לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה
 

פילבוקס


חוויות, דעות, סיפורי סקס, אירוטיקה ואהבה שכתבתי על גייז וביסקסואלים, שירים שאהבתי ותמונות שאספתי, הכל לפי מצב הרוח והחשק.
Avatarכינוי: 

מין: זכר

תמונה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    מאי 2007    >>
אבגדהוש
  12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

5/2007

Nothing Else Matters – פרק א'


 

הערת המחבר: זהו סיפור על בחור מתלבט בין המינים ועל המסע לגילוי עצמי אותו הוא עובר וזהו גם סיפור על מוסכמות חברתיות ועל שבירתן.

 

 

הקדמה

 

אפשר להתחיל את הסיפור שלי, שגיב ארגוב, מכל מיני נקודות מפנה בחיי, אולי ביום שמישהו קרא לי בפעם הראשונה ''הומו'', אולי במילואים המוזרים שלי באיזור בית לחם, אולי ביום שנמאס לי מהחיים, אולי ביום ששיניתי פאזה ונולדתי מחדש, ואולי לדלג בין כל אלה גם יחד. עצם העיסוק במה שעבר עלי בשנים האחרונות קצת רגיש אצלי, ומחשבתי נודדת וקופצת מדבר לדבר, בשפע של אסוציאציות שלא קשורות לסיפור עצמו, אבל אני אשפוך הכל. מי שהאסוציאציות ידברו אליו - שיזרום איתי, ומי שלא - יכול לדלג להמשך העלילה.

 

 

מה אתה הומו?

 

אז ככה, בגיל שבע עשרה וחצי קראו לי בפעם הראשונה הומו. הייתי אז בי"ב והגעתי הביתה קצת מוקדם מהרגיל, מה שגרם לכך שאתפוס את אחי הצעיר וחברו יניב מחטטים לי בחדר. חטפתי קריזה עליהם, אך אחי, שהכיר אותי וכמה אני כועס שמחטטים לי בדברים מיד נמלט לקצה הבית. יניב קצת התמהמה והתנפלתי עליו לכלות בו את זעמי. בזמן המאבק להכנעתו הצלחתי להפיל אותו לארץ על הבטן, התיישבתי עליו, אחזתי בצווארו והתחלתי ללחוץ. ''נכנע?'' שאלתי, והוא לא ענה ורק ניסה להחלץ מאחיזתי החזקה. ככל שניסה לברוח רק הגברתי את האחיזה ומעכתי אותו עם גופי בכל כוחי, שלא יוכל לזוז. התנוחה בה נמצאנו שנינו עשתה את שלה. הזין שלי היה ממוקם ממש בין גבעות ישבנו וככל שלחצתי התחפר ביניהן יותר ויותר.

 

 

היינו לבושים מכנסי ספורט קצרים ובפעם הראשונה בחיי עמד לי הזין כשהייתי עם מישהו אחר. עם בן. עם חברו של אחי הצעיר. הדם המשיך לזרום לי בעוצמה לזין והתגריתי מכל המצב יותר ויותר. לא הבנתי מה קורה לי. ''תיכנע כבר!'' צעקתי עליו בכעס, אבל הוא המשיך להיאבק ולא נכנע. כעסתי עליו וכעסתי על הזין המרדני שלי, שזקף ראשו ברגע הלא נכון, אבל לא הייתי מסוגל להרפות. זה פשוט היה נעים מדי. כמעט בלי להרגיש בכך התחלתי להתחכך בו בתנועות איטיות וקצרות בין גבעות ישבנו. אלו היו תנועות קטנטנות, כמעט בלתי מורגשות, אבל הזין שלי הרגיש ועוד איך. הייתי בהלם ממה שעשיתי, אבל לא הייתי מסוגל לעצור את עצמי. גם יניב לא ממש ניסה לעצור אותי. התחלתי לחשוב שהתפתלויות גופו מתחתי לא היו ממש נסיונות בריחה או השתחררות אלא משהו אחר. לא יכול להיות שהוא לא מרגיש את המוט הלוהט שלי המונח בחריץ ישבנו ונע קדימה ואחורה באטיות.

 

היינו עסוקים בשלנו אבל אז שמתי לב כי בינתיים אחי הספיק לחזור לפתח החדר והסתכל בסקרנות ובחוסר הבנה ב"מאבק" המוזר שלי עם יניב. התנשמתי בכבדות וגם יניב התנשם. עוד תנועה קטנה ועוד חיכוך, הרגשתי שעוד דקה או פחות מכך אני גומר. לפתע יניב שם לב שאחי חזר ואנחנו כבר לא לבד ואז הכל התהפך. יניב גייס את כל כוחו, ניער אותי ממנו וצעק "מה אתה עושה, מה אתה הומו?"

"הומו עשה אותך, יא מזדיין" צעקתי עליו בחזרה והעפתי לו אגרוף אחרון בדרכו החוצה מהחדר.

 

אבל אחרי שעזב, נעלתי מהר את הדלת, שלפתי את הזין הלוהט והמיוסר שלי והתחלתי לשפשף. לא הייתי צריך לשפשף הרבה ופלטתי מתזים חזקים של זרע. זו היתה הגמירה רבת העוצמה ביותר שהיתה לי עד אז. אז מה אני הומו? הרהרתי. אבל זה לא יכול להיות. אני אוהב את ליתי. אני מתחרמן ממנה כל פעם מחדש למרות שהיא דבוקה לבוני הזה שלה. עד אז אוננתי רק בהזיות עליה ועל מה שאני אעשה לה ברגע שתבין שאני הוא זה שהיא צריכה, שאני הוא זה שטוב לה ושאף אחד לא יאהב אותה יותר ממני. אבל ליתי לא היתה שלי ואני פתאום מצאתי את עצמי מתחרמן מנער אחר. הייתי מבולבל, אבל הייתי מחורמן יותר ממבולבל ודמותו של יניב המשיכה ללוות את חלומותי הרטובים ופנטזיות האוננות שלי יחד עם ליתי (ואולי אפילו קצת יותר ממנה) לעוד תקופה לא קצרה.

 

 

וויסט בבית לחם

 

בדילוג קל של כמה שנים לגיל 22 ומשהו. מילואים שניים מאז השחרור. ביחידה שאליה הוצבתי לא היה הרבה מה לעשות איתי והמעטפה החומה של הצבא הצליחה קצת להפתיע אותי. הצו קבע כי עלי להתייצב בבית הצנחן ברמת גן ומשם יקבע מקום המילואים שלי. במועד הנקוב התייצבתי שם ומצאתי עצמי עם עוד עשרות רבות של חיילים שמחכים להצבה באולם הגדול. "תעסוקת קצינים כלל צה"לית" קראו לזה. אספו קצינים מכל מיני יחידות בצה"ל שלא היה להן מה לעשות איתם וריכזו פּוּל שממנו שולחים לתעסוקה בשטחים. התקופה היתה לפני האינתיפאדה והמצב בשטחים היה מתוח אך רגוע יחסית. באולם הגדול היו הרבה דוכנים: חברון, בית לחם, רמאללה, שכם, קלקיליה וכו'. הסתובבתי קצת באולם הגדול ופגשתי מכר מעיר מגוריי שאמר לי שהולך לחברון ואחר כך שמעתי כמה חבר'ה מדברים שבאזור רמאללה היה ממש שקט בפעם האחרונה שהיו. לא ממש ידעתי מה כדאי יותר לעשות אך במקרה מצאתי את עצמי משתהה ליד הדוכן של בית לחם. רב סרן חייכני שנראה בסוף שנות השלושים שלו עמד לידי במה שבינתיים הפך להיות התור לתעסוקה בבית לחם. הוא נראה לי בעל נסיון ופניתי אליו לגשש אם הגעתי למקום טוב או לא.

 

"היי," אמרתי לו "אני שגיב, זו פעם ראשונה שלי פה. יש לך מושג מה הולך פה?"

''היי,'' הוא ענה "אני מוטי. כן. הייתי כבר פעמיים בתעסוקה הזאת. עושים ליווי להסעות של המתנחלים בשטחים. לפעמים קצת סיורים. לא משהו כבד."

"אז מה, כדאי לי ללכת לבית לחם? לא מסוכן שם? שמעתי כמה חבר'ה אומרים שברמאללה הכי טוב."

מוטי לא הספיק לענות כי לפתע התקרב אלינו חייל נוסף בקריאות "היי מוטי ! מה גם אתה פה?"

"יוני" ענה לו מוטי "נו אז הולכים עוד פעם לבית לחם?"

"בטח" ענה יוני "גם הבאתי את הקלפים".

"אחלה" ענה מוטי "צריך רק עוד שניים לרביעיה."

"כן, הרמתי טלפון לפיני לשאול אותו אם גם הוא קיבל זימון, אבל הוא אמר לי שהגיש ולת"ם ודחו לו את זה לפעם הבאה."

''אתם מאותה יחידה?" שאלתי אותם.

"לא, מה פתאום. נפגשנו במילואים לפני שנתיים. בבית לחם. הכי טוב בית לחם" ענה יוני.

"לא רמאללה?" שאלתי.

"גם רמאללה, אבל זה יותר מתאים לירושלמים. אם אתה לא ירושלמי, הכי טוב בית לחם."

"יש איזה מכר שלי שהולך דווקא לחברון. חשבתי בהתחלה להצטרף אליו, אבל עכשיו אני קצת מתלבט" שיתפתי אותם ואז פנה אלי מוטי ששתק קצת בדקות האחרונות ושאל: "וויסט אתה יודע?"

"כן. משחק נחמד" עניתי.

"אז אתה איתנו בבית לחם, חבל לך לחשוב הרבה" אמר יוני "מוטי יהיה כנראה מפקד הצוות ומילואים איתו זו חוויה שעוד לא הכרת. הוא יודע לעגל פינות ולסדר הכי הרבה חופשות מכל מפקד שהיה לי עד היום במילואים המזויינים האלה. חוץ מזה הוא גם שחקן וויסט מעולה. תבוא, יהיה כיף."

''עכשיו חסרה לנו רק יד רביעית,'' אמר מוטי.

''נצטרך ללמד מישהו או להוציא סריה,'' ציין יוני והתור המשיך להתקדם.

 

ההסעה הורידה אותנו בלב גוש עציון. הסתבר לשמחתי כי הצוות שלנו שמוגדר כאזור בית לחם, יושב דווקא בלב גוש עציון. בין הישוב אלעזר למועצה הקיפו שטח קטן בקונצרטינה, פיזרו בו כמה קרוואנים, מגדל שמירה וש.ג. וזהו, יש עלאק מחנה. מחנה של צוותי ליווי ההסעות של המתנחלים. כשאני חושב על זה היום אני בהלם מהשאננות, מהחיפוף, מהסיכונים שלקחנו. מתרבות התיחמון והברדק שכל העסק הזה היה נגוע בו, אבל אז זה התאים לי בדיוק.

 

מיד כשהגענו התברר שיש שני רבי סרנים, אבל כשהשני שמע שמוטי כבר מנוסה שם, הוא ויתר לו על הפיקוד. אחת שתיים ישב מוטי על לוחות הזמנים של האוטובוסים וההסעות של המתנחלים והתחיל לעגל פינות. במקום להקצות ליווי נפרד לכל נסיעה מתחילתה עד סופה, הוא חיבר ליוויים, קיצר קטעים, קבע כי אין טעם להמשיך את הלווי בכביש הארוך הנכנס לתוך הישוב או מרכז המועצה. שאפשר להיפרד מההסעה בצומת ומיד לתפוס את האוטובוס שמגיע מהכיוון השני וללוות אותו בקטע שלו, ושוב לעזוב קצת לפני סוף המסלול כדי לתפוס את ההסעה של התלמידים, שיוצאים למתנ''ס וכך הלאה. בשיטה המשומנת של מוטי, לא היו רגעים מתים לצוות שנמצא בסיורי הליווי באותן שעות, אבל זה איפשר הרבה יותר חופשות לאחרים או סתם מנוחות ארוכות ב''מחנה'' בין תפקיד לתפקיד. ההפסקות הארוכות האלה השאירו לנו הרבה זמן פנוי לוויסט, אבל עדיין היתה חסרה לנו יד.

 

אולי זה נראה קצת מוזר למי שלא היה שם אבל ה''מחנה'' שלנו היה רחוק מרחק רב מכל מראית עין של משמעת צבאית. היינו אדונים לעצמנו בפיקודו של מוטי התחמן, והרשינו לעצמנו לעשות כמעט כל מה שאנחנו רוצים. הסתובבנו על אזרחי, מי שרצה לנסוע הביתה בין המשמרות יכול היה לעשות גם את זה, אבל בדרך כלל התעצלנו ונשארנו להסתלבט במחנה, שהיה יותר קייטנה ממחנה. מכל מקום, למתנחלים היתה כניסה חופשית אלינו. נדמה לי שזה היה פחות או יותר המצב בעוד מחנות הצמודים להתנחלויות, אבל אצלנו ההפקרות הזאת היתה בולטת במיוחד. השומר המנומנם שישב במכנסי ספורט ובלי חולצה בש.ג. התענין יותר בפיצוח גרעינים וקריאת עיתונים, מאשר במי שנכנס ויוצא מתוך ה''מחנה'', במיוחד אם היתה לו כיפה על הראש. לא היה זה מחזה נדיר גם לראות איזה מתנחל או מתנחלת נכנסים אלינו חופשי למטבח לקחת איזה לחם או שניצל אם נגמרו להם בדיוק, והם התעצלו ללכת עד למינימרקט. גם לא היה מחזה נדיר לראות איזה סירים עם אוכל מבושל מגיעים לפעמים מהמתנחלים אלינו, במיוחד לקראת שבת. נראה לי שהיחסים החמים איתם היו קצת שונים מאשר בשאר האיזורים, אבל לא עם כולם. היו כאלה שכמו להכעיס, היו מתקשרים ומדווחים דיווחי סרק על זריקת אבנים או בקתב''ים באיזה כביש נידח, אם כמה שעות לא עבר שם אף רכב צבאי, והקפיצו אותנו ללא שום צורך. הם רצו נוכחות צבאית בלתי פוסקת ולפעמים סבלנו מהטרדותיהם, אבל אלה היו בדרך כלל מתנחלים מישובים מרוחקים יותר ולא יושבי מרכז הגוש שהיו חביבים הרבה יותר.

 

חלק מהזמן הפנוי היינו מבלים בפיצריה של אפרת, שהיא הישוב העירוני הגדול שבמרכז הגוש, חמש דקות נסיעה מהמחנה. היינו יושבים שם, טוחנים פיצות ומסתכלים על הבחורות. בנות האולפנא בחופשה היו חביבות עלינו במיוחד אבל מלבד שיחות סרק לא יצא מהן שום דבר. הן ידעו שאנחנו סתם מילואימניקים חרמנים ומשועממים, שמנצלים את ההזדמנות שאנחנו קצת רחוקים מהבית בשביל להתפרע קצת, אז הן שמרו מרחק וחוץ מפלרטוט קל לא יצא מהן כלום. אני מצאתי עצמי, שחוץ מהבנות האלה, אני נמשך כמעט בעל כורחי לסקור גם את הבנים החמודים עם הכיפות הסרוגות, אבל ידעתי שהסיכוי שייצא משהו איתם, שואף לאפס.

 

יום אחד הגיעה חבורה עליזה של כמה בנים ובנות לפיצריה. עם הבנות היה הפלרטוט הרגיל, אבל אחד הבנים התענין במה שאנחנו עושים שם במחנה כל היום. בתחילה הוא דיבר עם יוני, אבל מהר מאוד יוני נפנף את הילדון ממנו והוא התחיל לדבר איתי. הוא סיפר לי ששמו קובי ושהוא בן שמונה עשרה, מתגייס בקרוב ושהוא גר באלעזר, מרחק יריקה מהמחנה שלנו.

''אני רואה אותכם מהבית כל הזמן. אתם מסתלבטים, משתזפים בשמש, עושים על האש ומשחקים קלפים, יותר מאשר מלווים הסעות, נכון?''

''יש בזה משהו, אבל שאף אחד לא יידע,'' אמרתי לו. ''מילואים סבבה כאלה לא היו לי ואני לא יודע אם יהיו''.

''לפעמים אני קצת מקנא בכם, עם כל החופש הזה שלכם. אצלנו כל החוקים והמצוות ממש חונקים. אני חייב לחרוק שיניים ולהמשיך להיות ילד טוב ירושלים כמו שכולם חושבים שאני, אבל בפנים אני מרגיש שאני הולך להתפוצץ.'' אמר קובי ואיך שהוציא את המילה האחרונה מפיו ראיתי שפניו מתכרכמות.

''יש לך איזה הרהורי כפירה, קובי? אולי אתה חושב על יציאה מהדת או משהו?'' שאלתי אותו והבחנתי שעיניו נוצצות מדמעות.

''כן, גם. אבל לא רק זה, אני...טוב, לא משנה.'' סכר קובי את פיו למרות שהרגשתי שיש לו עוד משהו להגיד.

''תשמע,'' אמרתי לו ''אם אתה מרגיש קצת חנוק, אתה יכול לקפוץ אלינו להתאוורר קצת, אוכל לא חסר וגם שתיה. מוטי הביא ארגז בירה ואנחנו חוגגים כל לילה, בין השמירות כמובן.'' ''ומה זה המשחק קלפים הזה שאתם משחקים?'' שאל.

"וויסט" עניתי לו "מכיר?"

''לא,'' אמר, ''אבל אני אשמח ללמוד, אם תהיו מוכנים לצרף אותי.''

''אחלה, מתחילת המילואים חסרה לנו יד רביעית לוויסט. אף אחד מהחבר'ה לא רוצה ללמוד וזה קצת מבאס לשחק בשלוש ידיים.'' עניתי וכך הסתיימה אותה שיחה. קובי ביקש טרמפ עד אלעזר ומוטי קצת עיקם את הפרצוף אבל כשהבחין במבט התוכחה שלי, הסכים.

 

באותו ערב היה התור שלי לעלות למגדל השמירה לארבע שעות משעממות ומשמימות. לא יודע למה הקפדנו לאייש את המגדל הזה. זה כל כך לא התאים לשאר אווירת הסתלבט, אבל מוטי טען שאם המגדל לא יהיה מאויש, זה כמו לנפנף סמרטוט אדום בעיניי של שור עצבני. משום מה, עיניי המתנחלים שהזדמנו למועצה היו נשואות אל המגדל הזה וכל עוד הוא היה מאויש זה נתן להם תחושת בטחון מוזרה. בלילה המגדל הזה היה מוזר עוד יותר. הזרקור של המגדל התקלקל בתחילת המילואים, ולמרות שפנינו לתחזוקה לא באו לתקן אותו. ''תשתמשו בינתיים בפנסים אישיים, אם אתם שומעים רחש חשוד.'' אמרו לנו וזה היה מגוחך בדיוק כמו שזה נשמע. אבל לבעית התאורה הזו היתה גם תועלת משנית. אנחנו לא יכולנו לראות כמעט כלום אבל גם אף אחד לא יכול היה לראות מה קורה במגדל בלילה. זה לא אומר שניתן היה לוותר לגמרי וללכת לישון, כי בצללים ניתן היה בכל זאת להבחין במיוחד כשהירח היה במלואו, אבל מלבד לראות שיש מישהו במגדל, היינו חופשיים לעשות כמעט כל מה שרצינו. אני דבר ראשון נפטרתי מהאפוד המעצבן. הנחתי אותו לידי על כסא ולפעמים גם פתחתי את החגורה ואולי איזה כפתור או שניים במכנסיים. מה כבר היה אפשר לעשות שם בשעות הארוכות האלה, בלילות הקצת קרירים? אז לפעמים מתחת למעקה המגדל שהיה מעל גובה המותניים, שלפתי את הזין לאויר הלילה המלטף וליטפתי אותו מעט. לפעמים סתם ליטופים ולפעמים הגברתי קצב עד שממש גמרתי. רק אחר כך התברר לי שלא גיליתי את אמריקה. שהדביקות של רצפת המגדל נובעת לא מעט מכמויות השפיך שהיא ספגה מכל החיילים המשועממים.

 

בלילה ההוא לא ממש התכוונתי לאונן. סתם שלפתי את הזין לאוורור וליטוף קל שיעביר לי את הזמן בסבבה. הייתי עסוק בשלי כשלפתע הרגשתי טפיחה על הכתף שהקפיצה אותי, מכנסי נפלו וכשניסיתי להסתובב כמעט מעדתי, אך ידיים חזקות אחזו בי. במבוכה רבה, כשמכנסיי מופשלות ואני בתחתונים בלבד והזין חצי בחוץ, גיליתי שזהו קובי שהחליט דווקא אז לערוך את הביקור אצלנו, ומכל המקומות בעולם דווקא לטפס בשקט למגדל השמירה שלי. אבל קובי לא היה נבוך ואמר בחיוך ''הבנתי שחסרה לכם יד...'' ובלי לחכות הרבה שלח את ידו אל הזין המתרופף שלי.

 

''או, קובי...'' אמרתי באנחה, כשידו המלטפת של הצעיר הזה התחילה ללטף לי את הזין והביצים ושלחתי גם את ידי אליו. לא התנשקנו, לא התחבקנו ולא עשינו שום דבר אחר. רק עמדנו זה לצד זה, לא הבטנו אפילו זה בזה אלא רק קדימה אל מחוץ לגדר, תפסנו כל אחד את הזין של השני ואוננו במרץ.

''שגיב, יש מצב לוויסט כשאתה גומר שמירה עוד כמה דקות?'' נשמעה לפתע צעקתו של יוני מתוך הקראוון.

''כן, בטח, איך שאני גומר.'' עניתי לו בקול רועד, כשידו של קובי מעלה לי את הגירוי לסף פיצוץ ואז באמת גמרתי. גם קובי גמר ושנינו מילאנו את המגדל במטחים חמים וארוכים של שפיך.

רק אחרי שגמרנו בעוצמה הסתובב אלי קובי, הצמדתי אותו אליי, והכלים שלנו נגעו זה בזה לרגע קט ובאותו רגע גם נצמדו שפתינו לנשיקה חטופה ומעוררת ציפיות. מיד אחר כך מיהרנו להתלבש וקובי ירד ראשון לפני שיגיע המחליף שלי למשמרת. אחרי חמש דקות כשהגיע המחליף פגשתי את קובי מאחורי הקראוון, ליטפתי את תלתליו החמודים ואת ישבנו ושאלתי אותו אם הוא רוצה להצטרף לוויסט. הוא הסכים כמובן ונכנסנו לתוך הקראוון. ''מה הבאת לנו את הילד הזה באמצע הלילה?'' שאל מוטי.

''אמרתם שחסרה לכם יד רביעית לוויסט ואני לא ילד, אני כמעט בן שמונה עשרה.'' אמר קובי, והתיישב אל השולחן המאולתר לשמוע את כללי המשחק. כשאסף לידיו את הקלפים שקיבל, לא יכולתי שלא להיזכר איפה היתה היד הרביעית הזאת רק לפני כעשר דקות, ורק מהמחשבה על כך הזין התחיל להזדקר לי מחדש.

 

 

באותו זמן לא הרהרתי במה שקרה יותר מדי. זה קרה, זה היה טוב וזה נגמר. לא חשבתי לעשות שום דבר נוסף. חשבתי שהיינו רק שני סטרייטים, חסרי בנות זוג, שעזרו זה לזה להתפרק. לא חשבתי אז מעבר לכך, אפילו לא דמיינתי לי זיון איתו, חס וחלילה. חוץ מזה הייתי בתוך חבורה של גברים סטרייטים ובראשם מוטי הפטיש ויוני סגנו שכל הזמן דיברו על בחורות וזיונים. קובי, למרות שהיה צעיר יותר, ידע כנראה יותר טוב. באותו לילה אחרי הוויסט כשליוויתי אותו לש.ג., הוא ניסה לרמוז לי שרוצה יותר, אבל לא הבנתי או שלא רציתי להבין. קובי היה צעיר וחרמן ואני לא נתתי לו את מה שהוא חיפש אז. רק אחרי שנים התברר לי שמוטי הפטיש הנשוי כנראה שם לב למה שקרה ביני לבין קובי. מוטי הפטיש לא פיספס הזדמנות לזיין, וכבר באותו הלילה הוא זיין את ישבנו הצעיר של קובי בפעם הראשונה. זה היה אגרסיבי וחזק, מוטי בא על פורקנו במהירות. דפק וזרק בלי שהתעניין לרגע אחד אם גם לקובי זה עושה טוב ובלי לחשוב לגרום גם לקובי לסיפוק. קובי יצא מכל הסיפור הזה פגוע עד עמקי נשמתו, אבל באותו זמן לא ידעתי מכלום ורק לא הבנתי למה קובי כבר לא בא לבקר אותנו במחנה.  

 

 

לחץ כאן לכדי לעבור לפרק ב'

  

 

 

נכתב על ידי , 13/5/2007 13:36   בקטגוריות אוננות וחרמנות, אירוטי, גייז, ביסקסואליות, התלבטויות, מילואים, צעירים, תמונות, אהבה ויחסים, סיפרותי, צבא, וויסט, מתנחל אבל גאה  
הצג תגובות    הוסף תגובה   1 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט



576,488
הבלוג משוייך לקטגוריות: גאווה , סקס ויצרים , סיפורים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לפילבוקס אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על פילבוקס ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2024 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)