3/2007
Georgie On My Mind (סיפור אהבה בין בנים המתחיל בשיעורי עזר בתיכון ומתחדש כעבור שנים)
את ג'ורג'י הכרתי כבר בתור ילד בן 14 כשהיה בכיתה ט', בשנה האחרונה לחטיבת הביניים. אימו רצתה שיהיה מוכן טוב לתיכון והזמינה אותי לתת לו שיעורי עזר בחשבון ואנגלית, בדרך כלל שניים - שלושה שיעורים ברצף עם כמה הפסקות ביניהם, פעמיים בשבוע. הייתי אז תיכוניסט בתחילת כיתה יב'. אני וג'ורג'י היינו קרובי משפחה רחוקים למדי, הסבא של אבי והסבתא של אמו היו בני דודים או משהו כזה. אבל למרות הריחוק המשפחתי, היו הורינו מיודדים והקרבה בין המשפחות היתה הרבה מעבר לריחוק המשפחתי.
באותו זמן ג'ורג'י היה ילד שמנמן נמוך וממשוקף, אך חמוד למדי. שיערו היה שטיני חלק, פנים חיכניות וקול עדין ושברירי שרק התחיל התחלף. מעבר לעזרה בלימודים, ג'ורג'י היה ילד מעט בודד, בן זקונים שאחיותיו גדולות בהרבה ממנו וכבר מזמן התחתנו ועזבו את הבית. ג'ורג'י היה ילד בודד שהיה זקוק להמון חום ואהבה וניסה למצוא אותם גם אצלי, במיוחד בהפסקות שבין השיעורים. ההפסקות האלה הציבו בפני בעיה שהתקשיתי לדעת איך להתמודד איתה. הייתי פשוט צעיר מדי וג'ורג'י בתמימות או ממזרות ילדותית ניסה לשחק איתי משחקים שלא הייתי מוכן לשחק. לא איתו ולא עם בנים אחרים בכלל. למשל, כשישבתי לנוח על מיטתו בהפסקה שבין השיעורים רצה לבוא להתפנק או להתיישב בחיקי, אך ברחתי ממנו כמו מאש בכל פעם שהרגשתי שהזין שלי מתחיל להתעורר קצת. לא רציתי לפגוע ברגשותיו אבל הייתי די נחרץ. מה שנקרא "תקיפות אדיבה" כשהדפתי אותו ממני פשוטו כמשמעו וניסיתי בכל כח לשמור את הדיסטנס ההכרחי. "לך לנגן משהו בפסנתר" אמרתי לו כדי שיעסיק את עצמו בהפסקות שבין שיעור לשיעור. אני מוכן לסבול אפילו את הקונצרט האני לא יודע איזה של רחמנינוב שהוא אהב לנגן או מה שלא יהיה, רק שיעסיק את עצמו בלעדי קצת. מה לעשות, אני אוהב מוסיקה מכל מיני סוגים וכל מיני זמנים. יש לי אפילו חיבה גם למוסיקה של פעם, אבל לא עד כדי כך פעם. מוסיקה קלאסית לא היתה לטעמי, לפחות לא אז.
אחרי שנה של שיעורי עזר וכשכבר התחלתי לחשוש עד כמה אוכל להמשיך לשלוט על עצמי עם כל ההורמונים המשתוללים ונוכח כל נסיונות ההתקרבות של ג'ורג'י שכבר לא ידעתי איך להתיחס אליהם, החלטתי שהגיע הזמן לחתוך. אמרתי להוריו שג'ורג'י כבר הגיע לרמה מספקת, כך שיוכל להמשיך בכוחות עצמו את לימודיו בתיכון שעמדו להתחיל בקרוב. הסברתי להם שאני כבר עומד להתגייס וממילא לא אוכל כל כך לעמוד לרשותו. הוריו הודו לי ואף קנו לי מתנת פרידה, הודיתי להם והלכתי לחדרו של ג'ורג'י להפרד גם ממנו.
חשבתי אז שג'ורג'י בסך הכל צמא לקצת חום ואהבה אבל לא מבין מה ההשפעה של כל זה עלי. רק אחר כך התברר לי שקצת טעיתי. שג'ורג'י ידע יפה מאוד בדיוק מה הוא מנסה לעשות, למרות שהיה בסך הכל בן 15. ג'ורג'י היה קצת נסער מעזיבתי ומשך את ידי לבוא איתו אל הפסנתר. "הכנתי לך הפתעה" הוא אמר כשהתיישב והתחיל לנגן את השיר הישן של ריי צ'ארלס שאני כל כך אוהב Georgia On My Mind. לא יכול להיות שהוא רומז לי משהו, הוא רק ילד ואני רק נותן לו שיעורי עזר, חשבתי, אבל הסתבר שבעיניו זה היה הרבה מעבר לכך.
אחרי שסיים לנגן ושמע ממני כמה שזה היה מקסים, נצצו עיניו כשפתח באמירה מגומגמת משהו "רועי, אתה הבן הכי נחמד שאני מכיר, למה אנחנו לא יכולים להשאר בקשר? אתה החבר היחידי שיש לי, אני לא יודע מה אני אעשה בלעדיך" או משהו כזה.
התחמקתי ממנו באלגנטיות ואמרתי לו" "ג'ורג'י, אני מחבב אותך מאוד ואתה ילד חמוד שהיה לי כיף ללמד, אבל אתה יודע שאנחנו לא באמת חברים. גם אם נחמד לך איתי, אתה צריך למצוא חברים בגילך."
"אף אחד בכלל לא רוצה להיות חבר שלי, כולם צוחקים עלי שאני סתם שמן דובון" ענה ג'ורג'י בעצב.
"אתה כבר בכלל לא שמן כמו שאתה חושב, והרבה פחות ממה שהיית לפני שנה. אתה מתפתח עכשיו ועוד מעט כל שומן הילדות שלך יעלם ויהפוך לשרירים. אתה תראה ג'ורג'י, כל הבנות עוד ירוצו אחריך." ניסיתי לעודד אותו קצת "וחוץ מזה כשתתחיל ללמוד בתיכון, תכיר חברים חדשים והכל ישתנה, תנסה להתידד שיראו איזה ילד נחמד אתה ויהיה בסדר, תאמין לי".
ג'ורג'י שתק ואז אמר במפתיע "איזה בנות בכלל" התבונן בי ארוכות ואמר: "אוף, אתה בכלל לא מבין". אחרי רגע או שניים, כשראה את המבט התמה על פני, התקרב אלי ולפתע הדביק לי נשיקה קצרה על השפתיים ואמר: "רועי, בבקשה, אל תלך, אני אוהב אותך". התגובה הראשונית שלי היתה רתיעה אינסטינקטיבית. מין רפלקס מותנה כזה שהיה לי מכל מגע מקרי או לא מקרי איתו. התרחקתי ממנו במבוכה אמרתי לו: "מה קרה לך, ג'ורג'י? מה אתה עושה?" וג'ורג'י עצמו הסמיק כעגבניה. אולי הייתי קשוח איתו מדי, אבל הייתי חייב להעמיד אותו במקום, והמקום שלו לא היה איתי. בטח לא כשהוא בן 15 בקושי. ובטח לא כשאני מדחיק את נטיותי ומשתדל בכל דרך לומר לעצמי שאלה סתם הורמונים ושאני סטרייט כמו כל חברי. זו היתה הפעם האחרונה שראיתי את ג'ורג'י להרבה זמן, אך מראה דמותו העגמומית כשיצאתי מביתו נשאר חרות במחשבתי זמן רב.
עברו השנים, השתחררתי מהצבא, למדתי כלכלה ועבדתי בבנק בענף הנדל"ן והמשכנתאות. הייתי די מוצלח בעבודה והקידום שלי היה מהיר, כך שתוך שנים ספורות כבר הייתי סגן מנהל מחלקה. לא היה לי קשר עם ג'ורג'י או הוריו כבר שנים, אך דמותו של ג'ורג'י נותרה מרחפת אי שם בנבכי מחשבתי, דמות של מישהו שנגע ללבי ואולי אף יותר מכך, כשהיינו צעירים, צעירים מדי.
יום אחד קיבלתי טלפון מפתיע מעופרה, אמו של ג'ורג'י. "שלום רועי, מה שלומך" היא פתחה.
"בסדר, תודה" עניתי "ומה שלומך וכל המשפחה? ומה שלום ג'ורג'י?"
"מצויין" ענתה עופרה. גם ג'ורג'י הסתדר בחיים, אתה יודע שהוא התחתן לאחרונה ועכשיו אשתו כבר בהריון."
"מזל טוב" אמרתי לה, תוהה מדוע התקשרה.
עופרה לא השאירה אותי בסימן שאלה זמן רב וניגשה לעצם הענין שבשבילו התקשרה: "תשמע רועי" היא אמרה "ג'ורג'י ואשתו התגוררו אצלנו עד היום, אבל אחרי הלידה זה כבר יהיה בלתי אפשרי והם רוצים לבנות בית באיזה ישוב חדש צמוד לקו הירוק, משהו בשיטת בנה ביתך של קבוצה שמתארגנת בעמותה או משהו כזה. אנחנו לא כל כך מבינים בזה ורציתי, אם זה לא קשה לך, אולי תוכל לבדוק את הענין וליעץ לג'ורג'י ואשתו, אם הם יכולים להיות שקטים בקשר לעסקה. אתה הרי בתחום ואני לא רוצה שהם יפסידו את כל כספם בעסקה מפוקפקת".
"בוודאי, עופרה" אמרתי לה "בשביל מה יש משפחה, אם לא בשביל לעזור כשצריך".
"תודה, רועי, זה ממש נחמד מצדך. אתה יודע, למרות שאנחנו רק קרובי משפחה רחוקים, אפילו כשהייתם ילדים ג'ורג'י תמיד אמר לי שהוא מרגיש קרוב אליך יותר מאשר לכל הבני דודים שלו. הוא אפילו הצטער שהיית בחו"ל בזמן החתונה שלו. חבל היתה חתונה ממש יפה".
"כן. אני יודע. ההורים שלי סיפרו לי" עניתי".
"תודה" ענתה עופרה.
"ולגבי הבקשה שלך - אין שום בעיה, אני אשמח לפגוש את ג'ורג'י ואשתו בקרוב ולבדוק להם את העסקה."
אחרי יומיים שלושה, ג'ורג'י התקשר וקבע איתי פגישה. קולו אמנם כבר התחלף מזמן, אך עדיין נשאר עדין ושברירי משהו, קול רך כזה בדיוק כמו שאני אוהב, וייחלתי כבר לפגוש אותו פנים אל פנים אחרי 10 שנים שלא ראיתי אותו.
השיחה הזו עם ג'ורג'י הזכירה לי בפעם המי יודע כמה מה מושך אותי במיוחד בבחור. לפעמים אלו עיניים ולפעמים מבנה גוף, לפעמים ידיים ולפעמים שיער, אבל יש דבר אחד שתמיד עושה את העבודה. משהו שמושך אותי ממש כמו מגנט והוא בכלל לא קשור למראה חיצוני וזה קול. קול רך. מה זה קול רך? קצת קשה להסביר: זה קול שאיננו עבה, שקט רגוע ועדין במידה מסוימת, אך ללא אינטונציות נשיות. ההגדרה קצת חמקמקה, אבל כשאני שומע אותו אני מייד יודע. אני נתקל בקול כזה לפעמים ברחוב, בעבודה או במקומות אחרים לא צפויים. כשאני נתקל בו אז לא משנה לי כמעט כלום. אם הבחור נראה סביר ויש לו קול רך אני חייב שהוא יהיה שלי. הבעיה היא שברוב המקרים הוא סטרייט או סתם מישהו שלא ניתן להשגה או שאני לא מעיז לנסות. ג'ורג'י, עם הקול הרך שלו אחרי כל כך הרבה שנים, היה שייך כמובן לסוג הבלתי ניתן להשגה, כמו ברוב המקרים.
ג'ורג'י הגיע לפגישה ראשונה במשרדי עם אשתו ועם כל המסמכים. ג'ורג'י גדל והיה לגבר חתיך, כפי שציפיתי. גובה בינוני כ- 1.75, גוף חטוב ושרירי, אך לא יותר מדי. שיערו כבר נעשה כהה במשך השנים אך נותר חלק כשהיה, חיוך בישני וקול רך ועדין שהיווה ניגוד משמעותו לגופו האתלטי. את המשקפיים הוא הסיר מזמן בניתוח לייזר, כך שניתן היה להבחין בעיניו החומות-ירוקות היפות. לחיצת ידו היתה רכה אך חמה והרגשתי רטט קל כשחשתי את מגע ידו העדין, מתחיל לעורר בי רגשות שהודחקו זה מכבר. אשתו של ג'ורג'י היתה נאה למראה, אך קשה היה להתרשם מחיטוביה שנעלמו במשמני ההריון שהיה כבר מתקדם למדי. שוחחנו מעט ואשתו כבר התקשתה בישיבה, לכן הצעתי להם שישאירו אצלי את המסמכים ולאחר שאבדוק אותם אקבע להם פגישה נוספת.
"לפעם הבאה ג'ורג'י כבר יבוא לבד" אמרה אשתו מתנשמת ומתנשפת "אני צריכה להכנס לשמירת הריון ומה שתחליטו לגבי העסקה יהיה מקובל עלי, אני סומכת עליכם". נפרדתי מהם לשלום, אך אחרי שתי דקות ג'ורג'י חזר לבדו ואמר לי: "סליחה שאני מפריע, רועי. רציתי רק לבקש, אם תוכל לקבוע את הפגישה הבאה לשעה מאוחרת בערב, כי אני עובד כל יום עד 7:00 בערב, חוסך כסף לבית, אתה מבין."
"אין בעיה" אמרתי לו "בוא נקבע ליום שלישי הבא בשעה 8:00 בערב אצלי במשרד. גם אצלי זה אחרי שעות העבודה ויהיה לי את כל הזמן בשבילך, כמה שנצטרך".
"כמה שנצטרך? זה טוב מאוד" אמר ג'ורג'י בחיוך מסתורי ולחץ לי את היד לפרידה, לחיצה חמה וממושכת. הנחתי גם את ידי השניה בחיבה על ידו ואמרתי לו בחום "להתראות ג'ורג'י" והוא הלך לדרכו.
הייתי קצת נסער מכדי לבדוק את המסמכים אחרי שג'ורג'י הלך. ג'ורג'י עורר בי משהו. תמיד הוא נגע לליבי, אבל הפעם זה היה מעבר לכך. התקשיתי להבין את משמעות חיוכו המסתורי של ג'ורג'י ותהיתי האם יתכן שג'ורג'י התכוון למשהו אחר מעבר לסתם פגישת עבודה? האם יכול להיות שמשהו נשאר מרגשותיו הילדותיים מגיל 15? לא יתכן, החלטתי, הוא הרי גבר נשוי ואשתו בהריון. אני סתם מדמיין, ג'ורג'י סתם היה ידידותי ואסיר תודה לעזרה שלי, זה הכל. במחשבה זו ניגשתי לבדוק את המסמכים.
"גרשון", היה כתוב במסמכים. אף פעם לא ידעתי ששמו האמיתי של ג'ורג'י הוא בכלל גרשון. גרשון בכלל לא מתאים לו, לגבריותו העדינה. בשבילי הוא תמיד יהיה ג'ורג'י.
עבר שבוע וג'ורג'י הגיע לפגישה. הייתי לבד בעבודה, העובדת האחרונה הלכה לפני יותר מחצי שעה וחוץ מהשומר שנשאר למטה, אף אחד לא היה בכלל בבנין. ג'ורג'י היה נחמד ונעים כתמיד וקיבל בחיוך ובהבנה את הסברי על הסיכון שהעסקה מעמידה בפניו ועל העדר הבטחונות. "ככלל שתדע, אמנם אתה חוסך כ- 15% בשווי העסקה לעומת רכישת בית מקבלן, אבל אם מישהו מהעמותה מתקשה לממן את חלקו או אם ניהול העמותה לא יהיה תקין ומשכורות המנהלים יהיו מנופחות, אתם עלולים במקרה הגרוע להפסיד את כספכם או במקרה הקצת פחות גרוע להדרש לתשלומים נוספים, מה שיפגע בכדאיות העסקה. זו שאלה של סיכוי - סיכון ואתה צריך להחליט אם אתה מוכן לקחת סיכון כדי להרויח את הסיכוי של קנית בית במחיר מוזל" חתמתי את דברי.
ג'ורג'י חייך ואמר וקול שקט "תמיד צריך לקחת סיכון בשביל הסיכוי, לא? אתה זוכר את הנשיקה שנתתי לך בגיל 15, כשהייתי נואש נוכח עזיבתך הצפויה?"
"זוכר" עניתי תוהה למה הוא מזכיר נשכחות ולאן מתקדמת השיחה.
"ידעתי אז שאני מסתכן, אבל בשביל השמץ של סיכוי שאולי זה יגרום לך לא לעזוב, לקחתי את הסיכון".
"טוב, אבל אז היית ילד תמים ומבולבל והיום אתה אדם בוגר וצריך לשקול טוב טוב אם כדאי לך לקחת את הסיכון בעסקה הזאת" עניתי לו מנסה להחזיר את השיחה לפסים הבטוחים של העסקה.
"אני עוד לא יודע בקשר לעסקה אבל גם היום אני חושב שאני אקח את הסיכון" אמר ג'ורג'י והתקרב אלי עוקף את השולחן שמשני צדדיו ישבנו.
קמתי ממקומי, קצת מבוהל שמא אני עדיין מפספס את כוונותיו של ג'ורג'י, ונעמדתי מולו. ג'ורג'י הניח את שתי ידיו על כתפי ואמר בקולו הרך והמקסים: "אין מה לעשות, רועי, תמיד אהבתי אותך ואני עדיין אוהב אותך".
תמיד היתה לי חולשה לקול רך והקול הרך של ג'ורג'י היה מיוחד במינו. די היה בקול הרך הזה כדי לגרום לי להתרגשות מיוחדת במחוזות מסוכנים. נשמתי נשימה עמוקה ואמרתי לו בשמץ מבוכה "אבל אשתך, הילד שעומד להיוולד לך..."
"כן, לא היתה לי ברירה. ההורים, אתה יודע. כל הזמן מגיל 15 ועד שהתחתנתי הם שיגעו אותי בשאלות: "למה אתה לא יוצא לבלות, למה אין לך חברה", כל הזמן "למה ולמה ולמה", אבל לא יכולתי לומר להם כלום. מה יכולתי להגיד שכמו אידיוט התאהבתי בך בגיל 14? שכמו חסר שכל המשכתי לאהוב אותך מרחוק כל השנים ולא עשיתי שום דבר בקשר לכך? עכשיו כשאני נשוי ויהיה לי ילד יעזבו אותי במנוחה ויפסיקו ללחוץ עלי כל הזמן בשאלות מציקות".
"אני בכלל חשבתי שאתה לא מבין מה אתה עושה כל הזמן שרצית להתרפק עלי בזמן ההפסקות. שאתה סתם ילד שצמא לתשומת לב. היה ברור לי שאני לא יכול להרשות לעצמי לנצל את המצב" אמרתי לו.
"זאת אומרת שרצית אך לא העזת?" שאל ג'ורג'י.
"לא הייתי בטוח אז אם זה סתם ההורמונים והעובדה שלא היתה לי חברה אז, או שאני באמת מרגיש משהו כלפיך. הייתי ילד מבולבל בעצמי ולא הייתי הרבה יותר בוגר ממך, בלי שום קשר לגיל" אמרתי לו.
"והיום?" הוסיף ג'ורג'י ושאל את השאלה המתבקשת מאליה.
"היום אני מרגיש שרועדות לי הרגליים כשאני עומד מולך, כשאתה נוגע בי או אפילו כשאני רק שומע אותך מדבר" הודיתי בפניו. "הזין כבר עומד לי רק מהמחשבה שאולי..." אמרתי ולא הספקתי להשלים את המשפט. עיניו היפות של ג'ורג'י הוארו בחיוך גדול, ידיו הושטו לעברי לחיבוק חזק ופיו סתם לי את הפה בנשיקה עמוקה, רטובה ומשתוקקת.
10 שנים של תשוקה לא ממומשת באו לידי ביטוי באותם נשיקה וחיבוק מצידו של ג'ורג'י, שאף פעם לא סר ממחשבתי. כמו בשיר העתיק הזה של ריי צ'ראלס Georgia On My Mind. ב- 10 שנים הללו ידיים רבות הושטו לעברי ועיניים רבות חייכו לעומתי, אך באיזה שהוא מקום החלומות תמיד הובילו אותי חזרה לדמותו של ג'ורג'י. 10 שנים של הדחקה באו לידי ביטוי באותה נשיקה מצידי. סוף סוף נתתי לעצמי להשתחרר. אז מה אם אנחנו קרובי משפחה. זו בכלל קרבה רחוקה מאוד, חשבתי. אני כבר בן 28 וג'ורג'י בן 25, אנחנו בוגרים ויכולים להרשות לעצמנו לעשות מה שהיה בלתי אפשרי רק לפני 10 שנים...
נעלתי את דלת המשרד וחזרתי אל ג'ורג'י. במהירות ובלב הולם מהתרגשות הפשטנו זה את זה, לא מפסיקים להתלטף ולהתנשק תוך כדי כך. כמו אדם צמא במדבר שמוצא סוף סוף באר ולא יכול להפסיק לשתות ממנה, כך הרגשנו. נצמדנו זה לזה בחיבוק עז כשאנחנו עדיין עומדים. גופו החטוב של ג'ורג'י היה אחוז בין זרועותי וראשו הנמוך ממני בכ- 10 ס"מ מונח ברוך על השקע שביו הכתף לצוואר שלי. ליטפתי את שיערו החלק ואת פניו היפות ונאנחתי מהנאה. גם ג'ורג'י נאנח ואמר: "סוף סוף אתה לא הודף אותי, למה תמיד הדפת אותי?"
"היינו ילדים ופשוט פחדתי. כל פעם שהתיישבת לידי הרגשתי את הזין שלי נעמד. היית רק בן 14, 15 וזה היה אסור. חוץ מזה אפילו בפני עצמי לא רציתי להודות שאני נמשך גם לבנים" עניתי לו והוספתי "אבל עכשיו אתה יכול לשבת איפה שאתה רוצה וכמה שאתה רוצה" אמרתי והתיישבתי. רגע אחר כך, ג'ורג'י התיישב בחיקי עם הפנים אלי והתנשקנו ארוכות.
אחר כך כבר המשכנו להגשים את כל חלומותינו המודחקים, בסערת אהבה ותשוקה עמוקה זה לזה שלא ידעה שובע. אחרי שהסתיים הכל, אחרי שכל פיסת גוף לוטפה, נושקה, לוקקה או נחדרה, ואחרי הפורקן השלישי או הרביעי באותו ערב, הסתכלתי בעיניו היפות של ג'ורג'י ואמרתי לו בפשטות ובאיחור קל של 10 שנים: "גם אני אוהב אותך ג'ורג'י, פשוט מאוד אוהב אותך."
"מה יהיה איתנו עכשיו רועי?" הוא שאל בדאגה "אז מה, עכשיו תפרד ממני שוב ל- 10 שנים?"
"אני לא מסוגל עוד להפרד ממך ג'ורג'י. אני לא יודע עוד מה יהיה בדיוק ואיך יהיה בדיוק, אבל נשאר קרובים כמה שאפשר ונפגש בכל הזדמנות, אני מבטיח" עניתי לו ברוך.
לאחר שהתנקינו מעט והתלבשנו אמר לי ג'ורג'י: "עד אתמול חשבתי ללכת על העסקה, אבל עכשיו אני כבר לא יודע מכלום."
"בגלל אלמנט הסיכון כמו שהסברתי לך?" שאלתי אותו.
"לא. אני לא פוחד מסיכונים. זה בגללך. בגלל מה שקרה פה ביננו. אני כבר לא יודע מה קורה איתי עכשיו ואני צריך לחשוב על הכל."
"לחשוב? מה אתה מצטער על מה שעשינו?" שאלתי בעצב.
"לא, להיפך. אני רק רוצה שלא אצטער בעוד 10 שנים על מה שלא עשינו. אם אני הולך לבנות עכשיו בית עם אשתי, מה יהיה איתנו, רועי? איפה אנחנו נהיה בעוד 10 שנים, אם בכלל יש 'אנחנו'?" שאל ג'ורג'י.
השאלה שלו העמידה אותי בפני דילמה שלא חשבתי שאעמוד בפניה כל כך מהר. הוא לא טיפש ג'ורג'י, שילך לשקוע בהלוואות וישים כל שקל שיש לו בבנית בית עם אשתו, אם הוא לא רואה עתיד איתה. מה בגלל פגישה אחת איתי הוא הולך לשנות לעצמו את החיים? ומה הוא מצפה ממני עכשיו? הכל קרה כל כך מהר וזה לא התאים לי בכלל. ואז ידעתי מה לעשות. הייתי כמעט בטוח מה יקרה בסוף, אבל הייתי צריך לקחת את הזמן שלי ונראה לי שגם ג'ורג'י צריך עוד זמן. זמן כדי להפריד בין ההתלהבות על מימוש מאוחר של התאהבות נעורים תמימה לבין התחושות האמיתיות שלנו היום כבחורים בוגרים.
"ג'ורג'י, תשמע" התחלתי והוא התפרץ מיד לדברי: "לא, לא, לא. אני לא מוכן לשמוע את ה'ג'ורג'י תשמע' הזה. אתה לא הולך לחתוך את מה שהתחלנו פה היום. אל תעשה לי את זה שוב, רועי" אמר בקול חנוק.
"אני לא הולך לחתוך כלום. מה קרה לך? אתה לא מבין שאני לא יכול לעזוב אותך עכשיו? אבל אנחנו צריכים זמן להבין לאן אנחנו לוקחים את זה מפה. הכי טוב זה שתגיד לאשתך שאנחנו צריכים עוד שתיים - שלוש פגישות כולל פגישה עם מארגני העמותה כדי לברר כמה דברים וכך ניקח את הזמן שלנו."
"אוקיי" אמר ג'ורג'י "אני סומך עליך רועי. אתה היחידי שאני יכול לסמוך עליו, תגיד, חשבת עלי בכלל כל השנים האלה?"
"תמיד חשבתי עליך באיזה שהוא מקום, כמו בשיר ההוא. עם כל בחור שהייתי בחיפוש הבלתי פוסק שלי אחרי משהו שלא יכולתי אפילו להגדיר לעצמי, חשבתי עליך, אבל החיפוש הסתיים היום" עניתי וג'ורג'י חייך ופסק את שפתיו היפות לעוד נשיקה אוהבת.
לפני שהלך אמר ג'ורג'י "קניתי לך משהו קטן כדי שלא תפסיק לחשוב עלי" והושיט לי את הדיסק
Ray Charles - Anthology "תשים שיר מספר שניים" הוא אמר ואני כבר ידעתי אפילו בלי להסתכל על הדיסק שזה השיר שהפך להיות השיר שלנו, Georgia On My Mind.
כשנכנסתי באותו לילה הביתה, הכנסתי את הדיסק למערכת והתענגתי על צליליו הרכים. צליליו של השיר שריי צ'ארלס שר למדינת הולדתו האהובה ואילו אני שומע אותם וחושב על ג'ורג'י.
Still in the peaceful dreams I see, the road leads back to you. Oh Georgia, Georgia …"" התנגן לו ברקע ואני כבר ידעתי שגם הדרך הארוכה שלי הובילה אותי בסוף לג'ורג'י ושאת האהבה שמצאנו אחרי כל כך הרבה שנים אנחנו חייבים לשמור. עוד לא ידעתי איך נעשה את זה אבל פרידה נוספת לא תהיה. למוחי כבר חלחלה הידיעה שהחיים של שתי משפחות הולכים להתהפך עכשיו לגמרי. ריי צ'ארלס המשיך לשיר "Oh Georgia, Georgia…" ואני חשבתי רק "או ג'ורג'י ג'ורג'י..."
|