פילבוקס

(מתוך השיר "תחזור תחזור"- יובל בנאי/משינה)

'כּוּלוּ מכּתוּבּ', או 'כּוּלוּ מן אללה' או משהו כזה אומרים בערבית. או כמו שאומרים בשיר של משינה שאני מאוד אוהב "זה כתוב בספרים, בשירים, במפות הכוכבים. מה כולם מחפשים, את האושר מקווים". האושר המפתיע הזה דפק על דלת משרדי אחרי שישה חודשים מהמייל האחרון של היא-לי. "שלום ליעד" הוא אמר קצת בבישנות וכשהרמתי את עיני, לרגע לא זיהיתי אותו מאחורי הזקן השחור והכיפה הגדולה. אבל בקול ובעיני השקד החומות שלו, לא ניתן היה לטעות. הרגשתי משהו נרעד בתוכי. הוא נראה קצת בוגר יותר אחרי הארבע שנים שחלפו מאז שראיתי אותו בפעם האחרונה והוא היה דתי-חרדי.

"אלדין..." אמרתי בקול נוגה.

"אליהו" הוא אמר. "חזרתי להיות אליהו".

"מה קרה לך?" שאלתי בעצב "הזקן, הכיפה".

"התחזקתי" הוא אמר "תמיד האמנתי באלוהים והשתדלתי לשמור על מה שיכולתי לשמור, גם בתור מי שאוהב בנים. שבת, כשרות. דברים כאלה. עד היום אני כועס על עצמי שהלכתי להופיע בליל שבת, יום אחרי ששכבנו. על זה קיבלתי את העונש שלי. זו היתה הפעם האחרונה שהופעתי בשבת."

לא ידעתי איך להתיחס לזה ולא ידעתי עדיין מה אלדין רצה ממני. היה לי גם קצת מוזר עם כל הדתיות הזאת שלו. חיכיתי לראות מה יש לו להגיד ואלדין המשיך לדבר: "אתה יודע ליעד, ששנים אחר כך עוד חשבתי עליך? על מה שיכול היה להיות ביננו אם הייתי נשאר איתך באותו יום שישי ולא הולך להופיע. המחשבה על כך אכלה אותי הרבה זמן. אפילו כשהייתי עם בן זוג כמה שנים באנגליה. ברגע שפגשתי במקרה את היא-לי לפני כמה חודשים, הכל חזר אלי בבום. אחרי שחזרתי לארץ וגם חזרתי בתשובה, התחילו להגיע אלי כבר הצעות לשידוך עם כל מיני חוזרות בתשובה. יש הצעה אחת רצינית במיוחד עם בחורה שההורים שלה מפד"לניקים והיא היתה חילונית במשך שנים עד שחזרה בתשובה והתחרדה. הם מציעים לנו סידור מלא כולל דירה עם כל הציוד והריהוט באיזו התנחלות בקרני משהו או מעלה משהו, אני לא זוכר. בחורה נחמדה. קצת מזכירה לי את היא-לי. רק בגלל זה עוד לא אמרתי לה לא כמו שאמרתי לכל השידוכים הקודמים שניסו לסדר לי."

"ולמה בעצם לא?" שאלתי אותו.

"כי את השידוך שאני באמת רוצה אין סיכוי בעולם שמישהו יציע לי" אמר אליהו שבשבילי תמיד ישאר אלדין.

"ומי זאת המאושרת שאתה כל כך רוצה?" שאלתי "ומה אני יכול לעזור לך בעניני שידוכים? מה זו איזו בת של איזה לקוח שלנו? מישהו מהסקטור ההשקעות לאנשי עסקים שפתחנו לאחרונה, בנוסף לסקטור האמנים?"

"לא. הייתי חייב לברר איתך משהו לפני שאני צולל סופית לעולם הזקן והחליפות השחורות".

"כמו מה?" שאלתי מתחיל להבין.

"אם יש איזה סיכוי שיהיה משהו ביננו. בשביל משהו אמיתי איתך אני מוכן לשנות את כל החיים שלי. אני לא יכול להיות גם הומו וגם חרדי. אני לא רוצה להונות אף אחד, במיוחד לא את מי שתשתדך לי. אבל אני גם לא רוצה להיות סתם הומו. אני רוצה להיות איתך, אם יש לזה איזה שהוא סיכוי."

"זה מאוד מחמיא לי, שלא תבין לא נכון. אבל אתה בטוח שאתה יכול לקבל החלטות כאלה על סמך שבוע – שבועיים של היכרות לפני ארבע שנים?" שאלתי אותו. "אם ננסה לשחזר את מה שנקטע אז, אולי זה לא ילך? אולי נגלה שממילא זה היה נגמר מהר גם ללא האובססיה שלי לזוהר והיא-לי? זה לא הגיוני שתעזוב את כל העולם שלך בשביל בחור שנדלקת עליו לפני ארבע שנים. זה קצת מלחיץ שאתה זורק עלי את כל האחריות לשינוי כל כך קיצוני שאולי תעשה בחיים שלך." המשכתי לשלוף את כל נימוקי הנגד השכלתניים אך הרגש כבר אמר לי אחרת. הלב כבר אמר לי שמשהו בחיי הולך להשתנות ולמשהו הזה קוראים אלדין, או אליהו, לא כל כך משנה.

"אני מבין שקשה לך להחליט אז אני מוכן לתת לך קצת זמן לחשוב על זה" אמר אליהו, "בינתיים אני צריך ללכת לשירותים, איפה זה?"

הצבעתי לו על השירותים בקצה המסדרון ואלדין הלך, מותיר אותי להרהורי. דמותו החרדית לבושת השחורים קצת הרתיעה אותי מעבר לכל ההסוסים האחרים. מה יקרה אן עוד פעם הוא ירצה 'להתחזק' לי בדתיות הזו שלו. הייתי חילוני בכל נימי נפשי וכל ענין הדת לא דיבר אלי בכלל ואולי גם קצת הרתיע אותי. אחרי כרבע שעה חזר אליהו. עוד כשהייתי עם הגב אלי ושמעתי רק את קולו "נו, החלטת כבר?" ידעתי שאני מוכן לקפוץ למים. לנסות לפחות. מקסימום אגלה שהבריכה ריקה ואשבור כמה עצמות בקפיצה, אבל מה לא עושים כדי לגלות את הדרך אל האושר?

כשהסתובבתי אליו, נזרקתי בבת אחת ארבע שנים לאחור. אלדין בדמותו הישנה המתוקה והמוכרת ניצב שוב לפני. מגולח, לבוש ג'ינס וטי שירט שחורה. בלי ניטים עדיין אבל עם מנת ג'ל ראויה לציון בשיער. "אלדין" אמרתי בהפתעה וניגשתי אליו לחיבוק ראשון אחרי כל כך הרבה שנים. "למה?"

"ראיתי שקשה לך לראות מעבר לזקן ולחליפה החרדית שלי, אז רציתי לעזור לך להחליט. אז מה אתה אומר?"

"על מה? עלך איך שאתה נראה? נפלא. ממש נפלא."

"לא, אידיוט סנילי שכמוך. מה אתה אומר על לקחת אותי בחזרה? אתה מוכן לנסות?"  

קמתי ממקומי נסער קצת והסתכלתי על אלדין. לא יכולתי להסיר ממנו את העיניים. ואז גם אלדין עשה צעד או שניים לעומתי ואז נצמדו שפתינו וגופינו לחיבוק חם ונשיקה אוהבת.

"בטח שאני מוכן" אמרתי לו. "מה אתה לא יודע שאני אוהב לנסות כל מיני דברים מענינים. שלישיות וכאלה... אז רוקר חרדי או חרדי לשעבר...סטוצון מלפני ארבע שנים שהולך לחזור בשאלה בשבילי, לוותר על שידוך וסידור מלא, נראה לי שיכול להיות לנו מענין ביחד. לפחות זה. ואם יהיה יותר מזה, אז השמיים הם הגבול כי כשאני אוהב זה עד הסוף, אתה יודע."

"כן אני יודע" אמר אלדין וכבר באותו לילה עבר לגור בדירתי ולשכון במיטתי.

שבע שנים אחר כך

אני ואלדין סיימנו להתענג בעוד זיון אוהב של שבת בבוקר. הוא כבר בן 36 או 37 אבל עדיין נראה צעיר בכעשר שנים מגילו. בכל מקרה נראה צעיר ממני למרות שהוא המבוגר יותר מביננו. "אבא, אבאלה" קורא לנו יניב בננו המאומץ בן החמש וחצי. וקופץ למטתנו "הגיע מייל מהיא-לי. היא באה לבקר עוד שבועיים."

כן, זו לא טעות. יניב הוא ילד מחונן שכבר קורא היטב כבר מגיל חמש. לא שאנחנו דחפנו אותו לזה. מגיל ארבע או קצת לפני כן הוא כבר מסתובב ושואל מה כתוב פה ומה כתוב שם. למד לבד לזהות מילים ואותיות. כאילו מהאויר ומהשאלות הבלתי פוסקות שלו, הוא למד לקרוא. בגיל חמש כבר אמר לנו שהוא גדול ושאנחנו לא צריכים לקרוא לו סיפור לפני שינה, כי הוא יכול לקרוא לעצמו. זמן קצר אחר כך הוא גם למד להסתדר עם המחשב והיום כבר שולט באינטרנט, במסנג'ר ובמייל כמעט יותר טוב ממני. הקשר עם היא-לי חוּדָש זמן קצר אחרי שאימצנו אותו. מתוך פרץ של נוסטלגיה שלחתי לה מייל לספר לה על כך, אחרי כמה זמן שלא היה ביננו קשר. יניב וג'ניפר, ביתה בת השבע של היא-לי, היו חברים טובים למרות שלא נפגשו אף פעם. הקשר ביניהם היה וירטואלי בלבד בשיחות במסנג'ר עם מצלמת האינטרנט שאפשרה להם גם לראות זה את זו ולקשקש במין תערובת של עברית וקצת אנגלית שיניב כבר התחיל לתפוס גם כן מהאויר.

"עוד שבועיים, אתה אומר?"

"כן. התלהב יניב. והם רוצים להזמין יחד איתנו נופש במג'יק סנרייז קלאב ליד אילת. אפשר?"

"טוב. נבדוק את זה ועכשיו תעוף מהמיטה ותיתן לנו קצת להיות לבד, בסדר?"

אז נוסעים?" שאל יניב.

"כן. כן. נוסעים." ענינו.

"יש !" צרח יניב משמחה. "אני הולך לספר לג'ניפר, היא מה זה תשמח" ונעלם במהירות אל המחשב שבחדרו בקומה השניה של הבית.

נגשתי לדלת החדר, נעלתי אותה ליתר בטחון ושאלתי את אלדין: "אז איפה היינו, תזכיר לי". אלדין התפשט, הפשיט גם אותי והתחיל להזכיר לי בעזרת ידיו ולשונו איפה היינו רק לפני שעה קלה.

"אה, כן. נזכרתי" אמרתי לו לבסוף אחרי שגם הזין שלי סיים להזכר וחדרתי אל ישבנו החלק והגמיש שכמעט לא השתנה ב-11 השנים האחרונות עד שגמרתי בתוכו בפעם השניה באותו בוקר. לא יאומן שגם אחרי תקופה ארוכה כל כך אני לא מפסיק להתלהב ממנו ומהזיונים איתו וגם הוא לא. במיוחד הוא נהנה מכך שאחרי שגמרתי, טיפסתי עליו והתישבתי על הזין שלו שכבר כל כך חיכה לי. השחלתי אותו לתוכי בתנוחה שהוא למד לאהוב מאז שהראיתי שגם להיות אקטיבי זה כיף. אפילו נתתי לו להיות כזה לפעמים, אבל רק לפעמים.

עוד שבועיים הביקור. מעניין יהיה לפגוש את היא-לי אחרי כל השנים האלה. אני כל כך מתגעגע אליה ואל העבר הישן והטוב שלנו ביחד בשלישיה המטורפת ההיא בגיל 22- 23, שלא תחזור לעולם. אני טיפוס נוסטלגי, אין מה לעשות. תמיד מסתכל על העבר באהבה רבה, גם על החלקים הטובים וגם על החלקים הרעים שבו. כל דבר, טוב או רע, הותיר בי משקעים שעשו אותי למי שאני היום. למי שמקבל בהשלמה את עצמי ואת חיי האהבה והזוגיות שבניתי יחד עם אלדין, אהובי, אחרי שנרגעתי מכל סערות העבר והגעתי אל החוף השקט שהוא הוליך אותי אליו ביד בוטחת. כנראה שלא היתה לנו ברירה. הגורל שלנו נכתב באיזה שהוא מקום זמן רב מראש. בספרים, בשירים, במפות הכוכבים. הגורל להיות יחד, רק שלקח לנו קצת זמן למצוא אותו... אך זה עדיין לא היה סוף הסיפור. היה חסר עוד משהו כדי שאוכל להרגיש שהעבר סגור וחתום. היה חסר לי איזה  closure אחד נוסף והוא הגיע רק כמה שנים אחר כך באופן שלא ציפיתי לו ובעזרת אדם שבאותו זמן עוד לא ידעתי שאכיר בכלל.

פרק יג' ואחרון

ולא היה ביננו אלא זוהר

 זוהר עניו של השכמה ברחוב כפר

י ולבלובו של גן בטרם פרי

 בלובן תפרחתו יפת התואר.

 ומה מאוד צחקת באמרי

 כי אל השחר הענוג כורד

 אקרב ואקטפנו למזכרת

 ואשמרנו בין דפי ספרי.

(מתוך השיר "ולא היה ביננו אלא זוהר" - דני ליטני)

שלוש שנים אחר כך

ערב מסיבת ההפתעה שעמדתי לערוך לאלדין בתחילת הקיץ ליום הולדתו הארבעים קיבלתי שיחת טלפון מפתיעה. זה היה יורם דרורי, משחרר האסירים הידוע, שיצא לי להכיר אותו מתי שהוא לפני שנה או שנתיים בכנס התרמה לעמותה שלו ונתתי לו את כרטיס הביקור שלי.

"יש לי בקשה גדולה מאוד אליך" הוא פתח ואמר "ולא הייתי חושב אפילו לפנות אליך, אם לא הייתי יודע שזה עשוי להיות אכפת לך" הוא אמר.

"יורם, אם אתה זקוק לתרומה לשחרור איזה אסיר יהודי מכלא נוכרי, אתה יודע שתמיד תהיה לך דלת פתוחה אצלנו. בן הזוג שלי כבר מזמן חילוני אבל מאמין כמוני במצוות פדיון שבויים."

"לא,  זה לא זה. אני אגש ישר לענין. אני עומד לשחרר בחור ישראלי שהסתבך בעבירה של הברחת סמים ונמק בכלא בברזיל כבר כמה שנים. תאמין לי שכלא דרום- אמריקאי זה צרה שלא כתובה בתורה. אז לאחרונה במסגרת איזו עסקת חבילה עם ממשלת ברזיל, אפשר להביא אותו לארץ ואפילו לשחרר אותו בתנאים מגבילים. שיהיה אסיר ברשיון תחת חסותו והשגחתו של אזרח ישראלי בעל מעמד. הייתי לוקח אותו אלי, אבל יש לי כבר שני משוחררים אחרים אצלי ואני לא יכול להכניס אפילו סיכה, אז אני צריך ממך עזרה."

"יורם, אומנם יש לנו בית גדול, אבל אני לא מבין למה אתה מבקש ממני דבר כזה. יש לי ילד קטן בבית ואני לא מוכן להקים אצלי בבית הוסטל לעבריינים משוחררים, כמוך. למה דווקא אני?"

"זה לא הוסטל ואני לא הולך להפוך את זה לנוהל קבע. לבחור אין שום משפחה בארץ. שני הוריו מתו לפני כמה שנים משברון לב אחרי שהוא הסתבך בסמים. כששאלתי אותו אם הוא מכיר איזו נפש חיה בארץ הוא הזכיר רק אותך. אם שמו לא היה זוהר, לא הייתי אפילו טורח לשאול אותך".

שפופרת הטלפון כמעט נשמטה מידי ששמעתי את שמו של זוהר. זוהר שנעלם מחיי לבלי שוב לפני זמן כה רב ואשר יורם דרורי רוצה להחזירו אלי בדלת האחורית. נפשי סערה בבליל של רגשות סותרים: שנאה, אהבה, כעס וחמלה עד שלא ידעתי מה לעשות. "אני חייב לחשוב על זה, יורם, ולדבר גם עם אלדין. אני לא יכול להחליט ככה על המקום".

"בסדר, ליעד. רק תזדרז. העסקה אמורה לצאת לפועל בשבוע הבא".

את הדרך לביתי כבר עשיתי בפיזור נפש מוחלט. רק צפירות הנהגים בדרך העירו אותי מהשרעפים ששקעתי לתוכם מדי פעם. כשאלדין ראה אותי הוא מיד הבין שמשהו קרה ואחרי שנרגעתי, גם סיפרתי לו.

"כל מפגש עם זוהר בעבר, גם אם החל בטוב, הסתיים במפח נפש, כאב וסבל רב. אני לא יודע אם אני יכול לעבור את זה מחדש ואני לא יודע מה לעשות. צריך גם לחשוב על הילד" אמרתי.

"לגבי הילד אני לא דואג בכלל. זוהר לא יעשה לו כלום. הוא לא פדופיל או משהו. לגביך ולגבי הסיפור הבלתי סגור שלכם, זה משהו שתצטרך להחליט לבד. אני, בכל אופן אשמח לעזור במצוות פדיון שבויים הזו, במיוחד בגלל שזה זוהר שפעם אהבת כל כך. אז לזכר ימים עברו, אם תרגיש שאתה מסוגל, אני מוכן" אמר אלדין בנדיבות האופיינית לו.

אחרי עשרה ימים הגיע זוהר אלינו בחברת יורם דרורי. יורם הזדרז לעזוב אחרי זמן קצר לעיסוקיו הרבים האחרים ואז זוהר התחיל לבכות. הבטתי בגבר הגאה והשבור הזה והדמעות התחילו לזלוג גם מעינינו. למזלנו יניב עדיין היה בצהרון ועוד שעות יחלפו עד שיחזור. מקהלת גברים בוכים עלולה היתה להבהיל אותו, אז שמחתי שהוא לא היה שם.

בכינו על שנים של בזבוז ועל טעויות שעשינו לאורך הדרך. בכינו גם מאושר שכל הצרות והמצוקות כבר מאחורינו. בכינו גם מגעגועים לעבר שהיה ואבד. בין דמעה לדמעה הבטתי בזוהר, אהוב העבר המיתולוגי שלי. גם בגיל 37 ואחרי שנים ארוכות ומתישות בכלא, הוא עדיין נראה מרהיב. קצת כחוש, השיער הארוך כבר אבד ואיננו, אך קמטוטי החיוך המקסים שלו בזויות הפה עדיין היה שם. וגם העיניים הירוקות המשגעות שלו. לא הייתי מאוהב בו, כבר מזמן שליבי היה של אלדין בלבד, אבל לא יכולתי שלא להתרפק על מראהו היפה גם כיום.

ליבי יצא אליו. רציתי לנחם אותו, להיות שם בשבילו בכתף תומכת ובמגע יד מרגיעה, אך לא העזתי. נראה היה לי שהאהבה כבר לא היתה שם אבל חששתי שהתשוקה לגופו, תשוקה שליוותה אותי כל כך הרבה שנים, עלולה להתפרץ בכל רגע. אלדין היה הראשון שהניח את ידו בחיבה ועידוד על כתפו של זוהר וניסה להרגיע אותו. נשמתי נשימה עמוקה והחלטתי לקפוץ למים, לדעת פעם אחד ולתמיד אם הצלחתי להשאיר את אהבת הנעורים הזו מאחורי, את אהבת הנעורים לזוהר המיתולוגי ששנים היה ביננו. זו לא היתה חוכמה גדולה לומר לעצמי שהתגברתי עליו כשמרחק כה גדול של שנים וקילומטרים הפריד ביננו. החוכמה היתה לבחון את עצמי אם התגברתי עליו כאן ועכשיו. הרגשתי שאני ורגשותי העמוקים ביותר, התחבטויות והתלבטויות של שנים, עומדים כאן למבחן. הרגשתי כבצל גדול אשר יד נעלמה מקלפת ממנו גלד אחרי גלד ומשאירה אחריה ים של דמעות וכאב עמום עמוק בבטן.

הבטתי אל זוהר ברוך והבטתי בו בנוחם. הבטתי אל עיני הירוקות הנוצצות מדמעות ואל הדמעה הבודדה שנשרה זה עתה וירדה מזוית עינו אל השביל שהשאירו קודמותיה במורד לחיו השמאלית. רכנתי לעברו ונשקתי ללחיו נשיקה עדינה ומרפרפת ששאבה את דמעתו הנושרת לתוך פי כשליבי נצבט בצביטה חזקה של פרידה מדמותו המיתולוגית. מעברו השני רכן אלדין ונישק את שביל דמעותיו של זוהר בלחיו השניה ואז נפרדו שפתותינו מלחיו הדומעות של זוהר ונצמדו זו לזו בנשיקת מושלמת של אהבה והבנה. לא היה ביננו אלא זוהר והוא הביט בנו מתנשקים, נשם נשימה עמוקה ואז חייך בפעם הראשונה מאז נכנס לביתנו.

קמנו על רגלינו, חיבקנו אותו, ולקחנו אותו  לחדר שפינינו עבורו בביתנו הגדול. זוהר השתרע על המיטה בתחושת ליאות עמומה מכל פרץ הרגשות הזה, נשם נשימה עמוקה ועוד אחת ועצם את עיניו היפות. הבטתי בו וידעתי שהתשוקה הבוערת לזוהר כבר כבתה זה מכבר. לא הייתי מאוהב בו כבר, אך עדיין אהבתי אותו, אהבה שונה, א-מינית כזאת, כחבר, כידיד או כבן משפחה קרוב. יותר חיבה עמוקה מאשר אהבה, כמו שאהבתי את היא-לי ולא מעבר לכך. ידעתי גם שהאהבה והתשוקה ארוכת השנים לזוהר הפכה כבר למשהו אחר, לזכרון, למזכרת של משהו שהיה ואיננו עוד, למשהו שקטפתי למזכרת ואשמרנו בין דפי סיפורי.

גם אלדין ידע והבין. ידענו שהקשר עם זוהר זו ידידות אמיצה שתשאר לנצח, שתמיד נהיה שם בשבילו ונעזור לו בדרכו הארוכה לשיקום.

אחרית דבר - אהבה

To make a mountain of your life

 is just a choice

But I never learned enough

to listen to the voice that told me

Always love… Hate will get you every time

Always love… Don't wait till the finish line

(From the song "Always Love" – Nada Surf)

"בוא לנוח" אמר לי אלדין כשידו טופחת בשובבות על ישבני, מבעירה בי ברגע את הרצון לשפשף את את מנורת הקסמים שלו. היססתי ושלחתי את מבטי לעבר הטלפון. עוד לא הספקתי לומר מאומה ואלדין כבר ידע והבין. "זה בסדר" הוא אמר, "לך לדבר איתה ואז תבוא. אני מחכה לך בחדר". נשקתי לו באהבה, ידעתי שלונדון כן מחכה לי, למרות שהיא עוד לא ידעה את זה והלכתי לצלצל להיא-לי. אחרי שיחה ארוכה ורוויית דמעות נוספות משני הצדדים אמרה לי היא-לי "אתה אולי מתבייש לבקש אבל אנחנו בסיפור הזה ביחד. אני לא הולכת להשאיר אותך לבד עם כל התסבוכת הזו של זוהר. אתה יודע שהוא פלונטר אחד גדול של תסביכים ובעיות ואתה צריך אותי לעזור לך להוציא אותו מזה."

"אני לא מבין, מה את רוצה שאני אשלח אותו ללונדון במצבו המעורער. חוץ מזה אני חושב שאסור לו לעזוב את הארץ בכלל."

"לא, טמבל. אתה תמיד קשה תפישה, או רק כשמדובר בי או בזוהר?! אני באה לארץ, אם עוד לא הבנת. יש לכם מקום אצלך בשבילי ובשביל ג'ניפר או שאני צריכה לחפש דירה בסביבה?"

"תמיד יהיה לך מקום אצלנו, היא-לי. גם בלב וגם בבית, את יודעת את זה. את יודעת שאנחנו מתים עליך, יא סוחטת מחמאות שכמוך. גם יניב יקפוץ לשמיים משמחה כשישמע שתבואו."

עליתי לחדר ונכנסתי למיטה להנות מחום גופו של אלדין האהוב שחיכה לי בסבלנות. סיפרתי לו על ביקורם הצפוי של היא-לי ובתה והוא שמח בשמחתי. לא היו לאלדין שום רגשות קנאה או חששות מהאקסים המיתולוגיים האלה שלי שעומדים לחיות אצלנו מי יודע כמה זמן.

"איך אתה עושה את זה?" שאלתי אותו נדהם בפעם המי יודע כמה מהאוצר הזה שנפל בחיקי בדמותו של אלדין, הרוקר הבועט לשעבר.

"תמיד אהבה, זה המוטו שלי. תמיד אהבה" אמר לי אלדין, "השנאה תשיג אותך כבר לבד. תמיד אהבה. כמו בשיר הזה של  Nada Surf שאתה לא מפסיק להשמיע לי את הדיסק שלהם כל הזמן."

Always Love"" אמרתי לאלדין וידעתי כי הגעתי לקו הסיום שלי. קיבלתי את ה- closure שהייתי זקוק לו אחרי כל השנים האלה. ידעתי שכל האהבה שלי בגוף ובנפש כבר שמורה לאלדין, ולו בלבד.

"כן" ענה לי אלדין במשינית "הרי זה כתוב בספרים, בשירים, במפות הכוכבים."

"מה כולם מחפשים, את האושר מקווים" עניתי לו באותה שפה וידעתי שאנחנו את האושר שלנו כבר מצאנו ונצמדתי לגופו החם והמזמין.