פילבוקס

לחץ כאן לחזרה לחלק הראשון של הסיפור

לחץ כאן לחזרה לחלק  השני  של  הסיפור

חלפו כבר כשלוש שנים מהטירונות הארורה ההיא בקדום, שנדמתה כחלום בלהות רחוק. לפני כחודש השתחררתי מהצבא והייתי כבר אזרח לכל דבר. עם שניים מחברי לטירונות שמרתי על קשר טוב: פרומקין וקלופק, למרות שאנחנו טיפוסים שונים לגמרי וכ"א מאיתנו גדל בעיר אחרת, הסתדרנו טוב מאוד וגם שרתנו חלק מהסדיר באותה יחידה. לכן, עם השחרור החלטנו לשכור יחד דירה בתל אביב. מצאנו מקום נחמד באזור שינקין ונכנסנו לגור שם ביום חורפי גשום של חודש פברואר. כולנו נרשמנו ללמודים באוניברסיטה ועד תחילת הלימודים היו לנו עוד ב- 8 חודשים להרוג, אז חיפשנו עבודות זמניות עד לתחילת הלימודים.

די מהר מצאנו עבודה בפאב חדש שנפתח באבן גבירול. קלופק קיבל תפקיד במטבח, פרומקין במלצרות ואני התחלתי לעבוד כפקק כסותם חורים. כל פעם בתפקיד אחר, לפי העומס בפאב ולפי הצורך. חלק מהזמן שימשתי כעוזר לברמן ובזה גיליתי כשרון טבעי. מספיק היה להסביר לי פעם אחת איך מכינים משקה מסוים וזה הוטבע לי הזכרון לנצח. תוך חודש למדתי כל מה שהיה ללמוד על ערבוב והגשת משקאות וכשהברמן הקבוע עזב, מינו אותי כברמן קבוע במקומו. כך עבדנו לנו בכיף שלושה חודשים עד ליום העצמאות.

זה היה יום חמישי וזה היה יום העצמאות, כלומר אחריו היו עוד יומיים חופש והפאב היה מפוצץ בלקוחות. את הלקוח שנכנס ב- 1:00 בלילה אף אחד מאיתנו לא יכול היה לשכוח. הוא אמנם השתנה ואיבד את כל ההילה שהמעמד והמדים המדוגמים נתנו לו פעם, אבל לא איבד מאומה משחצנותו הטבעית. זה היה עלימה המניאק. לבוש ג'ינס וטי שירט, קעקוע נוסף על זרועו אך ללא ספק זה הוא. קלופק היה במטבח ולא ידע כלום, אבל אני ופרומקין מיד שמנו לב וסימנו זה לזה. עלימה לא שם לב לכלום. קודם כל נראינו שונים מאוד מאותם טירונים עלובים ושפופים שהיינו לפני שלוש שנים. שיער ראשנו התארך, מסת השרירים התעבתה, הגו הזדקף והעיקר היה ארשת הפנים הבוטחת שסיגלנו שהיתה רחוקה כמרחק מזרח ממערב מהפנים החרדות של הטירונים שעלימה הטיל עליהם מורא פעם, לפני שלוש שנים. תחת ידיו של עלימה עברו בוודאי לא מעט טירונים מסכנים בשלוש השנים האלה ולא פלא שלא זכר אותנו, אבל אנחנו לא שכחנו ולא סלחנו.

עלימה התיישב בקצה הרחוק של הבר והתחיל להקפיץ טקילות. הוא בא לבד וסקר כל הזמן את הסביבה במבט מחפש. בשעה שתיים, אחרי שנסגר המטבח בא קלופק לשבת על הבר, לחכות לי עד שאני מסיים את המשמרת. פתאום הוא הבחין בעלימה המניאק יושב בקצה הבר. "כוסאמאמו" אמר קלופק שראה את עלימה "מה המניאק הזה עושה פה?"

"בא לדפוק ראש ומנסה לתפוס זיון, אבל לא נראה לי שהולך לו בינתיים. ביום העצמאות כמעט אף אחד לא בא לפאב לבד." אמרתי.

פרומקין ראה אותנו מדברים על הבר ובאחד הסיבובים שלו בא גם הוא ואמר: "ראיתם את עלימה המניאק? עכשיו כשהוא כבר לא בצבא אף כלב לא משתין לכיוון שלו. יושב ודופק טקילות לבד"

"כן, ממש רחמנות על המסכן הזה" אמר קלופק בסרקאזם.

"בואנה, זו יכולה להיות ההזדמנות שלנו" אמרתי.

"איזו הזדמנות?" שאלו קלופק ופרומקין.

"ההזדמנות לנקום בעלימה המניאק הזה על מה שעשה לנו בטירונות" אמרתי להם "קלופק, בתור התחלה אתה חייב לעשות לו את התרגיל עם המפתחות".

"וואלה, זה רעיון אמר קלופק והלך לקצה הבר לכיוונו של עלימה. קלופק התיישב ליד עלימה שבכלל לא שם לב אליו. את המפתחות שלו עלימה השליך על הדלפק בין כוסות הטקילה הריקות שהלכו והצטברו לידו. בלי שירגיש הרים לו קלופק את המפתחות ויצא מהפאב לחפש את הרכב. היה מגרש חניה ממול הפאב וקלופק הימר שעלימה החנה שם. המפתחות היו של הונדה סיוויק וקלופק התחיל לחפש לאיזו הונדה הם שייכות, לוחץ על השלט ליד כל רכב חשוד, עד שביפ ביפ אחד גילה לו איפה הרכב. קלופק נכנס לרכב ונסע למרחק של שלושה רחובות משם מחנה את הרכב על המדרכה, יודע שביום העצמאות אף אחד לא יגרור אותו משם, כך שעלימה יכול להשתגע ולא למצוא אותו. תוך 10 דקות קלופק חזר לפאב והניח את המפתחות בחזרה בדיוק מאיפה שלקח אותם. שלב ראשון של המשימה הוכתר בהצלחה. בשעה 4 לפנות בוקר עלימה דפק את הדרינק האחרון והתחיל לשרך את דרכו מחוץ לפאב. פרומקין גם סיים כבר לעבוד ואני ביקשתי ממנהל הפאב שיחליף אותי כי אני רוצה להצטרף לחבריי לבילוי אחרון של יום העצמאות והוא הסכים. כל יצאנו שלושתנו בעקבותיו של עלימה משתדלים שלא ירגיש בקיומנו.

עלימה הגיע למגרש החניה, הסתובב בו אולי רבע שעה וקילל את כל העולם כשלא מצא את הרכב ואז הוא התחיל ללכת ברגל לאורך רח' אבן גבירול. אחרי זמן מה הוא נכנס ימינה ורחוב צדדי ואח"כ שוב פנה שמאלה והמשיך לזגזג בין הרחובות הצדדיים שמסתעפים מאבן גבירול. 

"הוא בטח גר בסביבה" אמר קלופק ואכן לא עברו כמה דקות ועלימה נבלע פנה לעבר שביל הכניסה לאחד הבנינים. הגברנו מהירות והדבקנו אותו ממש כשנכנס לחדר המדרגות. רגע אחרי שהוא נכנס כבה האור בחדר המדרגות. עלימה השיכור הפליט קללה חרישית והתחיל לגשש בידיו על הקיר מחפש את מפסק החשמל, אך הוא לא מצא אותו. במקומו הוא מצא את זרעו החסונה של קלופק שסובב את ידו לאחור ואמר לו שקול שקט: "תהיה בשקט אל תתנגד אחרת אני חותך אותך".

בחושך ששרר עלימה לא יכול לראות כלום ורק הרגיש שחוץ מזרועו של התוקף אוחזות בו עוד כמה ידיים נעלמות שתוך שתי דקות הפשיטו אותו מחולצתו ומכנסיו.

"מה אתם עושים?" אמר עלימה המבולבל "הארנק שלי בכיס האחורי, תקחו אותו ותלכו".

"הארנק שלך לא מענין לנו את התחת" אמר לו פרומקין.

"אז מה אתם רוצים?" אמר עלימה בחרדה גוברת, מתחיל לקלוט מבין אדי האלכוהול שמשהו לא טוב עומד לקרות לו.

קלופק חיטט בכיסי המכנסיים של עלימה ומצא את המפתחות. "באיזה דירה אתה גר?" שאל את עלימה.

"למה?" שאל עלימה.

"מישהו הרשה לך לדבר?" אמר לו קלופק בקול כועס "תסתום את הפה ותעשה רק מה שנגיד לך. בפעם האחרונה: איפה הדירה?"

"קומה רביעית מצד שמאל" אמר עלימה וכולנו עלינו יחד איתו לדירה. לפני שנכנסנו לדירה, קשר קלופק לעלימה את העיניים ואז פתח את הדלת והדליק את האור. הוא עשה סיבוב קצר בדירה וראה שהיא ריקה "מה אתה גר פה לבד?" שאל קלופק.

"מלפני שבועיים. נפרדתי מחברה שלי והיא עזבה את הבית" ענה עלימה.

"אז אתה בודד, מת לזיין ולא תפסת אף פראיירית בפאב, מה?" אמר לו פרומקין ועלימה לא ענה. הכנסנו אותו לדירה ושמנו אותו במיטה. זו היתה מיטת אפיריון זוגית ומצועצעת. כנראה הטעם הוולגרי של חברתו של עלימה, אבל בשבילנו זה היה ממש מתאים וקלופק קשר לעלימה גם את שתי ידיו לשני העמודים בראש המיטה. עלימה היה עקוד ולא הבין מה קורה לו ולמה.

"תראו אין לי הרבה כסף בבית, יש רק 500 ₪ בפחית העוגיות במטבח וחוץ מזה אין שום דבר ששווה משהו בבית. אז תקחו את הכסף ותלכו.

"הכסף שלך לא מעניין לנו את התחת" אמר קלופק.

"אז מה אתם רוצים? את הרכב שלי? אם זה את הרכב שלי אז אין לי מושג איפה הוא" אמר עלימה.  

"אנחנו גם לא רוצים שום רכב, אנחנו חרמנים ורוצים לזיין אותך בתחת" אמר לו פרומקין בכעס עצור.

"מממההה?" אמר עלימה בתדהמה.

"כן, מה חשבת שאונס זה דבר שמיוחד רק לבחורות?" הוסיף פרומקין "אנחנו דווקא מעדיפים בחורים והיום אנחנו נזיין אותך מכל החורים עד שיצא לך עשן מהאוזניים".

"מה קרה לכם? השתגעתם? מה פתאום אונס?" נחרד עלימה כששתי ידיו של פרומקין נשלחו אליו, מסירות לו את כיסוי העיניים ומפשיטות אותו גם מהתחתונים. רק אז הבין עלימה מי הולך לאנוס אותו וכמובן שגם הבין למה.

פרומקין התפשט בעצמו, הוא היה מחורמן מאוד והזיין שלו היה נוקשה וזקוף. הוא התייצב בין רגליו של עלימה, הרים אותן למעלה והתחיל לנסות לתחוב את הזין הגדול שלו לתוך פתח ישבנו המכווץ של עלימה והתחיל לפמפם אותו, נאנק מהנאה ומרוצה עוד יותר כשעלימה צרח מכאב. שמענו אותו עוד אומר לעלימה שאם הוא ימשיך לצרוח הוא יתקע לו סמרטוט בפה וצעקותיו של עלימה השתתקו והפכו ליבבות חנוקות בלבד. עזבנו אותם לבד בחדר, שפרומקין יטחן אותו קצת, ויצאנו לסלון. דיברנו ופתאום קלופק דפק לעצמו עם היד על המצח ואמר: "איזה אידיוט אני, רק שלושתנו זה כלום בשביל המניאק הזה." קלופק שלח את ידו לכיס מכנסיו האחורי, שלף את הארנק וחיפש בו משהו. אחרי דקה אורו עיניו והוא צעק "יש !". ומהחדר השני נשמעה באותו רגע זעקת הגמירה של פרומקין ששיחרר את כל מטענו בתוך גופו הטחון של עלימה.

"יש מה?" שאל פרומקין שסיים לזיין את עלימה ויצא מהחדר כשהזיין שלו עדיין מטפטף משאריות זרע.

"יש לי את דף הקשר של כל החברה מהטירונות" הכריז קלופק.

"מה פתאום אתה מסתובב עם זה בכיס אחרי שלוש שנים?" אמרתי לו בתמיהה.

"זה לא שלוש שנים. רק אחרי השחרור התחלתי לארגן את הרשימה בשביל אתר "חבר'ה" וגם בשביל לארגן מפגש, זה יכול להיות נחמד לא?" אמר קלופק.

"לא ידעתי שאתה כזה נוסטלגי קלופק" אמרתי לו "אבל מה אנחנו צריכים את הרשימה הזאת עכשיו?"

תגידו לי, את מי עלימה זיין כל הטירונות?" שאל קלופק.

"תראה, אם אתה מתכוון זיין בתחת אז זה את כל הששה מהסיפור עם שמוקלר, אבל אם אתה מתכוון זיין סתם, ז'תומרת האכיל אותנו חרא, אז אפשר להגיד שהוא זיין את כל המחלקה." עניתי לו בפילוסופיות מהורהרת.

"אז מה אתם רוצים להגיד בזה?" שאל פרומקין.

"אנחנו צריכים להקפיץ לפה את כל המחלקה שיבואו לזיין את עלימה המניאק אחד אחד" אמר קלופק. "חברה אתם יכולים מצידי לזיין את עלימה כל הלילה, אבל אני מתלבש על הטלפון ומתחיל לקרוא לכולם לבוא".

הרעיון נראה לי מופרע לחלוטין אבל קלופק התלהב והתחיל לצלצל. אני ופרומקין חזרנו לחדר אל עלימה הכפות והערום והפעם היה תורי. התיישבתי מולו, הרמתי את רגליו ותקעתי את הזין שלי לתוכו. היה לו תחת מדהים וגם גוף עשר.

בנסיבות אחרות יכולתי להידלק עליו אבל באותו לילה חשבתי רק להכאיב, לזיין ולגמור. טחנתי אותו אולי 10 דקות עד שגמרתי פולט לתוכו את המטען השני להיום. כשגמרתי בתוכו גם עלימה עצמו גמר ונדמה לי שזו היתה הפעם היחידה שהוא גמר בכל האונס הזה. הוא כנראה היה דלוק עלי עוד מהטירונות. פרומקין שהתחרמן מחדש כשראה אותי מזיין את עלימה, הצטרף לחגיגה והתחיל לזיין לו את הפה וגמר בתוכו דקה או שתיים אחרי, גורם לעלימה להשתעל וכמעט להחנק מהזרע שמילא את גרונו.

לא האמנתי, אבל תוך פחות משעה התחילו להגיע חבר'ה מהטירונות. עם רובם כבר נפגשנו פה ושם במהלך השירות הצבאי כי כולנו היינו באותו חיל, חלק מאיתנו אפילו שרת באותן היחידות. אבל היו כמה שלא ראיתי מאז הטירונות ולהפתעתי הגיעו היום לנקום בעלימה המניאק. בסך הכל הגיעו במשך השישי-שבת שלאחר יום העצמאות כמעט 20 בחורים, קצת יותר ממחצית המחלקה.

לא כולם הצטרפו לאונס. חלק רק היכו אותו או התעללו בו בדרכים אחרות, אבל חלק זיינו אותו כמה וכמה פעמים. המפתיע מכולם היה שמוקלר. לא ראיתי אותו ולא שמעתי ממנו כבר שלוש שנים, מאז הטירונות. לא היה לי מושג מאיפה קלופק השיג את הטלפון שלו אבל הוא הגיע ממש בריצה. שמוקלר טחן את עלימה 6 פעמים באותו סוף שבוע. באגרסיביות רבה שלא האמנתי שקיימת בתוכו הוא הוציא עליו כעס של שלוש שנים. הוא זיין אותו בתחת בפה ושוב בתחת ופרק לתוכו את מטעני הזרע הבלתי מסתיימים שלו עוד ועוד. הוא סובב אותו לפה ולשם וזיין אותו שוב ושוב. הוא הכאיב לו הכי הרבה מכולנו וכל פעם שעלימה חשב שזה נגמר, שמוקלר חזר לסיבוב נוסף של זיונים והתעללויות.

במוצאי שבת כולנו כבר היינו מותשים ועלימה היה ממש גמור. נראה לי שעד לאותו זמן הוא כבר נאנס 30 או 40 פעמים בצורות מצורות שונות ע"י כל מי שהחליט לחגוג על התחת שלו מבין כל המתעללים. "די מספיק" התחנן עלימה "אני לא יכול יותר, כבר שורף לי התחת אש".

"שורף לך אש?" אמר קלופק "אין בעיה. אנחנו נפתור את הבעיה" וארגן את כל מי שנשאר להתאסף מסביב למיטה של עלימה. היינו אז 7 או 8 אנשים וחיכינו למוצא פיו של קלופק.

"חברים" אמר קלופק "עלימה המניאק אומר ששורף לו בתחת אש, אז כולם מתבקשים לשלוף את הזין ולעשות לתחת של עלימה כיבוי צופים".

"כיבוי צופים?" שאל פרומקין שלא הבין מה זה.

"כן, למי שלא יודע, כיבוי צופים זה להשתין על האש עד שהיא נכבית" והתחיל להשתין לעלימה על התחת. במהירות הצטרפו כולם וקילוחי שתן מילאו את עלימה, מעניקים לו את ההשפלה הסופית. כשסיימנו, סגרנו את המכנסיים, קלופק נתן לעלימה בומבה אחרונה בראש לסיום, עלימה התעלף וקלופק שיחרר לו את ידיו הקשורות.

 עזבנו את עלימה באותו לילה קצת יותר מ- 36 שעות אחרי שהתחילה כל ההתעללות הזאת כשהוא ספוג בכתמי זרע ושתן, פצוע וחבול בכל גופו. זה היה אונס. אונס קבוצתי ואכזרי של קבוצת טירונים שנקמו בעלימה המניאק בשם כל הטירונים שהוא התעלל בהם במשך שלוש שנים. נקמנו בו נקמה אכזרית אבל לא הרגשתי סיפוק. להיפך, הרגשתי חרטה ומועקה עמוקה וכאילו סלע כבד ישב לי על הלב. עכשיו כולנו היינו עלימה ואפילו עוד יותר מניאקים ממנו.

ביום ראשון התפטרתי מהעבודה ועזבתי את הדירה. לא היה אכפת לי על השכר דירה שכבר שילמתי לכל השנה. רציתי להתרחק ממה שעשיתי וממי שעשיתי את זה איתו רחוק ככל הניתן. דחיתי את הלימודים לשנה ונסעתי להודו למצוא את עצמי ולצאת מכל הרגשת החרא שאפפה אותי אחרי שהשתתפתי באונס האכזרי הזה. את כל מי שהיה בסוף שבוע של האונס הזה לא ראיתי יותר לעולם. לא את קלופק ולא את פרומקין, לא את שמוקלר ולא אף אחד אחר. לא ראיתי ולא רציתי יותר לראות לעולם, כי לראות אותם היה להזכר לאן אני עצמי הדרדרתי. אבל היה מישהו שהיה נוכח באותו סוף שבוע מר ונמהר שבכל זאת ראיתי אחר כך וזה שינה לי את כל החיים.

חצי שנה אחרי האונס נכנס לאשראם בו הייתי בהודו עלימה בכבודו ובעצמו. כשהוא ראה אותי לא היה כל כעס בעיניו וגם המבע השחצני נעלם מפניו מזמן. בארשת של חיוך רגוע של אדם מואר הוא ניגש אלי ואמר לי: "גביש, אני מבין. אני הייתי חרא של בן אדם ורק כשהגעתי להודו הבנתי."

"כולנו היינו חרא" אמרתי לו "לא משנה מה עשית לנו בטירונות, הנקמה היתה מוגזמת. עברנו את הגבול ובגדול."

שם בהודו גיליתי את עלימה מחדש. הוא כבר לא היה מניאק ואחרי שמרק את כל הג'יפה מנשמתו גיליתי את היהלום שהיה חבוי מתחת. תמיד חשבתי שהוא חתיך אמיתי וגבר מושך ביותר, אם רק יפסיק להיות מניאק. בחיים לא האמנתי שזה יקרה, אבל בהודו התאהבנו, בהודו הזדיינו בפעם הראשונה בזיון של אהבה ותשוקה אמיתית, ומהודו כבר חזרנו ביחד, כזוג.