פילבוקס

א. עודד ואור-לי, זמן הווה

"פגישה, חצי פגישה,

 מבט אחד מהיר,

 קטעי ניבים סתומים - זה די

 ושוב הציף הכל,

 ושוב הכל הסעיר

 משבר האושר והדוי.

 אף סכר שכחה

 בניתי לי מגן

 הנה היה כלא היה.

 ועל ברכי אכרע

 על שפת אגם סואן

 לשתות ממנו לרויה."

(פגישה, חצי פגישה -המילים: רחל, לחן ושיר: חנן יובל)

עודד

עודד יצא שוב לשגרת יומו, לעוד יום מעייף ומשעמם כמו רבים שבאו לפניו ורבים שעוד יגיעו אחריו. הוא עשה דרכו לבנין המשרדים בו שוכנים מספר משרדי ממשלה ושם פעמיו אל עבר המעלית. הוא נכנס לתוכה ולחץ על קומה חמש עשרה, שם שוכנים משרדי פקיד שומה, איתו קבע פגישה היום בענין דוחות כספיים של אחד מלקוחותיו. הוא היה רואה חשבון אפור ומשועמם והוא לא הבין איך הגיע לפה. הוא הסתכל על עצמו בראי שבמעלית והיה די שבע רצון ממה  שראה יחסית לגבר שכבר עבר את שנתו הארבעים.

הוא אף פעם לא היה ממש מרוצה מצורתו החיצונית, אבל לאחרונה השלים עם מה שהוא ועם איך שהוא נראה. אם היה סטרייט ואם לא היה נשוי, היה הופך לסחורה חמה בשוק הגרושות שמחפשות גבר מיושב בדעתו ורחב אופקים כמוהו, אבל בשוק הגייז, בגילו הוא כבר נחשב ל"פג תוקף". מזל שהוא לא גיי אסקימוסי, כי אז כבר היו מוציאים אותו אל מחוץ לכפר, לשדות הקרח הנצחיים להתאחד עם הזוהר הצפוני.

עודד היה טוב בעבודתו שאף הביאה לו פרנסה טובה, למרות שכבר מזמן הפסיקה לענין אותו. לכאורה היה לו הכל: בית נאה, אישה נאה ושתי בנות צעירות וחמודות שהסבו לו הרבה נחת, אבל בתוך תוכו הוא הרגיש ריק מתוכן. שנים הוא סחב את ה"אין" הזה על גבו, הדחיק והסתפק במה שיש.

תמיד הוא הסתכל על בחורים, על הבלתי מושג, על הארץ שיראה רק ממול ואליה לא יבוא, כי הוא לא העז. הוא נלחם בעצמו כבר שנים, מלחמת חורמה ממש. הוא גם היה שונא סיכונים מובהק, אולי בגלל זה למד ראית חשבון. עם עולם המספרים מעולם לא היתה לו בעיה והוא שחה בהם כמו דג במים. הוא אהב ללכת בדרך הסלולה והבטוחה וגם לא כל כך אהב שינויים. כשהגורל העיוור הפגיש בינו לבינה, הוא הבין שהגיע אל המנוחה והנחלה. היא עזרה לו לשכוח את כל הבנים שבהם חשק ולדבוק רק בה. הוא חש את ניצוצות האהבה והוא התלהב מהתחושות הנשכחות האלה. בשנים הראשונות לנישואיו זה אפילו הספיק וגם הסקס עם חברתו, שלפני כשלוש עשרה שנים גם הפכה להיות אשתו, היה טוב, טוב מאוד אפילו. היא היתה ועודנה טיפוס מיוחד במינו, פנינה נדירה שבכמוה לא נתקל לפני כן ולכן לא רצה לוותר כשהכיר אותה. לכן הוא גם עדיין איתה ובאיזה שהוא מקום הוא עדיין אוהב אותה, ויותר משכך זוכר לה חסד ימים עברו.

אור-לי

אור-לי היה לחוץ. אף פעם לא היה לו זמן ומאז שהתחילה שנת הלימודים השלישית בפקולטה לכלכלה ומינהל עסקים, הזמן המועט שעמד לרשותו התמעט עוד יותר. דווקא היום הוא צריך להגיע למשרדי הביטוח הלאומי לסדר משהו, מחר אין קבלת קהל, מחרתיים כנראה תהיה שביתה ואח"כ שוב חג. בקושי הם עובדים שם. למה אין התחשבות בסטודנטים עסוקים כמוהו? למה אי אפשר לשלוח להם את כל הטפסים המעצבנים האלה בלי לחכות שעות בתור. "אין אחריות על מסמכים שנשלחים בדואר" אמרה לו הפקידה המעצבנת במענה הטלפוני שלהם "וחוץ מזה אם לא תמלא אותם כראוי, הם ישלחו אליך חזרה ואתה עלול להפסיד זמן יקר. אני ממליצה לך שפשוט תגיע אלינו, זה הכי קל."

"ממש קל", חשב לעצמו במירמור גובר והולך "כבר שעה אני מסתובב פה מפקיד לפקיד ועכשיו אומרים לי שצריך לרדת לקומה ראשונה. שיט. גם כן המעליות האלה".

עודד

המעלית נעצרה לרגע אך זו היתה רק הקומה השביעית, ראה עודד על הצג והחזיר את מבטו המשועמם מטה. "עולה או יורד?" הוא שמע לפתע קול צעיר. הוא ענה בהיסח דעת "עולה" ורק אז הרים מבטו וראה אותו. מבטיהם הצטלבו לרגע ונשארו תקועים זה בזה יתר על המידה, כשכל אחד לא ממש רוצה להיות הראשון שיסב את מבטו. הבחור נראה כבן עשרים וחמש או משהו כזה, היה נאה מאוד ועודד לא יכול היה להסיר מבטו ממנו. גם הבחור נעץ בו מבט ממושך, אשר עודד לא הצליח לזהות אם זה מבט מעונין או מבט של תמהון בתגובה על המבט הארוך שנעץ בו עודד. עודד היה מסונוור. זה לא יכול להיות סתם כך, חשב לעצמו בשניות החולפות לפני שדלתות המעלית תסגרנה שוב. הלב אמר לו פשוט לעשות צעד אחד או שניים קדימה ולצאת מהמעלית, לתפוס את הרגע, אבל המוח המיושב בדעתו הורה לרגליים שלא לזוז. הוא נתן בבחור עוד מבט אחד עורג, והבחור המשיך להביט בו ואז נסגרו דלתות המעלית. כרגיל, הוא שוב לא תפס אומץ. אומץ למה? מה הסיכוי שהבחור הזה בכלל מתענין בו? מה הסיכוי שהוא בכלל בענין? כנראה ששואף לאפס, אבל עודד ידע שעכשיו לעולם גם לא ידע. עוד מישהו שעבר על פניו, אולי גם היה מעוניין (או שסתם היה בהלם מהגבר המבוגר שמביט בו כך בלי בושה), עוד חידה שלא תבוא על פתרונה.

אור-לי

"מה זה היה?" תהה אור-לי לעצמו שהבין כי הגבר ההוא מהמעלית ממש, אבל ממש הסתכל בו. הוא אפילו נראה לאור-לי מעונין, אבל לא יכול להיות. משהו פה לא הסתדר לאור-לי. הגבר נראה יותר מדי סטרייט. היה עוד משהו חומקני שעינו של אור-לי קלטה בתת ההכרה אבל הוא לא ידע בדיוק מה זה היה. הגבר ההוא נראה כל כך נשוי וכל כך בורגני שהוא לא יכול להיות גיי. אולי הוא בי? לא, לא נראה הגיוני. ואז אור-לי הבין. היה איזה ניצוץ מוזהב מקמיצת ידו השמאלית של הגבר. כן. זהו. טבעת נישואים. חבל.

אור-לי היה זן נדיר של הומו צעיר שמעדיף מבוגרים. נראה לו שתמיד העדיף מבוגרים. הכל החל בעצם מהשם שנתנו לו הוריו. כמה צרות צרורות הסב לו השם הזה שכל הזמן שיבשו לו אותו ל-אורלי וחשבו שהוא בת. אור-לי לא ידע מתי בחייו ניטע זרע הפורענות שגרם לו להיות הומו. אולי מלידה, אולי בגלל השם שנתנו לו הוריו ואולי בעצם הכל החל כבר בכיתה ד' כשהיה כמעט בן אחד עשרה. באותה שנה אור-לי עבר לבית הספר הזה בו היו נהוגים שיעורי העשרה באומנויות ובענפי ספורט שונים.

"זה הזמן להשתנות

 ולתפוס קצת אומץ,

 יש לי את כל ההתחלות,

 אך אין לי ת'סיומת."

(פיקששתי- מילים: זאב חפץ, לחן ושיר: דני סנדרסון)

עודד

המעלית המשיכה לקומה החמש עשרה ואחרי שעה קלה כשסיים שם עודד את עניניו הוא לא היה רגוע. לראשונה מזה זמן רב עודד היה ממש נסער ואפילו לא ידע למה. מבט אחד מהיר בחור ההוא ורוחו הסוערת איימה לשבור את חומת המגן שהקים סביבו לפני כל כך הרבה זמן. לא היה ברור לו אפילו למה. למה דווקא הבחור הזה ולמה דווקא עכשיו אחרי חמש עשרה שנות נישואים מאושרים. אולי בגלל שלראשונה היתה לו תחושה פנימית די מוצקה שאולי זה הדדי. שאולי בניגוד לכל תורת הסיכויים וחוקי מרפי הרבים, הוא פגש בחור צעיר שבפניו הוא לא שקוף,, שמסוגל להביט בו ולראות מעבר לגיל, מעבר לקמטוטי ההבעה הראשונים ומעבר לשיער המתחיל להאפיר בצדעיים.  הסיכוי היה אפסי, זה נכון, אבל משהו בהבעה התמהה על פני הבחור ההוא לא נתנה לו מנוח. הוא אפילו לא ידע אם הבחור סיים את עניניו במשרדי הממשלה הרבים בפזורים בבנין הזה או שחיכה אז למעלית שתוריד אותו ללובי ומשם החוצה אל העולם בו יאבד לו ללא שוב. עודד ידע שאם הוא רוצה שמשהו יקרה, אז זה הזמן להשתנות, לתפוס קצת אומץ, כך שאם היתה שם איזו שהיא התחלה, לנסות לבדוק אותה הלאה, פעם אחת לפחות. עם החשבה הזאת שם עודד את פעמיו לעבר בית הקפה הקטן, יותר מזנון מאשר בית קפה, שנמצא בקומת הכניסה של הבנין ותפס לעצמו מקום הצופה אל המעליות. הוא גמר בדעתו לתת לענין הזה שעה. שעה שאולי סתם כך ישב לו, ישתה קפה טוב של בוקר עם איזה קוראסון חמאה טעים ויקרא קצת עיתון. הוא לא מיהר לשום מקום ויהיה לוט עוד מספיק זמן להיות קבור במשרד בין ארבע קירות למשך שארית היום. ואולי, חשב עודד, אולי הפעם תהיה לי גם את הסיומת. אם רק ...

ב. מיכה ואור-לי, לפני שנים

אור-לי

עקב חוסר תשומת לב מספקת שקרתה בעת רישומו של אור-לי לכיתה ד', חשבה מזכירת בית הספר, ולא בפעם הראשונה, שאור-לי הוא בת, מה שגרם למחנכת הכיתה לשבץ אותו יחד עם כל הבנות של הכיתה לשיעורי מחול קלאסי. אור-לי היה ילד ממושמע והלך לאן שאמרו לו ללכת. לא הפריע לו ששאר הבנים בכיתה שובצו לשיעורי ג'ודו וטקוונדו. גם למורה למחול לא הפריע שיש לה בן אחד בכיתה. בן בכיתת מחול זה משהו שימושי, היא חשבה לעצמה כשתכננה במוחה את ההרמות וההנפות במחול כזה או אחר, לא אמרה לו אף מילה על הטעות ברישום ורק הסבירה לו איפה לקנות לעצמו טייץ.

אור-לי אהב את המוסיקה הנעימה של שיעורי המחול הקלאסי ואת תחושת הטייץ הצמודים לגופו. במיוחד את תחושת הטייץ. גם לבנים בכיתה לא כל כך הפריע ואפילו הם לא הציקו לו על זה שהלך לשיעורי מחול ולא לג'ודו או טקוונדו. הוא היה אאוטסיידר שהגיע מעיר אחרת ואף אחד לא ממש הכיר אותו ולא התענין בו. בתחילה אפילו חשבו הבנים שהוא בת, בגלל שיערו הבלונדי הארוך, שמו, והעובדה שהוא לא נמצא איתם בשיעורי ג'ודו וטקוונדו, אבל גם אחרי שנודע להם שהוא בן, המשיכו  להתייחס לכך בשיוויון נפש וחוסר ענין מוחלט.

 כל זה השתנה בכיתה ז' כשאור-לי החל ללמוד בבי"ס תיכון שש-שנתי. גם בבית הספר הזה היה את מסלול המחול לבנות ושיעורי קרב מגע לבנים. גם פה, בתמימותו, נרשם אור-לי לשיעורי המחול אבל כאן החלה מסכת היסורים שלו. הבנים בכיתתו, אפופי הורמונים ושאיפה להוכחת גבריותם, בתחילת תקופת ההתבגרות, החלו להציק לו. על שמו, על שיערו הארוך, ועל עיסוקו במחול שנחשב בעיניהם כמשהו נשי. בגיל שלוש עשרה קראו לו בפעם הראשונה הומו. בעצם, אפילו לא הומו בהא, אלא "אומו" או "עומו" כפי שהם בטאו זאת, ואור-לי לא היה בטוח אם באלף או בעין. אחרי שנתיים של סבל והצקות בלתי פוסקות, כשהיה כמעט בן חמש עשרה, אור-לי נשבר ועזב את המחול. הוא כבר יראה לכולם מי פה הגבר, חשב אור-לי כשנרשם לשיעורי ג'ודו. הוא היה חדור מוטיבציה להצליח, להוכיח לכולם והוא הצטיין בג'ודו כמו שבעצם הצטיין בכל דבר שבנחישותו הרבה החליט להצטיין בו. אור-לי גם היה לחביבו של המורה מיכה, שהרבה להדגים איתו את התרגילים השונים לכל הכיתה.

באותה תקופה אור-לי גם שם לב לכך שהוא נהנה מאוד מהמגע הצמוד עם הנערים האחרים בשיעורי הג'ודו ועוד יותר מכך מהמגע עם המורה מיכה. הזין עמד לו ולא פעם אחת במהלך כל שיעור והוא השתדל להסתיר זאת ככל שיכל בחליפת הג'ודו שלו. "מזל שזה לא מחול", חשב אור-לי לעצמו, "בטייץ ההוא לא הייתי יכול להסתיר אם היה עומד לי הזין". רק מהמחשבה על הטייץ, הזין נעמד לו עוד יותר.

המורה מיכה

למורה מיכה לא היה שמץ של מושג שתלמידו החביב אור-לי נדלק עליו. הוא היה בחור חביב בן שלושים ושתיים כשהחל להדריך את אור-לי. הוא היה סטרייט מוחלט שאהב ללמד נערים צעירים וחלשלושים ולעשות מהם גברים. עוד חייל לסיירת, עוד חייל לשייטת ועוד חייל לגולני או לצנחנים, חשב מיכה לעצמו כשהביט בגברברים הצעירים מסיימי י"ב, בחזה נפוח מגאווה על מה שהיו כשהחל לאמן אותם ומה שנהיה בהם בהדרכתו. מחזור אחר מחזור של צעירים הנחה מיכה ומעולם לא סטה מדרך הישר לא ימינה ולא שמאלה. הומואים בכלל לא היו בלכסיקון שלו ובגיל שלושים וארבע, כשאור-לי היה כבר בן 17,  התחתן מיכה עם חברתו בשבע השנים האחרונות, אשר זמן קצר אחר כך כבר היתה בהריון ומיכה היה שמח ומאושר בחלקו. על השמחה והשלמות הזו העיב עתה ענן קטן, שמיכה אפילו לא ידע על קיומו ולענן הזה קראו אור-לי.

אור-לי

בגיל שבע עשרה כבר היה אור-לי בטוח שהוא הומו ושהוא מאוהב במורה מיכה או לפחות חושק בו כפי שלא חשק באף בן בגילו. אור-לי רצה לבלות עם מיכה לבד, מחוץ למסגרת שיעורי הג'ודו הכיתתיים. אליפות הארץ המתקרבת היתה בהחלט הזדמנות ראויה לכך. אור-לי פנה למורה מיכה וביקש ממנו שיעורי אימון אישיים לקראת האליפות כי זו היתה ההזדמנות שכל כך ציפה לה, תירוץ מושלם להיות עם מיכה לבד, בשיעורי אחד על אחד.

מיכה

מיכה האמין בפוטנציאל הגדול של אור-לי ושמח להענות לאתגר. הוא הרגיש שהחיים מאירים אליו פנים בזמן האחרון. החתונה, ההריון המתקדם של אשתו (שהחזיק מעמד למרות כל אזהרות הרופאים) ועכשיו הסיכוי גם להצלחה מקצועית, כשתלמיד כל כך מוכשר שלו ישתתף באליפות הארץ. מיכה התחיל לאמן את אור-לי באופן אישי מעבר לשעות הלימודים, במכון הכושר בו עבר במשרה נוספת בשעות אחר הצהריים. אחרי כמה שיעורים משהו הרגיש לו לא נכון. מיכה נתפס בהתלהבות של אור-לי מהאימון האישי ובהתחלה נהנה גם בעצמו לראות את אור-לי מצליח לעשות טוב תרגיל כזה או אחר, אבל אחרי כמה זמן הרגיש שמלבד שמחה והתלהבות מעצם האימון ומההצלחה, יש שם משהו נוסף. תחושה עמומה ומטרידה החלה להציק למיכה בבטן אבל הוא לא יכול היה להודות אפילו בפני עצמו ממה היא נובעת. זה נראה למיכה כל כך מופרך מעיקרו ועצם המחשבה על כך הפחידה אותו.

אחרי כמה זמן הצליח מיכה לשים את האצבע על הבעיה. המגע הממושך מדי, זה מה שזה היה. המגע הממושך של אור-לי שלא הזדרז להפריד בין גופיהם הנאבקים ברגע הנכון, כפי שצריך, כפי שנהוג ולפי הכללים. הוא המשיך לאחוז רגע אחד יותר מדי. הרבה יותר מרגע אחד יותר מדי וזה לא הריח למיכה בסדר. חוץ מזה גם היה נדמה לו כמה פעמים בעת תרגיל זה או אחר שלאור-לי אפילו עומד הזין לפעמים. הזקפה הספונטנית הזו, כשלעצמה, לא היתה מטרידה את מיכה כל כך. הוא הכיר את הנערים הצעירים האלה מספיק זמן כדי להבין שזה דבר שקורה לפעמים בגיל הזה מכל ההתרגשות הכרוכה במאבק, וכן, גם בגלל המגע הפיזי הקרוב עם גוף אחר, למרות שהוא של בן. אבל למיכה היה נדמה שעם אור-לי זה לא קורה סתם במקרה, והמביך ביותר מבחינתו היה שככל שהרבה לחשוב על כך הרגיש שזה גם עושה לו משהו, המגע הזה איתו.

מיכה ניסה להדחיק את ההתרגשות שלו מכל הענין הזה ולכבוש את הזקפות הספונטניות שהחלו לקרות גם אצלו, מדי פעם בעת מאבק סוער מדי עם אור-לי. באותה תקופה נכנסה אשתו של מיכה לשמירת הריון וסקס של ממש כבר לא היה לו איתה בחודשיים האחרונים. עכשיו היא גם מרותקת למיטה בהשגחה רפואית צמודה שסידר לה במלונית רפואית שצמודה לביה"ח על מנת לשמור על העובר, כי הבדיקות הגניקולוגיות העלו שמסיבה כזו או אחרת ההריון היה בסיכון גבוה. מיכה ואשתו לא התכוונו לקחת כל סיכון לאבד את ההריון הזה שבגילה של אשתו - שלושים וארבע - התחיל להיות קצת בעייתי. כל העדר הסקס הממושך הזה עשה את מיכה חרמן. בעל כורחו החל המגע הצמוד והממושך של אור-לי, שמיכה כבר התחיל לחשוד בהומואיותו, לעשות גם משהו למיכה. כדי להיפטר מהצרה החל מיכה לאונן בביתו יותר ויותר. עכשיו גם החל לאונן בשירותי המכון ממש לפני השיעור עם אור-לי כדי למנוע את הזקפות המביכות האלה של עצמו. מיכה אהב לאונן והאמין במשפט של וודי אלן שאמר כי "לאונן זה לעשות אהבה עם האדם שאתה הכי אוהב" אבל בזמן האחרון התגנבה למוחו דמותו הצעירה של אור-לי גם בזמן מעשי האהבה שלו עם עצמו.

אור-לי

השבוע האחרון שלפני האליפות היה הכי טוב מכולם. מיכה החליט לעבור לאימון אינטנסיבי של שש שעות ביום מארבע עד עשר בלילה, כשסוגרים את המכון. חלק היו בחדר הכושר עצמו עם המשקולות, הגלדיאטור ומסלול הריצה. שלוש השעות האחרונות היו רק עם מיכה. שעות של אימון ג'ודו אינטנסיבי, אך גם של כיף ועונג לנגוע בו ללא הרף ולחוש את גופו החם וזיעתו החלקלקה הנוגעים בו כמעט בכל רגע. "אוף", נאנח אור-לי בזכרו כמה שעמד לו הזין ביום הראשון. אחרי האימון היו שניהם כבר סחוטים מעייפות ובלי לחשוב הרבה ניגשו ישר למקלחות. זו היתה הפעם הראשונה שאור-לי התקלח עם מיכה וזו היתה הפעם הראשונה שראה אותו ערום ושגם הוא ראה אותו. אור-לי ידע שזו ההזדמנות שלו ושהוא חייב לתפוס אותה בשתי ידיים, אבל אחרי שהתפשטו מיכה הלך לשירותים. הוא יותר מדי הולך לשירותים בזמן האחרון, חשב אור-לי, אך חיכה לו כי רצה להתרחץ איתו יחד. הוא גם רצה לעשות איתו עוד כמה דברים יחד אבל לא היה בטוח שיהיה לו אומץ. אור-לי גם לא ידע אם מיכה יתן לו, למרות שנדמה היה לו שהיו פעמים שבזמן האימון הרגיש גם את הזין של מיכה נוקשה, אבל זה לא קורה שוב בזמן האחרון, כמעט שלא. תהה אור-לי ולא ידע למה.

  אחרי שחלפו דקות ארוכות ומיכה טרם יצא, התחיל אורלי לדאוג שאולי קרה לו משהו. הוא ניגש לדלת חדר השירותים, דפק עליה ואמר: "הכל בסדר מיכה?". לא נשמעה שום תשובה. הוא דפק יותר חזק ואז נשמע קולו הקצת חנוק של מיכה עונה: "כן, בסדר, אני באמצע חירבון, אל תפריע". זה באמת נשמע כמו קול מאומץ חשב אור-לי. מסכן, הוא בטח אכל משהו שנתקע לו בצנרת. כמה אור-לי רצה לשחרר לו את הסתימה בצנרת הזו שלו, אך הוא ידע שזה לא יקרה היום, כנראה. לא היתה לאור-לי ברירה ולא היה גם טעם לחכות עוד, אז הוא הלך למקלחות והתרחץ לבד. רק כשסיים והתחיל להתלבש, יצא מיכה מהשירותים, אך אור-לי כבר אמר לו "שלום" והלך הביתה.

מיכה

מיכה נבהל כשהבין שאור-לי כמעט תפס אותו על חם, מאונן. הדלת אפילו לא היתה נעולה מרוב שמיהר. איך שראה את אור-לי ערום, משהו התפרץ בו. משהו שלא ידע על קיומו אפילו. גופו המרהיב של אור-לי, העדר הסקס בבית, וכל התחושות של המגע בגופו בזמן האימון, כל אלה התפרצו למיכה במעלה הזין כשמיהר לשירותים. מיכה אונן וגמר באותו ערב כבר פעמיים כשהוא מפנטז כל הזמן על זיונים עם אור-לי בתנוחה כזאת או אחרת והיה עתה בדרך לגמירה השלישית. בפעם הזו, כשכבר התחיל להתקרב לשיא כדי לפרוק את שארית המטען שנשאר לו בביצים, אור-לי לפתע דפק על הדלת. הוא היה כל כך קרוב לגמור שלא יכול היה לענות לו ורק אמר בקול חנוק שהוא מחרבן. בפנטסיה שלו על מה שקרה אחר כך דמיין מיכה שאור-לי לא האמין לו, נכנס לתא השירותים, מצא אותו ערום, כופף את גופו לכיוון הקיר וזיין אותו בפראות. עם המחשבה הזאת על אור-לי המזיין אותו, גמר מיכה בפעם השלישית ורק אז הרגיש מרוקן.

אור-לי

אור-לי המשיך לפנטז על מיכה כל אותו השבוע ומיכה המשיך לרוץ לשירותים כל פעם עם כאבי הבטן הבלתי נגמרים שלו. אור-לי לא הבין מה קורה. אפילו אמר למיכה שילך לרופא כי כאבי בטן מאוכל בדרך כלל עוברים אחרי יום-יומיים ואילו אצלו זה כבר כל השבוע כמעט. ביום חמישי כשאור-לי חשב ששוב יצטרך להביא ביד במקלחת, כשמיכה בשירותים הנצחיים שלו, להפתעתו מיכה נשאר. הוא התפשט וגם אור-לי התפשט ואז מיכה הזכיר לאור-לי  שבעצם זה האימון האישי האחרון שלהם, כי בסוף השבוע תהיה לו מנוחה ארוכה עד האליפות שנפתחת ביום שני הקרוב.

"נכון", אמר לו אור-לי, "צריך לחגוג את זה באיזו דרך מיוחדת."

"החגיגה הגדולה תהיה אחרי שתצליח באליפות" ענה מיכה ונכנס לשטוף את גופו מתחת למים הזורמים במקלחון הראשון. אור-לי שם לב כבר אז שהזין של מיכה כבר חצי עומד. גם הוא שם לב שאור-לי שם לב, אבל נראה שכבר לא היה כל כך אכפת לו. תוך רגע נעמד גם לאור-לי הזין רק מהמחשבה על מיכה, הנמצא שם ערום מתחת למים  הזורמים. אור-לי התקרב למיכה ובמקום להכנס למקלחון הסמוך נכנס לאותו מקום בו עמד מיכה, בלי לומר לו מילה. מיכה הסתובב אל הקיר וביקש מאור-לי לסבן לו את הגב. אור-לי חשב שהוא מתחרפן על המקום. הוא היה בטוח שמיכה יעיף אותו מהמקלחון שלו, אבל במקום זה הוא עוד ביקש ממנו לסבן לו את הגב! הלשון התייבשה לאור-לי כשנגע בגב הרטוב של מיכה בפעם הראשונה והתחיל לסבן. הוא בלע את רוקו מרוב התרגשות כשהוריד, בלי לשאול אותו, את ידו המלאה בסבון אל ישבנו השרירי והגברי של מיכה והתחיל לסבן. נדמה היה לאור-לי שמיכה התחיל להתכופף קצת, אבל לא הוא יכול היה לראות הרבה מרוב האדים שמילאו את תא המקלחון.  הוא רק הרגיש בכף ידו את הישבן הבולט והחלקלק של מיכה מרוב סבון ואז הוא התקרב אליו. כשהזין של אור-לי נצמד לחריץ ישבנו של מיכה, השמיע מיכה גניחה עמוקה. "זו הפעם הראשונה שלי" אמר אור-לי למיכה והוא ענה לו שזו גם הפעם הראשונה שלו, עם גבר כמובן. אחר כך כבר הפסיק אור-לי לחשוב ופשוט זיין אותו. ברגע שאור-לי חדר לגופו של מיכה, הוא ממש צעק. אור-לי דפק אותו חזק וטוב, ממש פירק לו את הישבן, שכל כך רצה כל כך הרבה זמן ואז גם אני אור-לי התחיל לצרוח מרוב כיף. מזל שלא היה כבר אף אחד במכון.

מיכה      

בלילה של האימון האחרון ידע מיכה שהוא כבר לא יכול יותר לעשות שקר בנפשו ולברוח שוב לאונן בשירותים. הוא שכח מזה שאור-לי בעצם עדיין התלמיד שלו (אף כי חגג יום הולדת שמונה עשרה לפני שבועיים) והוא שכח מאשתו שהוא כל כך אוהב. מיכה הפסיק להטריד את עצמו במחשבות על הומואים, סטרייטים או ביסקסואלים ורק רצה להזדיין. אור-לי היה שם ואור-לי רצה אותו, הזין עמד למיכה כמו טיל ובזוית העין ראה שגם לאור-לי. כשהוא התקרב כבר עצם מיכה את העיניים, הבליט את התחת והושיט לו את הסבון. מיכה כמעט גמר רק מהתנועות של ידו החמודה של אור-לי על ישבנו הלוהט ואז אור-לי חדר פנימה. רגע לפני החדירה קצת נבהל מיכה שהם בלי שום קונדומים, אבל אז אמר לו אור-לי שזו הפעם הראשונה שלו וחדר לתוכו בעוצמה ורעבתנות רבה. הזין הלוהט של אור-לי קדח בתוככי ישבנו של מיכה ואז שמע מיכה מישהו צורח. לרגע הוא נבהל שיש עוד מישהו במכון, אבל אז הבין שזה הוא בעצמו שצורח. צורח מרוב הנאה ועונג. ואז גם אור-לי צעק ושניהם גמרו בשפריצים בלתי פוסקים של זרע שנשטפו מהר בזרם המים החמים הקולחים עליהם ללא הרף.

מיכה הסתובב אליו ואז אור-לי הדהים אותו בנשיקה עדינה ומשתוקקת אשר מיכה הזדרז להתנתק ממנה למרות הפיתוי הגדול, כדי שלא ישגה באשליות. הוא היה מת גם לזיין את אור-לי בעצמו, אבל לא העז. זה נראה לו חצית קו ביחסי מורה ותלמיד, אם הוא יזיין תלמיד שלו, אפילו שהוא כבר בן שמונה עשרה. לא שלמישהו אחר יהיה ברור בכלל ההבדל בין מורה שמקבל בתחת מהתלמיד שלו לבין מורה שמזיין את תלמידו בתחת, אבל זה היה הגבול שהעמיד אז מיכה לעצמו, בדיוק כשאור-לי פתח את פיו.

אור-לי      

הזיון היה כל כך טוב אבל היה מהיר מדי. אור-לי רצה עוד והסתובב לנשק את מיכה, כצעד מקדים לסיבוב שני. הוא רצה למצוץ לו, רצה שמיכה ימצוץ לו בעצמו ורצה שיזיין אותו, אבל מיכה קטע את הנשיקה בעודה באיבה.

"אבל למה, מיכה?" שאל אור-לי, "זה היה כל כך טוב. מה, לא היה לך טוב?"

"היה לי. ועוד איך היה לי, אבל זה לא בסדר אור-לי."

"אבל אני אוהב אותך, מיכה. ממש אוהב אותך."

"לא, אור-לי. אתה לא אוהב אותי. אתה רק חרמן וגם אני נתתי לעצמי לפעם אחת ויחידה להיות חרמן והלכתי עם זה עד הסוף, אבל זה לא יחזור. אסור לנו. ואני גם לא הומו."

"לא הומו? שכחת שזיינתי אותך רק עכשיו בתחת? אז מה אתה אם לא הומו? אתה מת עלי ואתה רק מתבייש להודות בזה."

"אני מאוד מחבב אותך, אור-לי. אתה התלמיד הכי כשרוני שהיה לי בגו'דו מאז שהתחלתי ללמד. ואני גם אנושי. הזמן הצמוד הזה שעשינו ביחד, השמירת הריון של אשתי, והמשיכה שלך כלפי... לא יכולתי להשאר אדיש. אני מצטער שנתתי לעצמי להסחף, אבל זה היה וזה נגמר. אתה צריך להתרכז עכשיו רק בתחרות ואנחנו צריכים להשאר רק מאמן ותלמיד, בלי שום סקס או אהבות מדומות שיבלבלו אותך לקראת האליפות. העיקר שתצליח באליפות".

הוא אמר "שיבלבלו אותך לקראת התחרות", חשב אור-לי וכמו טובע נאחז בקש במילים האלה. שאחרי התחרות הכל פתוח, שהוא לא שולל, שהכל יכול לקרות. ארבע המילים הקטנות האלה עשו את אור-לי מאושר. נתנו לו את המוטיבציה להצליח. עם המחשבה הזאת הוא התנגב והתלבש ואפילו נתן נשיקה קטנה למיכה על הלחי לפני שעזב אותו עם חיוך גדול, אך אור-לי לא ידע אז שזו הפעם האחרונה שהוא נפגש עם מיכה וגם מיכה לא ידע.

מיכה 

אור-לי סיים את האליפות במקום השלישי, אך מיכה לא היה שם לחזות בהצלחתו. בבוקר האליפות התחילו לאשתו צירים מוקדמים והיא הועברה לבית החולים ללידה מוקמת באמצע החודש השביעי להריונה. התינוק נולד פג, בן זכר. במשך החודשיים הבאים טיפל מיכה במסירות רבה, באשתו שלקתה בדכאון שלאחר לידה והתרוצץ בינה לבין הפגיה לראות את בנו הזערורי גדל ומתפתח, יוצא מהצהבת ומכל מיני צרות אחרות שהתלבשו עליו עד שיצא מכלל סכנה.

בכל התקופה הזו היה מיכה בחופשה מהעבודה ולא הגיע כמובן לבית הספר. אור-לי התקשר אליו כמה פעמים ורצה לבוא לבקר, אך מיכה אמר לו שמצבה של אשתו לא טוב ועדיף שלא יבוא. בתוך תוכו גם ידע מיכה שפגישה עם אור-לי במצב הנוכחי תערער את שניהם. מיכה היה נחוש בדעתו לשים את הסיפור הזה מאחוריו. אור-לי נגע בליבו ונגע גם בגופו, אך לעולם לא יתן לעצמו עוד להגיע למצב כזה עם תלמיד. חודש וחצי אחרי הלידה ואחרי האליפות ההיא, אור-לי התגייס לצבא ומיכה לא ראה אותו עוד.

אחרי שנת הלימודים ההיא לא חזר מיכה ללמד נערים צעירים. הוא עבר הסבה מקצועית והפך למאמן כושר במשרה מלאה, באותו מכון בו אימן אז את אור-לי. אחרי כמה שנים, כשהציע לו בעל המכון להכנס איתו לשותפות, קפץ מיכה על המציאה והפך לשותף מלא בבעלות על המכון. מיכה לא נגע מאז באף גבר ואף גבר לא נגע בו. הוא גם לא הרגיש שום משיכה לגברים וכל המקרה ההוא כאילו נשכח מליבו. רק מדי פעם, כשהוא נשאר בלילה לפעמים לסגור את המכון ועובר לכבות את האור במקלחות, נודד מבטו לתא המקלחון הראשון ואז הוא נאנח אנחה עמוקה, מכבה את האור והולך הביתה.

ג. עודד ואור-לי , זמן הווה  

"לאהוב, פירושו להסתכן שלא להיות נאהב.

לקוות, פירושו להסתכן באכזבה.

אבל אנחנו חייבים להסתכן, משום שהסיכון הגדול ביותר בחיים הוא לא להסתכן בכלל.

אדם שלא מסכן כלום, אינו עושה כלום, אינו רואה כלום, אין לו כלום, והוא לא כלום.

הוא אינו יכול ללמוד, להרגיש, להשתנות, לגדול, לאהוב, ולחיות."

( לאו בוסקליה)

השעה שעודד הקציב לעצמו במזנון כמעט חלפה והוא כבר קם כדי ללכת לקופה לשלם, כששמע את קולו הנעים של הבחור ההוא שואל: "הקפה שלהם פה שווה משהו?"

"די טוב" ענה לו עודד "בדיוק התכוונתי להזמין לי עוד אחד".

"אז תזמין שניים" הוא אמר בחיוך, הושיט את ידו ואמר: "אני אור-לי, עם מקף בין ה- 'אור' ל- 'לי'."

"ואני עודד" אמר עודד וחייך: "אתה לא תאמין, אבל אתה האור-לי השני שאני פוגש בחיים שלי. הראשון היה המדריך שלי בצופים, אבל זה היה לפני הרבה שנים".

"ואם להסיק מהחיוך שלך על הפנים כשהזכרת אותו, אז אני מבין שיש לך ממנו רק זכרונות טובים."

"ועוד איך" ענה עודד וניגש להזמין את הקפה. בלי לחשוב הרבה הזמין עודד פעמיים לאטה מקיאטו ואז נזכר שבכלל לא שאל את אור-לי מה הוא רוצה לשתות. הוא הסתובב לעברו עם פרצוף של סימן שאלה ואור-לי מיד הבין מה עודד רוצה, עוד לפני ששאל, ואמר: "בשבילי לאטה מקיאטו."

עודד חייך. אם זה לא סימן טוב, אז כבר מה יכול להיות סימן טוב, הוא חשב. משהו בבחור הזה צלצל לו שונה. משהו בו צלצל לו מיוחד. עודד התחיל להרגיש פרפור קל של התרגשות בבטן שלא הרשה לעצמו להרגיש כבר הרבה זמן. הוא קיווה. הוא חשש שיתאכזב. כל כך הרבה פעמים התאכזב לפניו שכבר התייאש מלנסות. בשנתיים האחרונות כבר לא ניסה כמעט. רק המשיך לשכב איתה ולחשוב על כל הבחורים שניסה איתם ושלא יצא לו מהם כלום.

כשעודד התיישב עם הקפה, הניח אור-לי את ידו על גב כף ידו של עודד, ליטף את הקמטוטים העדינים שבגב כף היד ואמר לו: "אתה יכול להיות רגוע. עכשיו אתה בידיים טובות."

"אני נשוי" אמר לו עודד "אני לא יכול להבטיח לך כלום".

"לא ביקשתי כלום, רק להכיר אותך. היה ביננו איזה קליק במבט ההוא במעלית. אחרי כל הזאבים הטורפים המבוגרים שעטו עלי באטרף כשגילו שאני מעדיף מבוגרים, כמה טוב לשבת סתם כך בנחת ולשתות לאטה מקיאטו עם מישהו נחמד" אמר אור-לי וחייך.

"השם שלך הזה, בטח עשה לך קצת צרות בחיים, מה?"

"אוהו, ענה אור-לי והתחיל לספר לו את הסיפור על המחול והג'ודו".

"אתה עוד חושב עליו לפעמים?" שאל עודד אותו רק כדי להיות בטוח.

"לא ממש. עברתי שם פעם ליד המכון אחרי שהשתחררתי מהצבא, ראיתי את דמותו שהתמלאה מאז בלא מעט קילוגרמים, סוגרת את האורות ויוצאת מהמכון, אמרתי לו בלב 'שלום' וידעתי שהפרק הזה כבר מאחורי. היום אני כבר לא מחפש לי שריריים כמו שפנטזתי בגיל שבע עשרה."

"אז מה אתה מחפש היום?"

"מישהו נחמד להיות איתו. מישהו כמוך, אולי?"

"אולי גדול מאוד" ענה עודד וסובב את טבעת הנישואים על אצבעו. למרות זאת, ליבו אמר לו שאולי עם אור-לי הוא יוכל  ללמוד, להרגיש, להשתנות, לגדול, לאהוב, ולחיות. למלא את הריק הזה ההולך וגדל בקרבו. ואז, מול כל לקוחות בית הקפה הנדהמים, רכן עודד לעברו של אור-לי, ושאל אותו אם אפשר לנשק אותו. אור-לי לא ענה, אלא פשוט הצמיד את שפתיו  לשפתי עודד והתנשק איתו בלי חשבון. השיעור הראשון בתוכנית הלימודים של עודד התחיל והוא כבר היה מת להמשיך עם השיעור הבא.

"חמוד" אמר לו אור-לי "קצת בתולי לגבר בגילך, אבל עשית לי את זה, רוצה לבוא אלי לאיזה כוס קפה?"

הוא רצה, עודד, ועוד איך רצה. הוא בא לביתו של אור-לי וזה היה הרבה יותר מסתם קפה. הנשיקה הראשונה עם אור-לי פערה פתח בחומות המגן שבנה סביבו, איתו הוא כרע על ברכיו ושתה מהאגם הסואן של גופו לרויה. ושוב הציף הכל, ושוב הכל הסעיר. הם הרגישו שגילו מחדש את האושר. אושר פשוט ואמיתי ושעכשיו יש להם את כל הזמן שבעולם לעצור ולהריח את הפרחים.