פילבוקס

אחרי הזיון במקלחת הלכנו לחדר יחד והפעם נתתי לזוהר לזיין אותי. זו היתה הפעם הראשונה שנתתי למישהו לזיין אותי. לחדור לתוכי ממש. היה נדמה לי שזה טוב. שככה צריך לאהוב. לתת ולדעת גם לקבל. בשבילי זה היה משהו גדול ומיוחד במינו. חשבתי אז שגם בשביל זוהר זה היה ארוע מכונן. רעידת אדמה אמיתית. חשבתי שמה שהיה כבר לא יהיה. הריחוק, החשש, ההתכחשות לרגשות. חשבתי שכל מה שקרה היה משהו בלתי הפיך, משהו שיעלה אותנו על דרך חדשה וישנה את חיינו לתמיד. חשבתי שזוהר סוף סוף יכיר בעובדה שהוא לא ממש סטרייט ושהוא אוהב אותי לא פחות מאיך שאני אוהב אותו, אבל טעיתי.

למפח נפשי הרב למחרת הסתבר לי שבשבילו זה היה זיון. זה היה נסיון נוסף בשרשרת נסיונות הסקס של הזיין המהולל הזה. רק עוד V של הצלחה לסמן לעצמו על הזין ואולי גם על הישבן. Another one bites the dust של זוהר הבלתי מושג הזה והמישהו הזה הוא אני. חשבתי שככה צריך לאהוב, אך הוא חשב שבסך הכל זה היה זיון קטן וטוב וחזר להשתרללויות הרגילות שלו כאילו כלום לא קרה. נותרתי לחשוב כמו בשירה של רחל על הכנרת:

" ואולי לא היו הדברים מעולם ....ההיית, או חלמתי חלום?"

ביום ראשון בבוקר חזרה היא-לי הביתה ומצאה אותי מרוסק לגמרי. היא היתה בטוחה שקרה משהו רע עם אלדין אך כל נסיונותיה להוציא ממני מה בדיוק קרה הושבו ריקם. היא הלכה לחפש את זוהר, אולי הוא יודע מה קרה, אבל המניאק תפס רגליים קרות ונעלם מוקדם בבוקר.

"לא ידעתי שהוא כל כך חשוב לך" אמרה היא-לי בנסיון לשאוב ממני מה קרה. "חשבתי שאתם מכירים רק יום-יומיים. כל כך מהר הוא הצליח לתפוס לך את הלב העדין שלך ולשבור אותו לרסיסים. אני לא מאמינה. בדרך כלל זה משהו שקורה דווקא לאלדין בעצמו, אז איך הוא עשה לך את זה? אני חייבת לדבר איתו" היא סיימה בנחרצות והלכה לחפש את הטלפון כדי להתקשר אליו ולרדת עליו על מה שכביכול עשה לי.

רק אז דיברתי בפעם הראשונה: "אין לך מה להתקשר אליו, זה לא הוא" אמרתי לה "אלדין חמוד ומתוק וזיון נפלא. הלוואי שהייתי מתאהב בו. הכל היה יכול להיות הרבה יותר פשוט, אבל זה לא הוא."

"אז במי כבר אתה יכול להיות מאוהב? מי זה שהספיק לתפוס לך את הלב ולשבור אותו" תהתה היא-לי.

"נו, את הרי יודעת שאני מאוהב בך מהיום שהכרתי אותך" אמרתי לה בהתחמקות "ואת לא מחזירה לי אהבה. שברת לי את הלב, היא-לי" אמרתי וחייכתי מבין הדמעות.

"בטח. בטח. אתה סתם מנסה להתחמק. אני יודעת שאתה אוהב אותי, אבל אף פעם לא הייתי בטוחה אם אתה אוהב יותר בנים או בנות. אז זה חייב להיות איזה בן ששבר אותך ככה, כי אני בטח לא עשיתי את זה במחלקת הנשים. זה לא יכול להיות זוהר שאני יודעת שאתה מת עליו..." התחילה היא-לי לומר וכשהבחינה במבטי התמה הוסיפה "מה אתה חושב שאני מטומטמת שלא ראיתי איך אתה טורף את הגוף המרהיב שלו במבטים שלך. הבנתי אותך, כי גם אני טרפתי אותו במבטים שלי יחד איתך, אבל אין סיכוי שהסטרייט והרב-זיין הזה יעיף עליך מבט וחצי או שישבור לך את הלב בכלל, אז מי זה יכול..." לפתע היא-לי נעצרה. היא שמה לב שעיני מתרוצצות ימינה ושמאלה ומנסות להתחמק ממבטה כשהתחילה לדבר על זוהר.

"לא, לא, לא. זה לא יכול להיות. אתה לא הולך להגיד לי שהיה לך איזה קטע עם זוהר, ההומופוב הזה. אני מתה עליו אבל מכירה את הפוביה הזאת שלו. הרי בגלל זה לא דיברתם במשך שנים, לא?"

המשכתי לשתוק ועיניה של היא-לי התחילו להתיז גיצי-אש מרוב זעם. "הבן זונה הזה. אני לא מאמינה. אחרי כל הקטע של ה'אוהב אותי' שהוא עשה לי בימים האחרונים, הוא הולך ומפתה אותך? הוא לא חושב על אף אחד חוץ מעל עצמו או על הזין שלו ואחרי שמקבל את שלו זורק אותך לכלבים. למה הייתי צריכה להתאהב בו בתיכון כמו אדיוטית? למה לא יכולתי להתאהב בך?"   

"באמת למה?" שאלתי והיא-לי הסתכלה בי במבט מהורהר, זקפה גבה אחת ולפתע התחילה לחייך.

פרק ז'

אבל את דולקת מאירה לי

 הלב שנשבר

 את תחברי אותו חלק חלק

 את לא כמו כולם

 הכי מיוחדת

(מתוך השיר "את לא כמו כולם" – יובל בנאי/משינה)

"קום, תתלבש, תתקלח" אמרה לי היא-לי שירדה עלי לפתע בסדרת פקודות "אני עוד מסוגלת להריח עליך את הריח של זוהר, מה אתה לא מתרחץ אחרי זיון?"

"לא, כשאתה נרדם עם החבר שלך וכשאתה מתעורר הוא איננו וכל מה שאתה מוצא ממנו זה פתק מעפן מהסוג של 'זה לא אתה זה אני' או משהו כזה".

"פתק?! הוא זרק אותך בפתק?!" אמרה היא-לי.

"האמת שעוד לא היה לו ממה ממש לזרוק, רק מהתקוות שלי שזה לא סטוץ חד פעמי. חשבתי ש...לא משנה מה חשבתי בעצם. סתם חלמתי חלומות והם התנפצו לי. אני האידיוט." אמרתי והלכתי למקלחת.

כשיצאתי, כבר חיכתה לי ארוחת בוקר שהיא-לי ארגנה תוך כמה דקות ואחרי שהיא סיימה להאביס אותי, העמיסה אותי ואת התיק שלי ויאללה לאוניברסיטה. יום ראשון היה יום עמוס בלימודים וזה היה טוב, כי לא היה לי הרבה זמן לחשוב. רק כשעברתי באחת ההפסקות ליד הדשא וזוהר לא היה שם, רק אז חשבתי עליו בפעם הראשונה באותו יום.

לרגע חשבתי מה היה קורה אם לא הייתי רואה אותו אז. אם הייתי ממשיך לחפש דירה אחרת עם עמי וציקי ולהמשיך להקרע מצחוק מקטעי הסטנד-אפ שלו כל שבוע ולחפש מדי פעם מישהו או מישהי לאהוב או לפחות לאהוב לזיין, מבלי שעמי או ציקי ירגישו עם מי אני מעביר לילה כזה או אחר אצלי בחדר ובמיטה. מה היה קורה אם הייתי פוגש את אלדין ללא כל התסבוכת המיותרת הזו שלי עם זוהר והיא-לי. חשתי איזו צביטה קטנה בלב כשחשבתי עליו. הבנתי שהוא היה קצת יותר מאיזה זיון מוצלח, אבל העיתוי היה דפוק ואני הייתי דפוק עם ההתאהבות המטומטמת שלי שמגיל 17 אני לא באמת מצליח להשתחרר ממנה.

נפנפתי את המחשבות האלה מראשי, תהיתי לאן זוהר נעלם אבל קיבינימאט איתו, היו לי הרבה ענינים על הראש גם חוץ ממנו. היו לי שתי עבודות סמינריוניות להגיש על סוף השבוע, שלא היה בזין שלי להכין אותם. בטח שלא השבוע. אז הגשתי בקשת דחיה למרצים בתרוץ כזה או אחר ותשובה תהיה עוד יומיים. ידעתי שמבחינה מסוימת אני רק דוחה את הקץ ואני הולך לקרוע את עצמי אם הם לא יסכימו לדחיה, אבל לא הרגשתי שאני מסוגל להתרכז בזה עכשיו והימרתי על כל הקופה.

היה לי גם את אלדין על הראש שמהבוקר משאיר לי הודעות במשיבון שבדירה ושואל לאן נעלמתי ומתי אפשר להפגש, דבר שבמצב רגיל הייתי קופץ עליו עם שתי רגליים וזין, אבל היום לא היה יום רגיל. גם חיוכה המסתורי של היא-לי שהרימה אותי הבוקר מהקרשים והכריחה אותי ללכת ללימודים, עדיין העסיק אותי והייתי חייב להרויח עוד זמן. השארתי לו הודעה בדירה שלו שיש לי שתי עבודות סמינריוניות ענקיות להכין ולא נוכל להפגש בימים הקרובים ושנדבר לקראת סוף השבוע.

"אתה לא מתחמק ממני?" הוא השאיר לי עוד הודעה מוקלטת מאוחר יותר "אין לך מישהו חדש, נכון?"

"לא מתחמק ואין מישהו חדש" הודעתי למזכירה האלקטרונית שלו חזרה. לא שיקרתי. זוהר לא היה חדש וגם היא-לי לא. הם היו תסביך ישן שעוד לא בא על פתרונו.     

כשהגעתי הביתה באותו ערב זוהר לא נראה בשום מקום. העדרו המסתורי החל להיות קצת מוזר, אבל כשפתחתי את הדלת שכחתי מהר מאוד את המחשבות על זוהר. הדירה הריחה מניחוחות של עשרות נרות ריחניים וצבעוניים שדלקו בכל פינה ומוטות קטורת שהעלו עשן במקומות אחרים. מוזיקת רקע רגועה נשמעה בווליום נמוך. זה היה הדיסק שהכנתי, מוסיקת נירוואנה, קראה לו היא-לי. היו בו שירים שקטים ושמימיים כאלה והדיסק הזה התנגד עכשיו ברקע.

שלט שבו נכתב: "קודם כל לך להתרחץ" קידם את פני ומעין גלימה בדואית דקה ולבנה היתה מונחת ליד שלט אחר שאמר "תלבש אותי אחרי המקלחת" ובתחתית השלט היו סוגריים בהם היה כתוב באותיות קטנות "רק אותי". הייתי כבר מותש מכל מה שעבר עלי היום. קבלת הפנים המרגיעה וסדרת ההוראות המדויקות שקיבלה את פני, חסכה ממני את הצורך לחשוב ואת הצורך להחליט החלטות. זה היה בדיוק מה שהייתי צריך ומישהו דאג לספק לי את הצורך הזה.

אחרי המקלחת המרעננת לבשתי את הגלימה האוורירית הלבנה והרגשתי כמו בסרט, רק שעוד לא הייתי בטוח מי הבמאי. שלט נוסף כיוון אותי לחדר שלי, ושם על המיטה, חיכתה לי דלילה המפתה שלי, היא-לי שלבשה מין מכנסוני משי דקיקים וגופית תחרה עדינה וחצי שקופה. "תשכב על הגב ותעצום את העיניים" אמרה לי היא-לי וכך עשיתי. אצבעותיה הקלילות התחילו לעשות תנועות מעגליות על רקותי "מסאז' לרקות ולקרקפת" אמרה לי היא-לי כשמשחה אצבעותיה בשמן שקדים עם ניחוח תמצית תפוז והתחילה לעסות לי את הראש "זה טוב להרפית מתחים", היא הוסיפה.

"אני לא בטוח אם אני רוצה להתרפות או להתמתח כשהידיים שלך משחקות לי על הגוף, היא-לי" אמרתי לה בנסיון התבדחות צולע.

"ששש..." אמרה לי היא-לי "תשכב בשקט ואל תדבר, תן לאצבעות שלי ללכת בשבילך" והמשיכה בעיסוי ראש העדין שלה. מהרקות עברו אצבעותיה למצח, לצידי האף, לסנטר, לקרקפת ולכל שריר ועצב בפנים המיוסרות שלי. אצבעותיה החליקו כל קמטוט של כעס וכל קפליל של מתח. הרגשתי שאני נרגע והולך ואפילו כמעט נרדם מרוב רוגע. רסיסי ליבי השבור החלו להתקרב זה לזה והפאזל של חיי האהבה המשונים שלי התחיל להסתדר לו על הלוח מחדש.

פרק ח'

Desperate for changing, Starving for truth

I'm closer to where I started, chasing after you,

I'm falling even more in love with you,

I'm letting go of all I've held on to

I'm standing here until you make me move

 I'm hanging by a moment here with you

(From the song "Hanging by the moment" - Lifehouse)

"אני לא מבינה איך לא ראיתי את מה שהיה מונח לי מול העיניים כבר שנים" אמרה היא-לי בשקט באמצע מסאז' הפָּנים שעשתה לי ואז נשקה לי ברוך על שפתי הצמאות לאהבה, לחום, לחיבה ולאמת. "אתה משרה עלי בטחון" אמרה היא-לי שהשתרעה לצידי אחרי זמן מה כשהתכרבלה בין זרועותי והשקיעה עצמה בחום גופי והוסיפה נשיקות קטנות רבות וגם אחת ארוכה ועמוקה שאף פעם לא היתה לנו, להרוות צמאוני בנשיקה.  

"את בטוחה במה שאת עושה?" שאלתי אותה מחשש להתאכזב שוב "מה יהיה איתנו היא-לי?"

"אני בטוחה כמו שלא הייתי אף פעם בעבר. אני נותנת לעצמי להשתחרר מכל אזיקי העבר. זה נכון לי ונכון לך. זה נכון לנו ונכון לעכשיו. אבל אני לא רוצה יותר מדי לחשוב על מה שיהיה. עזוב אותך ממחשבות מסובכות לגבי העתיד. רק תן לי להאחז ברגע הזה איתך, זה כל מה שאני יכולה לעכל עכשיו. את הרגע הזה ולא יותר, אז בוא נחיה את הרגע, אם אתה לא מתנגד".

"אני רוצה שהרגע הזה ימשך לנצח" אמרתי לה כשידה העדינה החליקה לי מתחת לגלימה ורפרפה על בטני החשופה "אבל אני מוכן לקחת אותו מרגע לרגע, כי כל רגע איתך כעת, זה כמו עולם מלא, היא-לי. מגיל 17 אני מחכה לרגע הזה איתך".

"גמרנו לחכות בייבי" אמרה היא-לי וידה המשיכה להחליק מטה. אחרי ביקור קצר על הזין המתעורר שלי, אחזה היא-לי בשתי ידיה בקצות הגלימה והסירה לי אותה מעל ראשי. גם מכנסוני המשי וגופית התחרה שלה הלכו בעקבות הגלימה בעזרת ידי הלוהטות. תוך זמן קצר היינו שנינו ערומים ובלהט הרגע לא שמנו לב שדלת החדר לא סגורה עד הסוף ושלא הנחנו כלום על הידית מבחוץ.

כשהתפשטנו הפתיע אותי דבר מה נוסף. היא-לי היתה חלקה לגמרי למטה. כשהבחינה במבטי המשתאה אמרה לי שנמאס לה מהיער הזה שם, אז הלכה ועשתה היום הורדת שיער טוטאלית במפשעה. חייכתי למראה החלק הזה ונדלקתי על הרעיון. הייתי חייב לבדוק את העסק מקרוב, אז ירדתי בין רגליה ושלחתי את פי הרעבתן ולשוני החוקרנית פנימה והתחלתי ללגום, ללקק ולמצוץ. היא-לי התפתלה מרוב עונג כשליקקתי את מיציה ורפרפתי על הדגדגן עד שהגרוי היה מעל ומעבר לכוחותיה. "זה אלוהי, ליעד, אני גומרת, אני לא יכולה יותר" ואז היא נרעדה, התכווצה והתמוטטה.

"זוהר אף פעם לא ירד לי ככה. בעצם אף אחד לא ירד לי אף פעם ככה. אם כבר מישהו מסכים לרדת אז בקושי הוא נותן איזה ליקוק קצר וחפוז וכבר רוצה לתקוע את הזין פנימה. איפה היית כל השנים, ליעד, איפה?"

"מתחת לאף שלך היא-לי. ממש מתחת לאף. אבל את יודעת 'אין לראות את הדברים היטב אלא בלב בלבד'. זה לא משפט שלי, זה מהנסיך הקטן."

"כן" ענתה היא-לי והשלימה את הציטוט מ'הנסיך הקטן' "כי הדבר החשוב באמת סמוי מן העין" ואז הביטה מטה ואמרה "אבל הזין היפה שלך בכלל לא סמוי מהעין" ועשתה דרכה למטה להחזיר טובה לזין המשתוקק שלי.

כשהיא הניחה עליו את פיה בפעם הראשונה, גיליתי משהו חדש. היא-לי ידע למצוץ. לא כמו כל הבחורות שכאילו יודעות, אבל לא מגיעות לקרסוליו של הגיי המתחיל והטירון ביותר. היא-לי ממש ידעה והיא עינגה את הזין שלי בשפתיה הרכות ולשונה הרטובה במשך זמן ארוך, עוולה ויורדת ונושפת עליו מהבל פיה החם במומחיות ראויה לציון. היה לה חוש טבעי לעשות מה שיענג אותי ואז גם אני כבר לא יכולתי להחזיק יותר והתחננתי שתעצור, כי אני רוצה לגמור בפנים. אז היא-לי עצרה, פשקה את רגליה ועלתה לי על הזין במהירות לפני שאגמור והתחילה לרכב ושתי דקות אחרי זה כבר התפוצצתי בתוכה במטחי תשוקה ארוכים ועזים.

זהו זה, חשבתי. זאת כנראה היא-לי. אולי היא לא היתה הכל בשבילי, אבל היא בהחלט היתה הראשונה והיא תהיה האחרונה, כמו בשיר הישן ההוא של בארי ווייט. היא גם תעזור לי לגרש את כל חזיונות התעתועים על זוהר הלא-אקס אבל בהחלט המיתולוגי שלי. וגם שלה. ביחד נתגבר על הסופה שהוא השאיר בליבנו. הפאזל היה מסודר סוף סוף על לוח ליבי. אולי גם על לוח ליבה של היא-לי, אבל כעבור זמן לא רב באה רוח סערה שפזרה את כל חלקיקי הפאזל הזה לכל עבר.