מכירים את כל הערסים האלה, או עבריני הצעצוע פעם היו כותבים על החגורה שלהם "אין כמו אמא" או עושים קעקוע עם המילים "אין כמו אמא"? אף פעם לא הבנתי את זה. מה הם מתגאים שהם עבריינים בזכות האמא שלהם או מה? אז באופן מפתיע פגשתי בבסיס הטירונים ההוא, שבו שירתתי בתור רס"ר כבר לא מעט שנים, חייל צעיר בשם צ'ארלי. מייד, רק בגלל השם והכתובת על חגורת מכנסיו הצבאיים, הוא תויג אצלי כערס צעצוע. צ'ארלי רק התגייס לפני כמה ימים וכבר התנוסס לו על החגורה המשפט הערסי מפורסם, רק שאצלו הוא היה כתוב קצת שונה: "אין כמו אבא". זה היה מוזר. ערס שקשור לאבא יותר מאשר לאמא שלו, זה ממש נגד חוקי הטבע, לא?
הטירונות של המחזור מאי הזה, שריבוי הערסים בו היה די בולט, התקדמה, באופן מפתיע, ללא ארועים מיוחדים. הייתי חייב להיות קשוח איתם, שלא יגלו מה מסתתר מאחורי השפם שלא היה לי. אף אחד לא ידע על היותי דו ועל משיכתי גם לבחורים. העובדה שהייתי נשוי ובעל משפחה וידוע כרס"ר קשוח, עזרה כנראה לכסות על האמת. בתוך תוכי הייתי רך כאפרסק בשל והתרגשתי כל פעם מחדש לראות את הבחורים הצעירים האלה שהופכים מנערים לחיילים במשך המחזורים הרבים שעברו תחת הידיים שלי בבסיס הזה. הייתי חייב להציג חזות קשוחה. גם בשביל המשמעת וגם כדי שלא ידעו על הגיי רך הלב שמסתתר מאחורי המדים המעומלנים כדבעי.
שום ארועים מיוחדים לא קרו עד לאותו סוף שבוע בו הייתי אמור להשאר בתורנות בבסיס. לפני כן קרא לי המד"ר ואמר שיש מחסור בארבעה שומרים לשבת, אז שארגיש חופשי לדפוק את השבת למי שיעשה אפילו צל של בעיה, כדי שנוכל למלא את מכסת השומרים. זו היתה שיטה ידועה בצבא ולמרות חוסר הצדק שבה לגבי חיילי המחלקה ההיא שכבר ארבעה שבועות לא ראו את הבית, לא התכוונתי לערער עליה. כך יצא שבמשך השבוע ארגנתי לי ארבעה דפוקים ושתיתי להם את השבת. האחרון שביניהם היה צ'ארלי, אשר אכל אותה בגלל אבק מדומה, שמצאתי בשמיכה שלו כשנתתי לה מכה אדירה במסדר המפקד האחרון באותו שבוע. עשיתי את עצמי משתעל מהאבק שלא היה ולא נברא ואמרתי לו: "צריך מסיכת אב"כ לא להחנק מהענן אבק שעולה מהשמיכה שלך. חניך תורן, תרשום אותו לשתי שמירות בשבת".
"לא !!!" זעק צ'ארלי כשהבין שהלכה לו השבת "רק לא השבת הזאת, אני חייב לצאת הביתה. המפקד בר, בבקשה !!". לא עזר לו כלום. הייתי צריך ארבעה קורבנות להשלמת מכסת השומרים והוא היה חיוני. "אם לא תפסיק לקטר, אני אכניס אותך למעצר בבסיס, בין שמירה לשמירה, ולא תוכל גם לקבל ביקורים בשבת" אמרתי לו והוא חשק את שיניו בכעס והשתתק.
כמה שעות אחרי שהמחלקה יצאה לחופשה עשיתי לשומרים עלית משמר ולאחריה, בגלל שהמצפון ייסר אותי קצת על זה שדפקתי לו את השבת בטענות שוא, קראתי לצ'ארלי לבוא לדבר איתי. פניו עדיין היו נפולות כשאמרתי לו: "אל תדאג צ'ארלי, אבא שלך יוכל לבקר אותך בשבת. בסך הכל יש לך שמירה אחת היום בערב ועוד אחת מחר בבוקר, אז זה לא כל כך נורא."
"אתה לא מבין. בכלל אין לי אבא. הוא נהרג בתאונת דרכים עוד לפני שנולדתי." אמר צ'ארלי.
"אבל על החגורה שלך כתוב..." התחלתי.
"כן, כבר אמרו לי שאני כותב בשגיאות כתיב" אמר צ'ארלי "אתה מבין, אני קצת דיסלקטי".
"אז מה רצית לכתוב?" שאלתי.
"התכוונתי ללהקת אבבא. למרות שהם התפרקו לפני שנולדתי, אני מעריץ אותם מאז שאני זוכר את עצמי. לאבא שלי היו את כל התקליטים שלהם. זו המזכרת היחידה שיש לי ממנו" הוא אמר במפתיע. הסתכלתי עליו שנית. ממתי ערס מעריץ להקה מתקתקה כמו אבבא, הגיי-אייקון, ולא איזה זאכי חלפון או משה פדידה, או אחד מזמרי הדכאון המזרחיים המסלסלים האלה?
"להקת אבבא?" אמרתי לצ'ארלי בהפתעה, כשאני מתחיל לגלות בו צד מעודן משהו ולא כל כך ערסי, עד שהתחלתי לחשוב אם טעיתי בתגית הערס שהלבשתי עליו כל כך מהר.
"כן" הוא אמר "אמא שלי סיפרה שאבי אהב אותם מאוד וכל הזמן היה שר לה שירים של להקת אבבא בזמן ההריון, עד שנהרג. זו גם הסיבה לשם שלי" אמר צ'ארלי.
"מה קשור צ'ארלי ללהקת אבבא?" תמהתי.
"זה לא צ'ארלי. בכל מקום טועים וכותבים צ'ארלי. זה בכלל שרלי, כי אבא שלי היה שר לאמא שלי את השירים האלה כל הזמן, אתה מבין?"
התחלתי להבין. "אוקיי שרלי, כבר נדבר אחר כך" אמרתי לו והלכתי למדרי"ה לעבור על התיק האישי שלו להבין עם מי באמת יש לי עסק פה. הרגשתי נמשך לשרלי באופן שלא ידעתי עד אז. משהו בבחור המעודן הנמצא מאחורי החזות הערסית המדומה הזאת, נגע ללבי. בתיק מצאתי את כל הפרטים היבשים על מקום מגורים, גיל , קב"א, דפ"ר וכו' אבל מצאתי עוד משהו: עותק הדו"ח של המאבחנת הפסיכוטכנית בלשכת גיוס. הדו"ח התגלגל לפה בגלל בעיות ת"ש שהיו לשרלי או סיבה עלומה אחרת כלשהי. פתחתי את הדו"ח והמילים קפצו לי מול העיניים: "משבר זהות בגיל ההתבגרות, אולי בגלל העדר האב בחייו", "זהות מינית מעורפלת", "מתקשה לבטא את עצמו בקשר לענינים אינטימיים" וכאלה משפטים. סגרתי את התיק והלכתי לחדרי לנסות לנוח קצת עד הערב ולעכל את כל מה שקראתי.
מראה דמותו השחומה, הענוגה משהו, של שרלי והמשפטים ההם מהדו"ח לא הרפו ממני וכאילו ריחפו באויר מולי בעודי מנסה, לשוא, להרדם. חמימות עמומה התחילה להתפשט בחלצי עם כל המחשבות האלה, מבלי שיכולתי להשתלט על כך ובניגוד לרצוני. לא יכולתי להבין מה קורה לי. עד אז, במשך שנים, הקפדתי על הפרדה מוחלטת בין חיי הפרטיים לבין העבודה, כלומר הצבא. למרות כל החיילים הצעירים שעברו תחת ידי במשך השנים, אף אחד מהם לא באמת עבר לי תחת הידיים, למרות שהיו ביניהם לא מעט כאלה שהייתי שמח להעביר אותם בין הידיים שלי, פשוטו כמשמעו, אם לא הייתי פוגש אותם כטירונים בבסיס. אף פעם אתה לא יכול להיות בטוח אם החייל באמת גיי או סטרייט. חוץ מזה, גם אם הוא גיי, תלונה על הטרדה מינית יכולה להרוס לי את כל הקריירה, אז מעולם לא העזתי לעשות כלום בבסיס.
עוד עליית משמר הגיעה והיא היתה באחריותי כקצין תורן. הבעיה העיקרית שלי היתה בשבתות שהייתי נשאר בתורנות. מפלס החרמנות שלי שלא יכל למצוא לעצמו פורקן היה ממריא לשמיים, במיוחד שבשבת המשמעת היתה יותר רופפת והרשינו לטירונים שלא היו בתפקיד להסתובב על אזרחי. בחום הזה הם היו הרבה פעמים ללא חולצות, חושבים לעין כל את גופם הצעיר והרענן ומטריפים לי את החושים, כך שהייתי צריך לגייס את כל כשרון המשחק שלי כדי להשאר כאילו רגוע. אם הייתי צריך להתקע כל השבת בבסיס הזה הייתי מתחרפן ועלול לחצות את הגבולות שהצבתי לעצמי: ללא נשנושים בבסיס, בטח שלא עם הטירונים שלי. מזל שהיה את סיסו המ"פ שעזר לי להקטין את המועקה הזאת.
לא סיסו לא היה גיי ולא היה ביננו שום קטע מיני. סיסו היה קומבינטור צמרת שקיבל תפקיד של מפקד תורן בשבת הזאת. היינו די מיודדים אז מיד כששמע שאני קצין תורן, בא אלי לארגן קומבינה והחלטנו לכסות אחד על השני ולחלק ביננו את השבת. ככה זה בצבא, אם לא מעגלים פינות אוכלים אותה. אז בשישי הזה עד שבת בצהריים סיסו הבריז הביתה ועלי הוטל כל 4 שעות לעלות לרחבת המסדרים לעשות עלית משמר למשמרת החדשה ופריקת נשק לשומרים שהתחלפו. כוסאמו, הייתי מת מעייפות מכל חילופי המשמר האלה ביום ובלילה, אבל העיקר שבשבת בצהריים סיסו חוזר ואני עף הביתה. הכל בזכות סיסו והקומבינות שלו, חשבתי לעצמי.
אחרי ירידת משמר של שבת בבוקר בא אלי שרלי, נעמד דום במרחק המקובל ואמר: "המפקד בר, אני צריך לדבר איתך, בבקשה".
"עמוד נוח" אמרתי לו והתקרבתי אליו. "דבר. מה הבעיה?"
"המפקד בר, אני לא רוצה שתכעס עלי, אבל אולי יש מצב שאני אצא השבת בכל זאת? אני כבר גמרתי שמירה ויש משהו חשוב שאני צריך לעשות בשבת בבית".
"זה בניגוד גמור לנוהלים וגם אין שום תחבורה מפה בשבת. אתה בטח יודע שאסור גם לנסוע בטרמפים כי זה בניגוד לפקודות מטכ"ל, אבל תספר לי מה הבעיה ואני אראה מה אני יכול לעשות."
"זה ענין מאוד אישי" אמר שרלי.
"תראה, שרלי, אתה נראה לי בחור נחמד, אבל אין לי את כל השבת לעמוד פה ולפטפט איתך. או שתגיד לי מה הענין או שאני הולך" אמרתי לו נחרצות.
"זה בגלל החבר...ה שלי. הוא..היא רוצה להפרד כי נמאס לו...לה שלא הגעתי הביתה כל כך הרבה זמן. אני חייב לצאת, אתה מבין."
הבנתי טוב מאוד מה קורה מכל הגמגומים המבולבלים שלו, אבל החלטתי למתוח לו את העצבים עוד קצת ואמרתי: "אני לא מבין. חבר או חברה? מי בדיוק רוצה להפרד ממך? מה, אתה חושב שעשו אותי באצבע ואתה מנסה לעבוד עלי, או מה?"
שרלי היה במבוכה. לולא היה שחום היה בוודאי מסמיק כהוגן. הוא לקח נשימה עמוקה ואז פלט בנשיפה אחת: "חבר. זה חבר שלי. אני גיי, אתה מבין" הוא אמר כמעט בלחש שבקושי יכולתי לשמוע ואז הוסיף: "האמת היא שהוא כבר אמר לי שהוא נפרד ממני כי לא יכול לנהל מערכת יחסים על בסיס של פעם בחודש. הוא גם סיפר לי שהכיר מישהו אחר. אני חייב לנסות להציל את החברות שלנו, אני לא רוצה לאבד אותו" אמר שרלי בפרץ של רגשנות ונדמה לי שגם עמדו לו דמעות בעינים.
שרלי היה בחור ממש לטעמי, אבל כמו שאמרתי אין אצלי נשנושים בבסיס. התחרמנתי עליו בסתר, אז אולי מהסיבה הזאת ואולי סתם כך גם רחמתי עליו, אבל לא הבנתי אותו כל כך. בסך הכל פרידה. כל הזמן יש פרדות בחיים. במיוחד אצל גייז, אז למה הוא כל כך מתרגש? החלטתי לנסות להרגיע אותו, על תקן הכאילו פסיכולוג שאימצתי לי ברגע: "זה לא כל כך נורא שרלי. בחור הולך ובחור בא. יהיו לך עוד חברים שידעו להעריך אותך יותר טוב. אל תיקח את זה כל כך קשה".
"תבין, הוא היה החבר האמיתי הראשון שלי. היינו ביחד כמעט שנה. אני לא טוב בפרידות, אני מרגיש כאילו הוא קרע לי חתיכה מהלב. חוץ מזה, מאיפה אני בכלל אכיר חבר אחר עם כל הטירונות המזוינת הזאת שבקושי יוצאים הביתה?" אמר שרלי.
חככתי בדעתי. לי לא היה שום מפקד מבין ומתחשב כשהייתי בגילו וסבלתי מאותן מצוקות. בזמנו גם לא היינו כל כך חשופים עם הרגשות, אבל היום עם כל האינטרנט, הבלוגים והצ'אטים, הכל חשוף. אין פרטיות והצעירים האלה מסוגלים לספר לזרים מוחלטים עניינים כל כך אינטימיים על עצמם, כמו כלום. אני, בגלל מה שהיה כשהתבגרתי, נאלצתי להדחיק, לחיות חיים כפולים, להנשא כמו כל בחור נורמטיבי ולחיות לכאורה חיים רגילים ומשעממים, אך מבפנים סערה נפשי. החלטתי לעזור לו.
"תשמע, שרלי" אמרתי לו כשגמלה ההחלטה בלבי "שזה ישאר ביננו, אבל אני ארשה לך לצאת בצהריים. לאף אחד אסור לדעת מזה והכי חשוב שביום ראשון ב- 6:00 בבוקר, לפני שהמחלקה שלך חוזרת, שתהיה כבר בבסיס, לא אכפת לי איך תגיע."
"תודה, המפקד בר, תודה" הוא קפץ משמחה והרגשתי שאם לא היינו בצבא, עוד רגע היה קופץ עלי ומחבק אותי מרוב שהתרגש.
הגיעה שעת הצהריים הלכתי להגיד שלום לסיסו שבדיוק הגיע אז לבסיס ונכנסתי לרכב שלי לנסוע הביתה. זמן קצר אחרי שיצאתי מהבסיס, ראיתי את שרלי עומד בצומת שנמצאת 500 מטר מהשער, אחרי העיקול, ומנסה לעצור טרמפים. עצרתי לידו וכשהוא ראה שזה אני הוא קצת נבהל. חשש שאני הולך לדפוק לו תלונה על נסיעה בטרמפים, אבל חייכתי אבל בנועם ואמרתי לו: "תעלה, תעלה, אני לא הולך לדפוק לך תלונה" והוא עלה. נסעתי בכביש השומם ההוא והייתי מת מעייפות. השמש שרפה לי בעיניים, עד שחוסר השינה הכרוני בגלל כל עליות המשמר האלו מדי 4 שעות הכריע אותי.
התעוררתי באחת כשהרכב סטה לשולים והתחיל לזגזג על החצץ. נבהלתי וכמעט איבדתי שליטה על הרכב, אך לבסוף הצלחתי לעצור ורק במזל רב לא התהפכנו. נחרדתי ממה שעלול היה לקרות והבנתי שאסור לי להמשיך לנהוג במצב הזה.
"בוא תחליף אותי על ההגה" אמרתי לשרלי "אני מת מעייפות ועוד עלול לעשות תאונה".
"אני לא יכול" אמר שרלי.
"למה? אתה כל כך עייף משתי שמירות מסכנות? היתה לך הפסקה של 8 שעות בין שמירה לשמירה, אז מה הבעיה?"
"אני פשוט לא יודע לנהוג. אין לי רשיון" אמר שרלי.
"איזה בעסה" אמרתי לו "טוב, אין ברירה, אני אשים גפרורים בעיניים ואמשיך".
"לא, אל תמשיך. תשאר פה. תישן קצת עד שיהיה לך כוח ואז ניסע. יש לי זמן" אמר שרלי.
"אחלה רעיון" אמרתי לו והסעתי את הרכב לתוך חורשת העצים בצד הדרך ועצרתי במקום מוצל. פתחתי את החלונות ואת כפתורי החולצה, עצמתי את העיניים ונרדמתי כמעט בן רגע.
התעוררתי כעבור כשעה ומצאתי את שרלי ישן על המושב שלידי, ללא חולצה. לא יכולתי להסיר את המבט מחזהו השחום החשוף וידיו החלקות עם השיער הדק וצרוב השמש שעליהן. ריסיו השחורים הארוכים הצלו על עיניו העצומות. נאנחתי עמוקות למראה יופיו המלאכי הרענן. כמה רציתי בו באותו רגע. כמה שרציתי שירצה בי, אבל הוא היה בדרכו להציל אהבה אבודה ואני הייתי הרס"ר הכאילו סטרייט והעאלק קשוח שלו. במצב הזה, קשר ביננו היה אפשרי רק בחלומות. אמנם כבר היינו מחוץ לבסיס אבל בכל מקרה לא העזתי להתחיל עם טירון שלי. ידעתי שאם משהו אמור לקרות פה, אז הוא היה צריך לעשות את הצעד הראשון. עיני רפרפו על גופו ואז שמתי לב לעוד משהו. בידו הוא החזיק דיסק של להקת אבבא שכנראה שלף מהתיק, אך נמנע מלהכניס לרדיו-דיסק באוטו כי הבחין שנרדמתי.
נטלתי את הדיסק מידו והבטתי ברשימת השירים. כן, I have a dream זה השיר המתאים, החלטתי והכנסתי את הדיסק למכשיר. הפעלתי אותו בווליום נמוך והצלילים החלו לבקוע חרישית מהרמקולים:
I have a dream, a song to sing
To help me cope with anything
If you see the wonder of a fairy tale
You can take the future even if you fail
I believe in angels
Something good in everything I see
I believe in angels
When I know the time is right for me
I'll cross the stream - I have a dream
שרלי התעורר עם חיוך על פניו. כנראה שאהב את השיר או שאולי הבין את הרמז החבוי שניסיתי להעביר לו בעזרת השיר הזה שהמשיך להתנגן:
I have a dream, a fantasy
To help me through reality…
הבטתי על שרלי בערגה דוממת. שרלי פקח את עיניו ונעץ בי מבט ממושך. למשך רגע ארוך לא הסרנו את המבט זה מעיניו של זה אך לא אמרנו מילה. אני לא העזתי והוא כנראה תהה מה המבטים האלה אומרים. אחרי שהרגע חלף, שרלי פיהק ומתח את זרועותיו לצדדים ואז, למרבה ההפתעה הניח את ידו השמאלית על רגלי, שתק וחיכה. חיקיתי את מעשיו ובחיוך משלי, פיהקתי, מתחתי את ידי לצדדים והנחתי את ידי הימנית על רגלו.
"אז מה, יש לך חלום, פנטזיה?" הוא אמר לי, מוחק באחת את כל הדיסטאנס שהיה קודם ביננו. נו בטח, איזה דיסטאנס יכול להשאר כשהיד שלו מלטפת לי את הרגל? הבטתי בפניו המלאכיות ואמרתי לו: "ואם יש לי, אז אתה הולך לממש לי אותה?" אבל שרלי לא ענה ורק החל לפרוף לי את כפתורי המכנסיים. ליבי הלם מהתרגשות. כבר עבר לא מעט זמן מאז שהיה לי הקטע האחרון עם בחור. כבשתי את היצר ככל שיכולתי מאז נישואי, אבל פעם בדי הרבה זמן הייתי חייב להשתחרר עם גבר לטעמי.
"בחור צעיר כמוך כבר לא היה לי כמה שנים" אמרתי לשרלי.
"מה עם כל החיילים שעוברים לך בבסיס, הם אף פעם לא מימשו לך את הפנטזיה?" שאל שרלי.
"לא", עניתי, "אני מפריד בין החיים הפרטיים שלי לבין העבודה" אבל שרלי באותו זמן כבר הפריד לי בין הזין למכנסיים, כששלף לי אותו החוצה וירד עליו עם פיו המלאכי. הפנטזיה הפכה למציאות והדם געש בחלצי. אחרי כמה דקות של עליות וירידות על הזין שלי עם פיו הרך והרטוב, שרלי עצר לרגע, הזיז את כסא הנהג אחורה עד הסוף והתפשט.
"רגע, מה אתה הולך לעשות?" שאלתי אותי בתערובת של חשש ותקוה.
"אל תדאג, הכנתי הכל בשביל החבר המנייאק הזה שזרק אותי, אז עכשיו אתה הולך להנות מזה" אמר שרלי כשהוציא מתיקו קונדום, הלביש לי אותו על הזין ומרח עליו ג'ל. ואז, המלאך השחום הזה פשוט התיישב לי על הזין והתחיל לדהור.
"או, שרלי" נאנקתי מהנאה כשלהקת אבבא ממשיכה לשיר על החלומות שמתגשמים ועל מלאכים ואני דופק מלאך אמיתי, הלחץ בביצים עולה ועולה ואני יודע שזה הזמן הנכון בשבילי... כדי לגמור. עוד קפיצה אחת או שתים של שרלי על הזין שלי ואז גמרתי בהתפרצות של זרע גועש בתוך ישבנו החמוד.
כששרלי הרגיש שגמרתי הוא התחיל לאונן, אבל אחרי כל הכיף הגדול שהוא העניק לי רציתי לעזור לו לגמור בעצמי. הרמתי את גופו הקל בזרועותי, הטיתי את המשענת לאחור, הצבתי את גופו מעלי והזין שלו מעל הפה שלי והתחלתי למצוץ בעונג. שרלי עבר לתנועת זיון של הפה שלי, ידיו אחזו בלחיי ואגנו השחום והרזה נהדף לתוך פי ובין שפתי ההדוקות שוב ושוב עד שזכיתי ללגום את חֵלב המלאכים שלו שנמזג לתוכי עוד ועוד, כשכל גופו של שרלי נרעד באותו רגע בהנאה מוחלטת.
אחרי כחצי שעה הגענו לביתו של שרלי. רגע לפני שיצא מהאוטו פנה אלי שרלי ואמר: "לא נעים לי לבקש, אבל אולי יש עליך 100 שקל להלוות לי עד מחר?".
"אין בעיה" אמרתי לו ושלפתי מהארנק שטר אחד 100 שקל מבין חבריו הרבים שהצטופפו שם. גם שרלי הבחין בכך ופלט שריקה חרישית.
אז מה, שרלי, אין כמו אבבא?" שאלתי אותו אחרי שנפרדנו בנשיקה עמוקה בפתח ביתו.
"כן, במיוחד איתך, שוגר דאדי" הוא ענה לי בחיוך מלאכי ונעלם לפתח הבית, משאיר אותי תוהה למה בדיוק הוא התכוון. ימים יגידו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
