פילבוקס

הפוסט הזה נכתב ממקום של כאב עמוק ומי שאני מדבר כאן עליו וגם קצת אליו, כבר בוודאי יבין.

אינני נותן את אמוני בקלות באנשים, במיוחד לא בבלוגוספירה הוירטואלית הזאת, אבל פה ושם יש מישהו שהענין האישי שלו חודר ישר לתוך ליבי. כך היה איתו, אבל אתמול גיליתי שהכל היה שקר אחד גדול, שהוא התחיל איתו והתגלגל איתו לאן שהתגלגל ואני הייתי רק אחד הקורבנות התמימים שבדרך.

כל כך פתטי היה מצידי להאמין, אבל איך יכולתי שלא להאמין לכל המידע ששטף אותי מכיוונו דרך המייל. איך יכולתי שלא לחוש אמפטיה לסיפור העגום שלו. משהו בו שבה את ליבי, למרות שהיו ביננו חילוקי דעות על נושאים די עקרוניים.

הייתי שם בשבילו ברגעים הקשים שלו, יותר נכון במה שאני חשבתי שהם רגעים קשים, אבל הם לא היו ולא נבראו, אלא בדמיונו הפורה. בכל אופן, לא אותם קשיים שהוא תיאר לי באופן כל כך נוגע ללב.

אולי, בטפשותי, רציתי להאמין כי רציתי לעשות טוב. רציתי לעזור, רציתי לתמוך ואולי היה שם עוד משהו, אינני יודע ועכשיו גם לעולם לא אדע. הוא מצטער, הוא לא התכוון. אני יודע שהוא לא התכוון, אבל הוא התחיל את הבדיחה הזו וכולנו בוכים ממנה. כל מי שאהב את מה שחשבנו שהוא היה. כל מי שהולך שולל על ידו, במתכוון או שלא במתכוון.

אני מרגיש שבור, כואב ומאוכזב. אז זהו זה? לא לתת יותר אמון באף אחד? אני בעצמי לא יודע את התשובה. במצבים כאלה, ההרהורים והאסוציאציות מוליכים אותי פעמים רבות אל ידידי השירים וכך גם הפעם. מה שהוא עשה הוליך אותי כאילו מעצמו אל שיר ישן משנת 1968 של להקת הבי ג'יס, לפני שהפכו ללהקת דיסקו.

זהו השיר I started a Joke , שממש ממחיש את המצב שהוא הכניס לתוכו את עצמו ואת כל מוקיריו הפתטיים ואני ביניהם, כאילו נכתב על מה שהוא עשה, אם כי השיר הזה נכתב כבר לפני שנים רבות.

בחרתי להביא מהשיר את הציטוט הבא:

I started a joke, which started the whole world crying,

but I didn't see that the joke was on me, oh no.

I started to cry, which started the whole world laughing,

oh, if I'd only seen that the joke was on me.

I looked at the skies, running my hands over my eyes,

and I fell out of bed, hurting my head from things that I'd said.