פילבוקס

בגיל 25 החלטתי שנמאס לי מהחיים האלה. לא, לא התכוונתי להעביר את עצמי לעולם שכולו טוב, אלא נמאס לי מאיך שהחיים שלי מתנהלים. את המלחמה על היותי סטרייט לא הפסקתי לנהל מגיל הנעורים ואת המשיכה לבנים טאטאתי מתחת לשטיח או לתוך ארון עמוק מאחורי מנעולים כבדים. רציתי חברה, רציתי אהבה, רציתי - אולי לטווח הרחוק יותר - משפחה רגילה ולא היה לי שום דבר מכל אלה. בעברית: כלום. ביידיש: גורנישט מיט גורנישט. ובספרדית שהביטוי המתאים שם חביב עלי במיוחד: אבסולוטומנטה נאדה. הייתה זמרת טובה הנאדה האיטלקיה הזו בשנות ה- 60' וה- 70'. שירים מתקתקים באיטלקית שלא נמאס לי אף פעם להאזין להם, במיוחד ל-Re Di Denari שקצב הולס שלו סוחף אותי כל פעם מחדש במיוחד מאז ששיניתי פאזה. יש גם גרסה עברית לשיר הזה בשם "בואו ונשירה" שחיבר עוזי חיטמן וכמעט זכתה להתנגן אצלי בארוע מאוד מיוחד, אבל בכך אני מקדים את המאוחר.

בגיל עשרים וחמש, לאחר לילות לבנים רבים והרהורים עמוקים על מהות החיים ובכלל החלטתי שמשהו צריך להשתנות. רוחות של שינוי היו באויר. נמאס לי מהבדידות הזו ונמאס לי ששום דבר מיוחד לא קורה בחיים שלי. אמנם אלוהים לא חנן אותי בפרצוף יפה במיוחד או בגוף חטוב ושרירי, הייתי מתוסכל מהרזון הקיצוני שלי שלא עזרו לו כל דיאטות ההשמנה (כן! כן!) שניסיתי. לא אהבתי במיוחד איך שאני נראה, אבל כמה מאיתנו ממש אוהבים? אפילו היפיוף המקסים ביותר ימצא בעצמו איזה פגם. אולי הוא רואה בעצם היופי שלו איזה פגם. אולי הוא מתוסכל מכך שרוצים בו בשוק הבשר הזה רק בגלל איך שהוא נראה ואף אחד לא מחפש יותר לעומק. אבל מה אני מזיין את השכל, בשניה הייתי מתחלף איתו. טוב, אם הוא לא נבוב במיוחד. כי על הראש שיש לי על הכתפיים, שהוא נקודת האור היחידה שאני רואה בי, לא הייתי מוותר, למרות שגם הוא עשה לי צרות פה ושם.

אף אחד מחבריי שהתחתנו על ימין ועל שמאל באותה תקופה כמו אנרג'ייזרים מסוממים, לא ידע על המאבק המתחולל בנפשי. הם רק ידעו שהחלטתי לצאת למסע מזורז בשדות הציד הנצחיים, השמועה פשטה איפה שלא צריך וכל הנשמות הטובות התחילו להזרים אלי הצעות על ימין ועל שמאל. אולי בעיני כל אם עבריה, שלא מחפשת איזה דוגמן לבת שלה, הייתי ממש מציאה. בחור שעומד לסיים לימודי כלכלה וחשבונאות וההסמכה שלו כרואה חשבון בגמר ההתמחות, כבר נראית באופק, זה דיל לא רע. אולי קצת פחות מרופא או עורך דין, אבל גם מכובד דיו. פרנסה מובטחת, רגוע, ואולי אפילו קצת נחמד, מה כבר צריך יותר בשביל הבת שלה? זו היתה אחת הבעיות. הרבה פעמים מצאתי חן בעיני האמהות יותר מאשר בעיני הבנות שאיתן יצאתי.

החברים, המכרים וכל מיני קרובים ורחוקים שידעו שאני פנוי להובלה ומחפש בחורה, לא סמכו עלי שאני אמצא אותה לבד באיזה פאב, מועדון בנסיעה באוטובוס או בעולם הוירטואלי. כמו חבורת חוזרים בתשובה שצריכים לצרף אליהם את האפיקורס האחרון הם הסתערו עלי גדודים גדודים. אולי אני קצת מגזים. לא אולי, אני בטח מגזים, אבל כך אני הרגשתי. למרות הכל, נכנעתי מרצון ושיתפתי פעולה, כי מה היה לי להפסיד? כך קרה שהצעות לבליינד- דייטים זרמו אלי על ימין ועל שמאל. זה גבל לפעמים במקרים הזויים של אנשים שלא שמעתי מהם שנים אבל פעם למדתי עם בת דודה של גיסתם או משהו כזה, התחילו להעביר לי טלפונים של בחורות. כל אחת מהם היתה כמובן "מקסימה", "נהדרת", "מותק של בחורה, לא תצטער" וכאלה סופרלטיבים שכל קשר בינם לבין המציאות היו מקריים בהחלט. לא הבנתי מה קורה פה. אני לא הבן של רוטשילד ואני גם לא נראה מי יודע מה, אז מה יש כל כך הרבה בחורות בודדות שם בחוץ ויש כל כך מעט בחורים אמינים ונחמדים שרוצים אהבה וזוגיות ולא רק לזיין על ימין ועל שמאל? זה לא שאני לא רציתי לזיין, אבל יותר מכל חיפשתי מישהי לאהוב ומישהי שתאהב אותי בחזרה ותוציא לי את כל השדים ההם מהראש. אז שלחתי את החכה שלי לכל הכיוונים ולא ויתרתי על אף אופציה, קלושה ככל שתהיה.

כך יצא שכל חבר שמכיר יצא לעזרה לשגיב שרצה להשכיב, כל ידידה קרובה קישרה לארגוב מישהי לאהוב וכך החלה שנה מטורפת של עשרות בליינד-דייטים, אשר כשמם כן הם היו. מכל פגישה מאולצת כזו אני או הבחורה יצאנו עיוורים או חרשים ממה שראינו מול העיניים ושמענו באוזניים. במילים אחרות - כימיה לא היתה, רק שרשרת של אכזבות הדדיות.

באותה שנה התחדש לי גם קשר שנותק לפני שנים עם ידידה טובה מהעבר. אני לא יודע אם זה נכון שלכל הומו צריכה להיות איזו ידידה טובה, איזו משענת לרכך את כל תלאות הומואיותו ושהיא היא בדרך כלל צריכה להיות איזו נערה/בחורה רחבת מימדים ולב, אבל כך זה היה ולא היה, אצלי. זה 'היה', מהבחינה הזאת שהיא היתה רחבת לב ומימדים והיו לנו בתקופת הנוער שיחות של שעות על גבי שעות כמעט כל יום. תמיד היה לי מענין איתה וקצת הצטערתי על ניתוק הקשר. הנתק הזה אירע סתם כך מתי שהוא בתקופת הצבא בגלל שהחיים לקחו אותנו למקומות אחרים. וזה 'לא היה', מהבחינה הזאת שהיא לא ידעה ועדיין אינה יודעת על ההומו/דו-מיני שמתחבא לי עמוק בארון. אז בענין הזה היא לא היתה כרית לרכך את הומואיותי הנסתרת, אלא רק את תחושת הבדידות שחשתי לפעמים בהעדר חברה או אהבה לצידי. זה לא שהייתי ממש בודד. יש לי כמה חברים סטרייטים למהדרין מתקופת הנוער שנשארתי איתם בקשר טוב, אבל הם לא גברים של דיבורים ושיחות נפש. לכך היה לי את ענת, אבל אפילו איתה לא הייתי מסוגל להיפתח בנושא משיכתי לבחורים.

מיד כשהתחדש הקשר עם ענת, הנשמה הטובה, הרגשנו כאילו לא היה נתק של כמה שנים. מהר מאוד חזרו השיחות הארוכות בינינו על כל דבר שבעולם, חוץ מהדבר ההוא שלא מדברים עליו. מהמילה ההיא שלא העזתי אפילו להזכיר, גם לא בהקשרים אחרים, כדי שלא יעלה שום חשד שגם אני כזה. זה העיק עלי, זה הפריע לי, אבל כמשקל נגד נפתחו כל חרצובות לשוני בשיחות העומק עם ענת שידעה עלי כמעט כל דבר בעולם חוץ מהדבר ההוא. ענת ידעה על כל שרשרת האכזבות שידעתי בקשרי עם בחורות, ידעה שאני כמעט נואש למצוא את האחת, למצוא מישהי לאהוב ומישהי שתאהב אותי. בחברתה טחנתי את השיר ההוא של קווין, Somebody To Love שהיה לי כמו מוטו וכמו מנטרה שחזרתי עליה ללא הרף. היא ידעה (אך לא על הארון הנסתר) ותמכה, עודדה אותי אחרי כל כשלון כזה או אחר והרימה לי את הבטחון העצמי מהקרשים כל פעם מחדש.

"תאמין לי, שגיב ארגוב. אחרי יותר מעשר שנים שאני מכירה אותך, אני יכולה להגיד לך בלי שום ספק שאתה שווה."

"מי שווה, מה שווה?" ענה לה בטחוני העצמי הירוד "אין לי פרצוף יפה, אולי אפילו מכוער, הגוף השדוף שלי מבהיל אפילו אותי כשאני מביט במראה, אז מי כבר תרצה אותי בכלל?"

"פרצוף יפה וגוף חטוב הם לא הכל בחיים, שגיב. אני בחורה ואני יודעת. אולי בגיל צעיר יותר כולם מחפשים את היפיופים הנבובים, אבל בחורה שעברה את גיל עשרים בכמה שנים רוצה דברים אחרים בחיים."

"כן, ממש... כאילו חסרים יפיופים חכמים. למה לזרוק סתם סטיגמות. מה את מנסה לעודד אותי בכוח?" שאלתי.

"טוב, אולי לא כל בחורה. יש כאלה שעדיין נותנות משקל גדול מדי לצורה החיצונית - למרות שגם בקשר לכך אתה לא נראה כל כך גרוע כמו שאתה חושב. די תצא מזה כבר. כמה שנים תמשיך לסחוב על הגב את זה שליתי רצתה את בוני ולא אותך. אז מה? רדפת אחריה כל התיכון ולא השגת ודווקא על גלית שחיכתה לך לא שמת זין."

"גלית? עם האף הגדול והעקום שהיה לה? אפילו אי אפשר היה להתנשק איתה בגלל האף הזה" עניתי.

"עכשיו אתה מתחיל להיות שטחי כזה. אף זה רק ענין קוסמטי קטן, טמבל, והיא סידרה אותו בפסח של כיתה יא', אם אתה לא זוכר. אבל האף שלך המשיך להיות תקוע בענינים שבין ליתי ובוני ולא היית מסוגל להסתכל שני מטר מסביב. די, שגיב. אתה כבר לא ילד בן 18. יש הרבה בחורות טובות בחוץ, אם רק תתאמץ לא להשוות כל אחת לליתי ומיד לפסול."

"קודם כל, ענת, יש לך איזו טעות בסיסית ביחס אלי. הרי גם ליתי לא היתה יפיפיה גדולה וההתאהבות שלי בה אז לא היתה קשורה ליופי בכלל."

"אז אני לא יודעת למה זה היה קשור, כי בכל השיחות שלנו עליה עשית ממנה חצי נימפה וכמעט לא הסתכלת בכלל על נערות אחרות אז, מה שמביא אותי לנושא שרציתי לדבר איתך עליו."

"שוּט" עניתי לה.

"אתה מכיר את הפאב די.די, לא רחוק מהבית?"

"כן, יש להם שם אחלה דגים. זה יותר מסעדה מפאב."

"נו, טוב. אז אני ומשה הולכים לאכול שם פעם בשבוע ויש שם מלצרית ממש חמודה ופנויה ושאלתי אותה עליך."

"עלי? אני לא מכיר שום מלצרית חמודה שם."

"גם היא לא מכירה אותך. היא חדשה שם. אולי חודש. קצת מלאה, לא הרבה אל תבהל, אבל קשה למצוא מישהי במימדים הדקיקים שלך, ויש לה פנים יפות ואופי שקט ונעים. נראה לי שיש סיכוי שתמצא חן בעיניך. אמרתי לה שיש לנו חבר נחמד שסיים לימודי כלכלה וחשבונאות ומתמחה בראית חשבון והיא אמרה שמוכנה לנסות בליינד דייט."

"כן? מי זה החבר הנחמד הזה שלכם? אני מכיר אותו?"

"תפסיק להתחכם, שגיב, מה אכפת לך? עוד בליינד דייט פחות בליינד דייט. היית כבר בשלושים אז תהיה בשלושים ואחד."

"האמת שנשבר לי מכל הפגישות עיוורות האלה. גם ככה אני משקפופר, אז מה את רוצה שיעלה לי המספר עוד יותר? אין לך רחמים, ענת?"

"Cut the bullshit, כן או לא?" שאלה ענת.

"שיהיה" עניתי בלי חשק רב ולקחתי ממנה את הטלפון "איך קוראים לה בכלל?" שאלתי וענת חייכה חיוך רחב.

"מה קרה? למה את מחייכת?"

"סתם. כי זה מצחיק. מכל השמות בעולם קוראים לה דווקא ליתי. יש לך כנראה מזל מיוחד עם השם הזה. לא, זו לא אותה ליתי, אל תבהל."

"אני לא מאמין. את יודעת שגם לחברה הראשונה שלי בכיתה ז' קראו ליתי? לא מבין מאיפה כל הליתיות האלו נוחתות עלי. כאילו, זה שם מוזר כזה ודווקא אלי הן נדבקות."

"אני לא מבינה מה מוזר בזה. זה בסך הכל קיצור של דלית וזה סוג של גפן אם אתה לא יודע, ידידי האינטליגנט." אמרה ענת ושלחה אותי לדרכי.

אחרי כמה ימים התקשרתי לליתי השלישית (כך קראתי לה מאז, ביני לביני) ונפגשנו. היו לה פנים די יפות והיא היתה שקטה ורגועה והחלטתי לתת לזה צ'אנס בינתיים. ליתי היתה בחורה עסוקה קצת. חוץ מהיותה סטודנטית להוראה היא עבדה בפאב שלוש או ארבע פעמים בשבוע, רקדה ריקודי עם פעמיים בשבוע וגם אני  הייתי די עסוק עם ההתמחות הזאת שגזלה ממני הרבה זמן ועם הלימודים לקראת בחינות המועצה. בקושי היה לנו זמן פנוי להפגש, בדרך כלל בשישי או שבת ולפעמים עוד פגישה חטופה בין לבין באמצע השבוע. האהבה הגדולה שלה לריקודי עם הצליחה להלהיב אפילו אותי עם שתי הרגליים השמאליות שלי, כשלקחה אותי פעם אחת לחוג למתקדמים שבו היא רוקדת. לא רקדתי, כי לא ידעתי כלום, אבל נהניתי להסתכל על מעגלי הרוקדים וגם על ריקודי הזוגות ונהניתי עוד יותר מהשירים העבריים היפים של פעם. המרקיד בחוג ההוא היה קצת שמרן ולא הכניס לריקודי עם שלו הרבה שירים חדשים כמו שעושים כולם וזה ממש התאים לי. אני דווקא אהבתי את השירים הישנים האלה ובמיוחד אהבתי להביט בריקודי הזוגות המסתחרר על רקע השיר "עצי הצפצפות" (ששמו האמיתי בכלל "זר של נרקיסים") או "יש לי אהבה פשוטה". זו היתה הפעם האחרונה שהייתי עם ליתי השלישית כי באותו ערב, על רקע השירים הישנים והטובים ההם ראיתי מישהי שגרמה לי לאיזו התרגשות שכבר מזמן לא חוויתי.

כשראיתי אותה עוד לא ידעתי את שמה ולא ידעתי עליה כלום. היא הגיעה לחוג לקראת הסוף וישבה בצד להסתכל, כמוני, וכשהיא נשארה לחוג הבא של המתחילים, הצטערתי שאני לא יכול להשאר איתה, לדבר איתה, ליצור איתה איזה קשר. לא ידעתי אפילו אם אראה אותה שוב. ידעתי רק שבאתי עם ליתי ואני צריך לחזור איתה, אין מה לעשות. הייתי חייב לה לפחות את זה, אז לקחתי את ליתי הביתה ושם למטה בחניון, בתוך האוטו, ניהלתי איתה את "השיחה" הידועה שכבר עשיתי או עשו לי פעמים כה רבות. עוד סיפור של מערכת יחסים שנועדה לכשלון מראש, רק שהפעם מרוב שרציתי שיצא מזה משהו, משכתי אותה יותר מדי. הרבה יותר מדי. פגועה וכואבת יצאה ליתי מהאוטו לא לפני שהפטירה: "אני לא מבינה אותך בכלל, שגיב. חשבתי שהיה לנו טוב, חשבתי שגם אתה מרגיש משהו כלפי, אבל עכשיו אני בכלל לא יודעת אם יש לך איזו שהיא אהבה בלב לתת למישהי. אתה כל כך מרוכז בעצמך ובמה שאתה רוצה או צריך, שאתה דורך על כל מי שמסביבך. אני מרחמת על החברה הבאה שלך, אם תהיה כזו" וטרקה את דלת האוטו בכעס אחריה.

דבריה של ליתי הותירו בי את חותמם המר. לא הבנתי אז מדוע אני לא מצליח למצוא מישהי שאני גם ארצה להשאר עימה, ארצה לקחת את הקשר לנו הלאה, ארצה להתענג איתה, ארצה לאהוב אותה. התחלתי לחשוש שאיבדתי את זה. שאולי ההומו שבי, למרות מאמצי הנואשים, מרים את ראשו שוב ולא נותן לי ליהנות מהסטרייטיות שלי. התחלתי להתייאש שאולי עבר זמן רב מדי מאז שאהבתי לאחרונה והחלדתי מדי. כמה חבל שאין איזה WD-40 שמסיר חלודה מהיכולת להתאהב, כמו שמסיר חלודה מברגים. אולי כשתבוא הבחורה הנכונה, חשבתי, היא תצליח לפתוח את מנעול ליבי החלוד. הייתי די בדאון אך עדיין היה בי את הדרייב לנסות. כל עוד זה קיים, יש סיכוי. הרי חייבת להיות אי שם איזו בחורה נכונה בשבילי ושאני אהיה נכון בשבילה. כל הדודות הזקנות תמיד אומרות "אין סיר בלי מכסה" אז איפה לעזאזל המכסה שלי ולמה אני לא מצליח למצוא אותו? ואולי זו תהיה הנערה המסתורית ההיא מריקודי עם?

לחץ כאן להמשך( לפרק ג')