פילבוקס

(Gordon Lightfoot - If you could read my mind)

כבר כמה ימים שהשיר הישן והמקסים הזה רודף אותי. תקוע לי בראש ומסרב לעזוב. שמעתי אותו בגרסה המקורית לפני כמה ימים. אחר כך ראיתי קליפ מקסים שלו שנעשה על רקע קטעים מהסרט "סטודיו 54". את העיבוד המוסיקלי לסגנון הדיסקו לא כל כך אהבתי אבל את התמונות של רייאן פיליפה אהבתי מאוד. המוח היהודי ממציא לנו פטנטים והחלטתי לשדך בין השניים: הקליפ של סטודיו 54 עם השירה המקסימה והמלודית של גורדון לייטפוט והעליתי ליוטיוב. אתם מוזמנים לצפות ולהקשיב כאן:

אולי השיר מסרב לצאת לי מהראש בגלל המצב המוזר הזה שאני נמצא בו. המצב החצוי, שאף אחד מהסובבים אותי אינו מודע לקיומו. וזה מעיק. מעיק מאוד. שנים רבות הדחקתי והתעלמתי מהפיל הזה שמונח לי באמצע הבית ורק אני יכול לראות אותו, אבל מאז שהתחלתי לכתוב סיפורים וביתר שאת מאז שפתחתי את הבלוג, ההדחקה הפכה להיות קשה יותר ויותר, מחסום אחרי מחסום נפרץ והכאוס מתחיל להשתלט לי על החיים. אני יודע שמאוחר מדי לשנות משהו, אני יודע שאין לי גם אומץ. אני אפילו לא בטוח שאני רוצה. אם המחיר לשינוי יהיה לאבד אותך, אני לא מוכן לשלם אותו. המועקה גוברת ואני כבר לא יודע אם שחרור הקיטור הוירטואלי הזה עוזר להפחית אותה או מלבה אותה יותר ויותר.  

אני מביט בך וחושב: אילו יכולת לקרוא את מחשבותי, העולם של שנינו היה מתהפך בן רגע. נתת לי ספייס בלי לדעת אפילו למה. הרגשת שאני צריך את המרחב האישי שלי מחוץ לביחדנס שלנו. הרגשת שאני בלחץ, שמשהו עובר עלי, אבל חשבת שזה רק העומס הבלתי אפשרי בעבודה. ויש עומס, זה נכון, אבל לא זו הסיבה היחידה שאני לא מוצא מרגוע לנפשי בזמן האחרון. עובר עלי משהו שאני לא יכול לספר לך, למרות שמלבד הנושא הזה סיפרתי לך הכל, כמעט הכל.

אני מרגיש כאילו שלשלאות כבדות מונחות על רגלי, בדיוק כמו בשיר הזה. לא שמת אותם שם. אני במו ידי שמתי וחיברתי להם כדורי ברזל כבדים המרתקים אותי למקום, מונעים כל שינוי, כי שינוי מפחיד אותי. מפחיד יותר מהמועקה שחוסר השינוי גורם לי. בינתיים. אינני יודע מה יהיה ועד מתי זה ימשך. אין לי עם מי לדבר על זה מלבד הבלוג הזה ואולי כמה ידידים וירטואלים שבזמן האחרון גם הם הולכים ונעלמים. גם כאן אני לא מעז לספר הכל. סוגר הכל בפנים. ונחנק. צריך אוויר. צריך איזה משב רוח חדש, אך האוויר עומד כמו ביום חמסין באמצע אוגוסט.

כשנכנסת לחיי היית לי כמו מעיין מים זכים באמצע המדבר או משב רוח רענן ביום של חום מעיק. נתת לי את עצמך ואת אהבתך עד הסוף, בכנות, בשלמות וללא כל משחקים. חיפשתי אהבה והיית שם לתת לי אותה במקום הנכון ובזמן הנכון. נתת לי בטחון באהבה שלך וקנית את ליבי ברגע. לזמן קצר שכחתי מהכל ורק הייתי איתך. החלל התמלא. ברובו. אך חור שחור קטן ומציק עדיין נותר בו. חור שגדל והולך ככל שהזמן עובר ומאיים לבלוע את כל מה שמסביב. חור בלתי נראה שחופר עוד ועוד בליבי, בנשמתי ובמעמקי בטני ובולע עוד ועוד ולא נודע כי בא אל קרבו.

כבר כמה זמן אנחנו רוקדים את ריקוד החיים שלנו. מחוללים האחד סביב השני, לא רק במטאפורה, גם ממש. בסלון. כשאני שם איזה שיר ישן ולוקח אותך לאיזה טנגו, רומבה או ואלס שקט. רכות גופך הצמוד ללוח ליבי עושה לי חם וטוב. לזמן קצר אני שוכח את המועקה, שאין לך שום מושג לגבי קיומה, וזוכר רק את הזמנים הטובים ואת הדברים הטובים.

משהו חסר לי. משהו שלעולם לא אוכל לספר לך עליו. יש לי עולם שלם המוסתר ממך ואני מהלך בו כזומבי. השדים שמתרוצצים בתוכי ולא נותנים לי מנוח. הכיסופים למשהו שלעולם לא אוכל לקבל ממך. שלא אוכל לקבל מחצי מהמין האנושי. אני מחזיק את השדים כלואים בתוכי ויודע שלעולם כנראה לא אצא באמת לחופשי. אני אפילו לא בטוח עד כמה אני רוצה. ואולי זה סתם יום מצוברח כזה שעד מחר יעבור לי. ואולי זה רק השיר המקסים הזה שכיוון לי את המוח לכל המחשבות ההזויות האלה. מחר יהיה שיר חדש. אולי לא הכל חלף עם הרוח. "מחר יהיה יום חדש", אמרה סקרלט או'הרה ואולי מחר יהיה גם מצב רוח חדש.