כך שנפגשנו זה אצל זה כמעט כל יום.

היינו שתי נשמות בודדות שמצאו זו את זו לחברות אמת של שנים. לא, לא היינו שני נערים שגילו את חדוות המין זה עם זה בתקופת הנעורים, כלל וכלל לא. שנינו היינו לכאורה סטרייטים למופת וסיפרנו זה לזה את סיפורי הבנות שהיו או לא היו לנו. אצלי זה בדרך כלל היה יותר ענין של אהבות נכזבות. מי שרצתה אותי לא רציתי אותה ומי שרציתי אותה היתה תפוסה או שלא רצתה אותי או שחשבתי שלא רוצה אותי וכאלה סיפורים. יובל המעיט יותר בסיפורים על בנות ועל אהבות אם כי פה ושם סיפר לי משהו. זה לא נראה לי מוזר או משהו, חשבתי שככה זה, שיקח עוד זמן עד שכל אחד מאיתנו ימצא את האהבה האמיתית שלו ושצריך להמשיך לחפש.

קצת לפני שהתגייסתי לצבא יצא לי לשבת עם יובל ערב אחד אצלו בחדר ולדבר על עניני בנות ואהבות נכזבות. הוא אמר לי אז: "אולי כבר פגשת את האהבה הגדולה שלך אך לא שמת לב?" הייתי אז עד כדי כך תמים שלא הבנתי מה הוא מנסה לומר. מייד חשבתי על  שתי בנות שהתאימו לתיאור "האהבה הגדולה" הזו. לאחת מהן, אור, חיכיתי אולי שנה עד שנפרדה סוף סוף מהחבר המיתולוגי שלה ואז התברר לי שהיא לא מעונינת לשדרג את הקשר הידידותי ביננו למשהו אחר. הבת השניה, חן, שידרה לי מסרים סותרים שזמן רב לא הצלחתי לפענח וכבר הרמתי ידיים. מצד אחד היה נראה לי שהיא מחבבת אותי אם לא יותר מזה ובמסיבות היינו צמודים וחמים זה על זה. מצד שני כל פעם שהזמנתי אותה לצאת איתי היתה לה איזו סיבה או תירוץ אחר שמנעו ממנה להסכים. פעם זה היה מבחן שעליה להתכונן אליו, בפעם אחרת זו איזו עבודה חשובה שעליה להכין ופעם שלישית היא אמרה שהיא הבטיחה לחברה ללכת איתה לסרט. אחרי הפעם הרביעית ניסיתי עוד פעם - פעמיים להתקשר אליה, אבל אמרו לי שהיא לא בבית. לא ידעתי אם היא באמת לא היתה בבית או שסתם רצתה לנפנף אותי, אבל זה הספיק לי ופשוט הרמתי ידיים. לא רוצה - לא צריך, חשבתי והפסקתי לנסות.

"לא יכול להיות שאתה מתכוון לאור" אמרתי לו, "היא הבהירה לי שלא מעונינת בקשר כזה איתי. ולגבי חן, אני חושב שלא יכולתי כבר לנסות יותר מבלי להתבזות, כי גם היא כנראה לא מעונינת. אילו שתי הבנות היחידות ששמתי עליהן בתיכון, אז למי אתה יכול להתכוון כבר?" שאלתי, אבל יובל חייך במסתוריות ולא ענה.

"אם אתה יודע משהו שאני לא יודע, תספר לי. אתה יודע שאני לא שומר סודות ממך" אמרתי לו.

"כן?" ענה יובל "אולי אתה אפילו לא יודע שאתה שומר סודות, אבל זה לא הזמן המתאים. כשיגיע הזמן אני אספר לך," סיים יובל את דבריו וסרב לספק לי הסברים למרות שלחצתי עליו, תחילה בדיבורים אך כשזה לא עזר, עברתי גם ללחץ פיזי מתון. לא עזר לי כלום,  יובל התבצר בשתיקתו ואולי גם נהנה מהלחץ הפיזי המתון שלי, אבל אז לא ממש חשבתי על זה.

חודשיים אחרי הגיוס, באמצע הטירונות, קיבלתי לבסיס חבילה. זו היתה חבילה מלאת צו'פרים מחן, שכבר זמן רב לא היה לי איתה שום קשר ושמעתי שאפילו יש לה חבר רציני בשם יואב. בחבילה היה גם מכתב ממנה. במכתב היא סיפרה לי שהיא כנראה לא תתגייס כי עומדת להתחתן עם היואב הזה שלה ואז הגעתי למשפט קצת מפתיע. "אתה יודע" כתבה חן "שאהבתי אותך ב- יא'? חשבתי שאתה מחבב אותי אפילו אבל עד היום אני לא מבינה למה לא נעשינו חברים. במסיבות היית מתנהג אלי כאילו אני הדבר הכי חשוב לך בעולם, אבל אחר כך כמעט כלום."

קראתי את הדברים והייתי קצת המום. איך אומרים, לפעמים סיגר הוא רק סיגר. רק אז הבנתי שהיא לא ניסתה להתחמק ממני אז ושסתם הרמתי ידיים מהר מדי. אולי לזה התכוון יובל שאולי כבר פגשתי את האהבה הגדולה שלי אך לא שמתי לב. אולי הוא לא רצה לספר לי למה התכוון כי באותו זמן חן כבר היתה חברה צמודה של יואב. כן, כנראה זו היתה הסיבה. יובל היה טיפוס מתחשב, חשבתי עליו בחיבה עמוקה, כנראה הוא לא מצא כל טעם לספר לי כדי לא להעציב אותי על ההחמצה שהחמצתי. יובל היה ממש חבר אמיתי, ואחרי שכבר לא ראיתי אותו כבר חמישה שבועות, ממש התגעגעתי אליו. אולי בשבת הבאה נצא סוף סוף הביתה אם המפקדים הבני זונות לא ימצאו עוד תירוץ לדפוק לנו את השבת. 

ג. Something stupid

עכשיו שאני חושב על זה, יש לי מזל מיוחד עם שבתות ועם יובל. לא מזל טוב דווקא. הבשורות בגדולות והמכות הקשות בקשר אליו תמיד באו בשבתות, אז השילוב של שבת ויובל לא עושה לי ויברציות כל כך חיוביות כבר שנים. אבל באותה שבת בגיל שמונה עשרה וחצי, כשיצאנו סוף סוף הביתה ליבי עלץ משמחה. צלצלתי ליובל והודעתי לו הודעה שאני בדרך הביתה והוא ענה לי שאני חייב לבוא אליו קודם לפני שאני הולך הביתה. נו, טוב, הבית שלו במילא עשרים מטר לפני הבית שלי, אז הסכמתי. הייתי מת לראות אותו ולדבר איתו על כל מה שעבר עלי בטירונות לפני שההורים שלי יתלבשו עלי באלף ואחת שאלות ולא יתנו לי לזוז מהבית לכמה שעות טובות. חוץ מזה, אחרי שאני בבית ואחרי מקלחת חמה וטובה אני בדרך כלל צולל למיטה ונרדם כמו אבן לכמה שעות טובות. אז ידעתי שאם אני רוצה לראות את יובל מוקדם, אני חייב לעבור דרכו. כשעליתי במדרגות לביתו והרחתי את התבשילים, נזכרתי כי יש לי עוד שתי סיבות טובות להגיע אליו עכשיו: הכרובית המטוגנת והכבד הקצוץ שאמו נהגה להכין כל יום שישי בצהריים דרך קבע ושריחם שאפי הרגיש קלט כבר במדרגות, גירה לי את כל בלוטות הטעם. אחרי חמישה שבועות של קהות חושים וטעמים צבאית, כבר ייחלתי להרגיש את מטעמיה של אימו של יובל שתמיד ערבו לחיכי.

כשנכנסתי לביתו קיבלה אותי אמו של יובל בחיבוקים חמים, עד שיובל ממש היה צריך לעקור אותי מבין זרועותיה לחיבוק חם וחברי משלו. הוא כבר רצה למשוך אותי אליו לחדר, אבל אמו לא היתה מוכנה לשמוע מזה. "הוא לא הולך אליך לשום חדר לפני שהוא יושב ואוכל קצת, ה- 'רבע עוף' הזה" אמרה אימו שניסתה לפטם את גופי הצנום בכל הזדמנות ומיד הניחה על השולחן, את קערת הכרוביות, הכבד הקצוץ, סלט חצילים במיונז וגולת הכותרת: לחוח, שהוא לא בדיוק פיתה ולא בדיוק לחם, אבל משהו בכיוון, הלחוח היה טרי, לח ומחורר, שטעים ממנו לא אכלתי בשום מקום אחר.

"תאכל משהו" היא דחקה בי "מה לא מאכילים אתכם שם בצבא? צריך להעלות קצת בשר על העצמות האלה שלך, אחרת מי תיקח אותך? בחורות אוהבות שעל הגבר שלהם יהיו קצת שרירים, לא רק עצמות, אז קדימה תאכל משהו דביר". אחרי שסיימתי לאכול לשובע ופיניתי את הכלים מהשולחן משך יובל בזרועי ואמר "נו, בוא כבר. שלא תתחיל גם לעשות לי עכשיו גם את הכלים." הבטתי באמו של יובל בשאלה והיא חייכה בהבנה ואמרה: "זה בסדר, תלך, תלך," אז הלכתי איתו לחדר.

נכנסתי לחדרו של יובל שהיה עמוס ספרים, מחברות וסיכומים שהיו פזורים בכל מקום לקראת בחינות הבגרות שלו בעוד כשלושה חודשים. יובל העיף את כל המחברות שהיו על המיטה, אחז לי בשתי ידי ואמר "דביר, בוא שב לידי. יש לי משהו חשוב להגיד לך."

חשתי בחום הזורם מכפות ידיו אל כפות ידי אך הייתי קצת במבוכה כי הוא לא מיהר לשחרר לי את הידיים. "דביר תקשיב, כשלא היית כאן היה לי הרבה זמן לחשוב."

"לחשוב? על מה יש לך לחושב עכשיו חוץ מבחינות הבגרות?" שאלתי ושחררתי את ידי באותה הזדמנות "מה יש איזו מישהי חדשה שאני לא יודע עליה, אולי? מה, סוף סוף, יובל מאוהב?!"

"לא וכן" ענה יובל במבט נוגה.

"פרט הסבר ונמק" עניתי לו בלשון קצת צבאית.

"אין מישהי חדשה וכן אני מאוהב".

"ומי מהידידות הישנות שלך שודרגה למישהי שאתה אוהב?" שאלתי כשעדיין לא ראיתי את הרכבת ששועטת לעברי ועומדת להלום בי.

"זו לא אף ידידה" ענה יובל.

"עכשיו איבדתי אותך לגמרי" אמרתי לו ושוב באופן מוזר נשלחו שתי ידיו של יובל לאחוז בידי ברכות החמימה והנעימה, אם כי המביכה, הזאת שלו.

  "זה אתה, דביר. אני אוהב אותך."

"נו די להסתלבט עלי" עניתי לו "גם אני אוהב אותך, אתה יודע. אתה חבר שלי. אני ממש מת עליך, אתה יודע" אמרתי לו בצחוק קל.

"אני לא מתכוון לכזה 'אוהב' אני מתכוון לאוהב ממש. מאוהב. רוצה כל כך שהלב כואב. כמו שבחור רגיל אוהב בחורה. כזה אוהב."

"רגע, רגע, יובל" אמרתי לו כשפני מתלהטות ממבוכה גוברת והולכת ומשכתי את ידי לעצמי "אתה לא נהיית לי הומו פתאום. שלא תגיד לי שהחבר הכי טוב שלי נהיה לי הומו פתאום."

"לא. אני לא הומו פתאום." אמר יובל וכשהבחין באנחת הרווחה הרגעית שלי ובשאלה שהתחלתי לשאול "אז מה אתה..." הוא עצר אותי  והמשיך "לא פתאום. מגיל 15 בערך אני יודע שאני הומו. זה לא פתאום."

"אבל אני לא מבין. איך? עם מי היית כבר שאתה יודע שאתה הומו. ואיך לא אמרת לי כלום כל השנים שאנחנו חברים. אני לא מבין."

"לא הייתי עם אף אחד, דביר, כי רק איתך אני רוצה להיות. לא נראה לך מוזר שעד היום לא היתה לי ממש חברה?"

"נו, אז מה? גם לי לא ממש היתה, אבל זה לא אומר שאני הומו. עוד לא מצאתי את הבת שאני רוצה ושגם רוצה אותי. בעצם אתה יודע שחן באמת רצתה אותי פעם ואני בכלל לא הבנתי. סתם פספסתי אותה, אידיוט שכמוני."

"אתה לא סתם אידיוט. זה גם בגללי. אני ידעתי. היא באה לשאול אותי אם אתה מרגיש משהו ואם יש לה סיכוי אצלך ואני שכנעתי אותה לשחק אותה hard to get. אמרתי לה שכך תתלהב יותר להתחיל איתה."

"אבל אתה יודע שזה בדיוק ההיפך אצלי" עניתי לו.

"נכון. בגלל זה אמרתי לה מה שאמרתי. אני מצטער, דביר. לא ידעתי איך לומר לך כמה שאני אוהב אותך. פחדתי שלא תרצה שום קשר איתי אם תדע, אז עשיתי מה שאפשר שלפחות לא תפוס אותך מישהי אחרת."

לא ידעתי איך לעכל את יציאתו של יובל מהארון בפני. לא זו בלבד שיציאתו הפתיעה אותי, הוא עוד אומר לי שהוא מאוהב בי. הייתי מבולבל לגמרי ואמרתי ליובל את זה. אמרתי לו שאני צריך לחשוב על כל מה שאמר לי ואני לא רוצה להגיד שום דבר שאני אתחרט עליו אחר כך.

"תגיד לי שלא קלקלתי הכל כשאמרתי שאני אוהב אותך. תגיד לפחות אם יש לי איזה סיכוי. אם אתה מרגיש אפילו משהו קטן, אפילו משהו קטנטן כלפַּי. בבקשה דביר, תגיד לי משהו, אתה לא יכול להשאיר אותי ככה בלי כלום אחרי כל מה שסיפרתי לך."

הבטתי בחיבה ביובל ובעיניו היפות, אך לא הייתי מסוגל להוציא מפי אף הגה. טפחתי על גבו טפיחה קלה, הרמתי את התרמיל על הגב ויצאתי מהחדר בהלם מוחלט. בזמן הקצר שלקח לי להגיע מביתו עד ביתי, כל מה שיכולתי לחשוב היה על ידיו החמות של יובל שהיו מונחות על ידי כשהתחיל לדבר, ועל התחושה הנעימה שהן נסכו בי לפני ששמעתי מה שהיה לו להגיד. חשבתי גם על מבט התחינה בעיניו הנוצצות כשיצאתי מחדרו בלא לומר לו מילה.