פילבוקס

פרק א'

הערת המחבר:

זהו סיפור על שלישיה לא שגרתית של שני בנים ובת שמתחיל בתקופת התיכון ומסתיים שנים אחר כך, על תהפוכות היחסים ביניהם ועל מי שמצטרף אליהם בדרך. זהו גם סיפור על נער דו מיני, ועל התבגרותו, בחרותו וגברותו על רקע משיכתו לשני המינים. זהו סיפור על קבעון והתפכחות. ועיקר העיקרים זהו סיפור על החיפוש המתמיד אחרי האושר, האהבה ומה שביניהם.

הסיפור המלא הוא בן 13 פרקים, אשחרר כנראה שניים - שלושה פרקים בכל פוסט ואני מקווה שאספיק לערוך ולפרסם את כל הפרקים שלו במהלך השבוע הקרוב.

בסיפור זה אף שילבתי בין הסיפור לבין אהבתי הרבה לשירים המהווים לא פעם מקור השראה בשבילי. מומלץ ללחוץ על הלינקים. 

בכל פגישה מקרית פורחת איזו תכלת

 לכל מבט ראשון - ניחוח הלילך

 היה או לא היה - ישנם לילות כאלה

 לילך היה לילו, לילו היה לא לך

................

היה או לא היה - חלום בדוי או פלא

 לילו היה לא לה, לילה היה לילו

(מתוך השיר "היה או לא היה" - אלכסנדר פן)           

היא-לי לא לי היא

במשך רוב תקופת התיכון הייתי דלוק על זוהר והוא כלל לא ידע. המוזר הוא שקודם נדלקתי על היא-לי, חברתו, אבל זה היה עוד לפני שהבנתי עד כמה אני נמשך לבנים. זוהר היה נער זוהֵר שתמיד משך אליו בנות ובנים ששמחו להיות בחברתו. היום קוראים לזה מוביליות חברתית אבל אז לא היו לזה שמות. איפה שזוהר היה - היו כל השווים והשוות. איפה שזוהר בילה - היה מענין. בתחילת התיכון הכרתי את זוהר רק מרחוק. הוא למד בכיתה מקבילה ולא היה ביננו איזה קשר, אבל מי כבר לא הכיר את זוהר? היתה לו נוכחות בולטת במיוחד בגלל שיער הדבש הבהיר הקצת ארוך והקופצני שלו, עיניו הירקרקות וצחוקו הכאילו ביישני.

  את היא-לי הכרתי ביום בו הגיעה לתיכון, שנה אחרי. הכיתות שלנו היו צמודות זו לזו ולא פעם ראיתי אותה במסדרון כשיצאנו להפסקה. אני אפילו לא זוכר מה גרם לכך שהתחלנו לדבר בפעם הראשונה, אך ההרגשה היתה טובה. היא-לי היתה נערה עם לב זהב. היה לה שיער שטיני מתולתל ועיניים בהירות ויפות שהסתתרו מאחורי משקפיים שהרכיבה פעמים רבות כשנמאס לה מהעדשות, ואשר לא החמיאו למראה הכללי שלה. בעיני, מהפעם הראשונה שדיברתי איתה, היא היתה יפהפיה. היינו ידידים במשך חודשים אבל משהו בה שידר לי לא לנסות לעשות את הצעד הנוסף קדימה, למרות שרציתי ולמרות שליבי פירפר מהתרגשות בכל פעם שראיתי אותה מחדש.

אחרי שלושה חודשים מתחילת כיתה יא' עבר זוהר לכיתה שלי. יומיים אחר כך, כשיצאנו להפסקה, הוא הבחין בהיא-לי וזרק לה איזו מילה. אחרי שבוע כבר אי אפשר היה להפריד ביניהם. זוהר הפרפר הנצחי נלכד ברשתה של היא-לי ואני הרגשתי כאילו נזרקתי לפח כעיתון של אתמול. היא-לי לא לי היתה כי אם לו. ליבי היה שלה, ליבה היה לא לי, הם סרו מדרכי והותירוני לנפשי. האמת שזוהר בקושי הכיר אותי אבל היא-לי פשוט התרחקה. חיוכה החביב עדיין נסוך היה על פניה כשראתה אותי והפריחה אלי איזו ברכת שלום אקראית, אך לא מעבר לכך. מה שלא היה ביננו נגדע באיבו וניסיתי רק לשכוח.

חודשיים או שלושה אחר כך יצאנו לטיול שנתי. הטיול היה של שכבת יא' בלבד, כך שהיא-לי, שלמדה שנה מתחתינו, לא היתה שם. רכזת השכבה השתלטנית החליטה לחלק את החדרים כראות עיניה ויצא שבמקרה אני וזוהר ביחד עם עוד בן מהכיתה המקבילה חלקנו חדר אחד. בטיול הזה ראיתי שלמרות כל ההוּ-הא סביבו, זוהר לא מרים את האף והוא בסך הכל נער נחמד וחביב שיודע ליצור קשרי ידידות בלא כל מאמץ. בלי להרגיש, נמשכתי למלכודת הדבש הזו שלו. למרות רצוני, עד שהסתיים הטיול, כבר היינו חברים די טובים. את מה שהיה נדמה לי כאהבתי להיא-לי, הדחקתי והתמסרתי בשמחה לחברות החדשה הזו עם זוהר.

בשלושת ימי הטיול האלה הבנתי עוד משהו, שאני נמשך גם לבנים. יותר נכון: שאני נמשך לזוהר. לא פספסתי שום הזדמנות לסקור את גופו כשהוא התלבש או התפשט ופעם אחת אפילו ראיתי אותו ערום לגמרי כששכח לקחת מגבת למקלחת. הייתי במיטה כשהוא יצא ערום לגמרי והזין שלו מטלטל מצד לצד בזמן הליכתו הזקופה והאדישה אל התיק שלו שהיה זרוק על הרצפה ליד מיטתו. את הרגע בו התכופף אל התיק מול עיני, לא יכולתי לשכוח הרבה זמן אחר כך. ישבנו ההדוק והבהיר, הנקי כמעט משיער, היה לי ממש מול הפרצוף. החריץ שבין לחיי ישבנו נפער קמעא כשהוא התכופף, ממש ללקק את השפתיים. מיטתי היתה ממש ממול ומיד זרקתי על עצמי את השמיכה שאף אחד לא יבחין בזקפתי המתעוררת.    

"נו תשים עליך משהו כבר. מה אתה מסתובב לנו פה כמו איזה אני לא יודע מה" אמר לו שלומי הדתי שהיה איתנו בחדר ולא יכול היה לסבול את המראה. אחרי כמה שנים נודע לי גם למה, כשפגשתי את שלומי נטול הכיפה במועדון גאה כלשהו. "רציתי לבלוע לו את הזין על המקום" אמר לי שלומי כשהוא צוחק ממרחק השנים על אותו ארוע "אבל הייתי אז כאילו דתי, הומו בארון, אז נאלצתי לעשות הצגת צניעות מולכם. עכשיו אני מבין גם למה זרקת על עצמך את השמיכה בחום הנוראי ההוא..." המשיך שלומי לגחך.

"אם היינו יודעים אחד על השני, היינו יכולים לקפוץ עליו שנינו ולכלות בו את חשקינו כבר אז במקום להתחרמן במשך שנים על הזכרון" אמרתי לשלומי באותה פגישה ושנינו נקרענו מצחוק. אותו לילה, לזכר הימים הטובים ההם גם נקרעו עוד כמה דברים. עטיפות של קונדומים, ארבעה או יותר שהשתמשנו בהם כשלקחתי את שלומי לחדרי בדירה השכורה וטחנתי לו את הישבן במשך שעות, אבל בכך אני מקדים את המאוחר.

זוהר לא ידע אז ששנינו מזילים עליו ריר. אחרי שמצא את המגבת, התחיל לייבש את גופו באטיות מרגיזה ואפילו שיחק לעצמו קצת עם הזין החצי זקוף שלו, עד שקיפל אותו לתוך התחתונים. "לא רוצה לישון, רוצה להשתגע הזין הזה" אמר זוהר בחיוך עגום והביט בי "אבל היא-לי לא פה" אמר ותחב את ידו שוב לתוך התחתונים. "לא, לא , לא" קפץ שלומי הדתי כנשוך נחש "אתה לא הולך להביא ביד עכשיו מול הפרצוף שלנו. תשאיר ת'זין ש'ך בתחתונים".

"מי הולך להביא ביד בכלל" אמר זוהר בטון נעלב "כולה רציתי לגרבץ קצת, או שגם את זה אלוהים שלך לא מרשה לעשות?"

אחרי הויכוח הקטן הזה כבר הלכנו לישון. המשכתי לנעוץ מבטים בחושך בזוהר. החושך לא היה מוחלט ואני כמעט יכול להשבע שאחרי כחצי שעה, כשחשב שכבר נרדמנו, הוא התחיל לשפשף לעצמו את הזין. שמעתי גם אנחה קטנה מהכיוון שלו אחרי כמה דקות ואני כמעט בטוח שזו היתה אנחת פורקן. משום מה בבוקר היו התחתונים האדומים שלבש, תלויים רטובים באמבטיה וזוהר לבש תחתונים שחורים.

שבוע אחרי הטיול השנתי הזמין אותי זוהר לאיזו מסיבה שידידים שלו עשו ומאז ועד סוף התיכון, הסתובבנו ביחד. שם הכרתי בפעם הראשונה את שלי שמהר מאוד הפכה לחברה שלי, אך מדי פעם, במסיבה זו או מפגש אחר, שלחתי מבטים עורגים על זוהר והיא-לי, הזוג הבלתי נפרד.

לקראת סוף יב' זוהר והיא-לי נפרדו. באותו זמן אני ושלי כבר לא היינו חברים, אז היא-לי צלצלה אלי ובקול רועד ביקשה שאבוא אליה. באתי לאסוף לה את השברים, כפי שתארתי לעצמי שזה יגמר כבר כשזה התחיל. כשהגעתי לביתה, כאילו ברגע נמחקה לי השנה וחצי שעברו. במשך שעה ארוכה שוחחנו על ההתרחקות שלנו ולא הזכרנו במילה אחת את זוהר. אחרי שליטפתי ארוכות בחיבה את ידה ואת גבה, נשקתי ללחייה ושאבתי את דמעותיה לקרבי החלטתי הפעם לא לבלום עוד את רגשותי ולעשות את הצעד שלי קדימה. עם ההחלטה הזו עשו שפתי את דרכם הכל כך טבעית אל שפתיה. עצרתי מספר סנטימטרים לפני הסוף ונתתי לה לעשות את כברת הדרך האחרונה אלי, והיא עשתה.

הנשיקה היתה כל מה שחשבתי כבר לפני שנה וחצי שהיא תהיה. הדחקתי את החרמנות שלי על זוהר היפיוף ושקעתי כל כולי בהיא-לי. זו היתה נשיקה ראשונה מושלמת, אבל איך שהיא נגמרה, הניחה היא-לי את ידה בחיבה על ידי ועוד לפני שפצתה את פיה ידעתי שזה נגמר. אשר יגורתי בא לי כשהיא אמרה: "ליעד, אני מצטערת. זה לא זה. זה כנראה מוקדם מדי ומהיר מדי בשבילי. אני אוהבת אותך כידיד, אבל זה כל מה שאני רוצה. שנשאר ידידים". הליטוף הרגיש לי כמגררת על העור ודברי הנועם כצרחות אימים. את הדרך חזרה לביתי עשיתי כבר כזומבי. כשהייתי רק רחוב אחד לפני ביתי, שמעתי קריאה מאחת הדירות בבנין שבפינה: "ליעד, ליעד". ידעתי שזוהר גר שם ואכן דמותו, ללא חולצה, השתרבבה מבעד לחלון והוא נופף לי בידו להתקרב.

כשהתקרבתי לבית אמר לי זוהר: "יש לך קצת זמן?"

"אולי" אמרתי בצפיה דרוכה.

"אז בוא, תעלה אלי" אמר זוהר ומשך אותי אליו במלכודת הדבש של גופו החשוף ושיערו המתנפנף. כשנכנסתי לביתו, חיבק אותי זוהר חיבוק קצר וידידותי ולקח אותי אליו לחדר. היה לילה, הייתי עייף ומותש ממה שעבר עלי רק עכשיו עם היא-לי שהיתה שלי רק לרגע קצר שהתפוגג במהירות ולא היה לי מי יודע מה כוח לשמוע את הצד של זוהר עכשיו.

"אני חושב שעשיתי טעות" פתח זוהר ואמר, כשדבריו אלה מבלי דעת מגדילים את דכדוכי, שהנה הוא הולך לחזור אליה.

"רק נפרדתם וכבר אתה מתחרט?" אמרתי.

"לא. אני לא מתחרט. עשיתי טעות שנשארתי חבר שלה כל כך הרבה זמן. אתה לא יודע כמה פעמים כבר רציתי להפרד ממנה אבל היא שכנעה אותי להמשיך הלאה. היא-לי בחורה טובה מדי בשבילי ולא רציתי לפגוע בה. הייתי צריך לחתוך את זה הרבה יותר מוקדם. ראית אותה? מה שלומה? היא מתגברת או שנשברה לגמרי? אני קצת דואג לה." אמר זוהר ועכשיו הכל היה ברור לי. אין לו חרטות, זה הכל מרחמים או מרצון לקבל גיבוי למעשיו. שכאילו הכל בסדר. הוא רצה בסך הכל שמישהו יאמר לו שהוא יכול להמשיך להרגיש טוב עם עצמו למרות כל מה שקרה.

"אני לא חושב שהיא-לי רוצה שתדע מה היא ספרה לי. אלו הרגשות שלה והיא בטחה בי כשסיפרה לי עליהם" אמרתי לו "אז לך חפש לך מרגל אחר שיספר לך מה קורה אצלה כי ממני לא תשמע כלום. My lips are sealed." אמרתי לו אבל זוהר לא התכונן לוותר. הוא ידע את נקודות התורפה שלי והתחיל להשתמש בהן. דגדוגים. אני רגיש לדגדוגים בצורה קיצונית וזוהר התנפל עלי בסדרת דגדוגים עד שכמעט נחנקתי מרוב צחוק. אבל הרגשתי עוד משהו חוץ מצחוק בזמן שהוא התנפל עלי. הרגשתי התעוררות. השפתיים שלי עדיין היו חתומות אבל ידעתי בדיוק מה יעזור לי לפתוח אותן, רק שלא חלמתי לומר זאת לזוהר. שכבתי על מיטתו של זוהר, כולי מתפתל מצחוק וביקשתי מזוהר שירפה ממני לרגע כדי שאוכל לנשום. זוהר הרפה, אך רגליו משום מה נותרו שרועות על רגלי וגופו צמוד לגופי. "אני לא הולך לעזוב אותך" אמר זוהר "עד שתספר לי כל מה שאתה יודע" והתחיל להרים את ידיו ולקשקש באצבעותיו כמי שמתכונן לחזור לסצינת הדגדוגים מחדש. 

היה רק דבר אחד שיכול לעצור אותו, אבל הססתי להשתמש בזה. רק כשידיו ירדו שוב לכיווני קראתי בקול: "רק רגע. אני אספר לך מה אני יודע".

"כן, מה?" אמר זוהר והמתין רגע.

"אני יודע שהזין שלך עומד ושאתה רק רוצה להתחרמן על הגוף שלי" אמרתי לו לתדהמתו והצבעתי על הבליטה הברורה במכנסי הטרנינג הדקים שלו. זה באמת עשה את זה. זוהר עצר, הדף את גופו מגופי בשאט נפש, כביכול, ואמר "סתום ת'פה יא הומו. מי מתחרמן עליך בכלל. הזין שלי גדול גם כשהוא לא עומד, אבל אצלך אני רואה בליטה קשה אז מי פה מתחרמן על מי, אה?"

התיישבתי במבוכה ואז קמתי מהמיטה והתחלתי לצעוד החוצה. העפתי מבט אחרון על זוהר לפני שיצאתי, אך זוהר נאלם דום. ראשו היה מורכן בין ידיו ומבטו מופנה לרצפה. הוא אפילו לא רצה לראות אותי כשעזבתי. בזמן הקצר שנותר עד סוף התיכון, זוהר המשיך להתחמק ממני וגם עם היא-לי הקשר כבר רופף ביותר. קצת קשה היה לשוב להיות ידידים אחרי הצעד שעשיתי, אותי בכל אופן זה הביך. במבט לאחור נראה לי שאותו רגע היה מבחינתי גם נקודת תפנית מסוימת. הנקודה בה הרגשתי את משיכתי לשני המינים בכל העוצמה האפשרית.

בתקופת הצבא נשארתי לא כל כך סגור על עצמי ועל מה ומי אני רוצה. ידי היתה בכל ויד כל בי או כמו שנאמר "אחוז בזה וגם מזה אל תנח ידיך". אז ידיי לא ידעו מנוח וגם לא איברים אחרים בגופי. על היא-לי לא שמעתי כלום בשלוש או ארבע השנים הבאות ואילו על זוהר שמעתי פה ושם אך לעיתים רחוקים בלבד. חשבתי שהפרק הזה בחיי נסגר, אך טעיתי.