פילבוקס

לחץ כאן לחזרה לפרק ב'

straight ahead Right, left or

הייתי כבר בן 26, אחרי כמה שנים ללא אהבה של ממש. מה כבר רציתי שתהיה לי? רק אהבה פשוטה, כמו בשיר הישן ההוא, אך למרות כל הנסיונות שעשיתי בשנה האחרונה, עדיין לא היה לי כלום. אחרי כמה ימים נרשמתי לחוג ריקודי עם למתחילים.

כל נסיונותי לשכנע את האחרון בחבריי הרווקים לבוא איתי לשם כדי לא להיות שם לבד, עלו בתוהו. בלב מלא דאגות הלכתי לשיעור הראשון. אחרי שהסתיימו ריקודי המעגלים מהר מאוד הסתדרנו בזוגות עם מי שיש. למרות שהיו דווקא לא מעט צעירות בקורס, עד שהזזתי את התחת לכיוון כבר כולם חיש קל נתפסו ומצאתי את עצמי עם אחת בת ...36. לא נורא, חשבתי, רומנטיקה לא תצא מזה ולא יהיו לי הסחות דעת, אז אולי סוף סוף אני אלמד קצת לרקוד. להזיז את הרגלים לימין לשמאל או לאיזה כיוון שלא יהיה. חוץ מזה, תמיד יש עוד שבוע, אולי בפעם הבאה אצליח יותר. אני רק צריך להיות זריז יותר ולא להסס כל כך. אני בסך הכל מזמין בחורה לריקוד, אני לא הולך להתחתן איתה מחר או משהו.

אחרי עוד כמה שיעורים עם בת ה- 36 הגיעה דמות רעננה וצעירה לחוג. הרגשתי את ליבי מחסיר פעימה או שתיים כשראיתי אותה. זו היתה אותה נערה מאז, מהפעם שבאתי עם ליתי לחוג למתקדמים. התרגשות כזאת היתה דבר שלא קרה לי כבר זמן רב. לפחות לא עם בחורה. שולמית - "תקרא לי שולי" התגלתה כבחורה, יותר נכון נערה כמעט בת תשע עשרה שהיתה לבושה קצת מוזר, חצאית או שמלה, אני לא ממש זוכר, קצת מיושנת כזה. שולי היתה רזה, צחקנית ועיני הדבש שלה האירו אלי מהרגע הראשון. היא הגיעה עשר דקות לפני תחילת החוג וישבה בצד. לא הססתי אפילו לרגע כשפסעתי לעברה בנחת, מנסה להראות כמי שלא ממהר לשום מקום, והתישבתי לצידה.

"שלום, את חדשה פה נכון?" שאלתי.

"כן" היא ענתה והרימה ראשה אלי לחיוך.

"אני שגיב, נעים מאוד" אמרתי לה והושטתי את ידי והיא ענתה "ואני שולי" אך ידי המושטת נשארה ללא מענה ומהר מאוד החזרתי אותה אלי קצת נבוך. התכוננתי לסגת, אבל באותו רגע התחיל השיעור והמדריך הכריז שהפעם נתחיל מריקודי זוגות.

"את באה?" העזתי לשאול.

"אבל אני עוד לא יודעת כלום. תצטרך ללמד אותי."

"לא נורא, עוד לא הספקנו הרבה. כל שיעור מלמדים משהו חדש וגם חוזרים על הצעדים הישנים. אני אעזור לך להשלים" והושטתי אליה את ידי לאחיזת מוצא.

הפעם היא נטלה את ידי בידה הדקיקה והעדינה והרגשתי זרם חמים עובר לי בגב. אולי עוד לא הכל אבוד עם הסטרייטיות שלי, חשבתי, והשיעור החל.

משיעור לשיעור בין ריקוד לריקוד, מצאתי את עצמי הולך ונמשך לבחורה הצעירה הזו. למרות גילה הצעיר היה לה ראש טוב על הכתפיים ובלי כל השטויות של גיל הטיפש עשרה, אבל מחוץ לפגישה הדו-שבועית בקורס הזה עוד לא עשיתי שום צעד נוסף. יום אחד יצא לנו קצת לדבר לפני הקורס כי שנינו הקדמנו קצת ואז התברר לי שאין לה חבר וגם לא ממש היה לה חבר רציני עד אז. לא לחצתי למה והיא לא התנדבה לספר. כמו עיוור לא שמתי לב לכל השמלות והחצאיות שלה ורק חשבתי שהיא מתלבשת כך כי יותר יפה כששולי החצאית או השמלה מתנפנפים בזמן הסיבובים.

אני חושב שעבר איזה חודש ואולי קצת יותר עד שגיליתי מה מסתתר מאחורי החיוך המסתורי שלה והשמלות המתנפנפות וזה קרה די במקרה. האוטו הטרנטה שלי התקלקל ואיחרתי קצת לשיעור. נכנסתי כולי מתנשם ומתנשף. יותר מכל חששתי ששולי כבר הלכה לרקוד עם מישהו אחר, אך לשמחתי היא חיכתה לי. כששמעה מה קרה אמרה "לא נורא. יש לי רכב, אני אוכל להקפיץ אותך הביתה אחרי השיעור. בוא, התחילה השיעור." הושטתי לה את ידי והתחלנו בריקוד הזוגי שלנו.

אחרי שהשיעור הסתיים הלכתי איתה לאוטו וזה היה איזה סטיישן חבוט עטור מדבקות "חברון מאז ומתמיד", "ישע זה כאן" וכאלה.

"מה זה? קניתם את האוטו מאיזה מתנחל?" שאלתי.

"לא. זה האוטו של ההורים. עברנו לכאן רק לפני כמה חודשים.

"רגע, מה אתם מתנחלים דוסים?" נפלט לי בטון קצת מזלזל בלי שחשבתי הרבה.

"כן, דוסים, ימניים, חשוכים ונבערים, זוללי שטחים ומחסלי ערבים לארוחת בוקר" היא ירתה בשצף קצף "בוא כנס לאוטו. אני לא אחזיר אותך בתשובה, אל תדאג."

נכנסתי ושתקתי. אחרי כמה דקות הבטתי בעיניה וראיתי אדמומיות קלה. מה היא בכתה? מה עשיתי, אני והפה הגדול שלי? אחרי זמן מביך נוסף ללא אף מילה, הסתכלתי אליה שוב ואמרתי בכל הרצינות והכנות שיכולתי לגייס מתוכי: "שולי, אני מצטער. אני ממש מצטער. לא התכוונתי לפגוע בך. את חשובה לי והדבר האחרון שהייתי רוצה זה לפגוע בך."

"חשובה?! מה אתה פוחד שתצטרך לרקוד עם אחת המבוגרות, אז החלטת להתנצל? אני לא מאמינה לך !"

בדיוק אז הגענו אלי הביתה, אך לא רציתי לרדת. לא יכולתי להשאיר אותה ככה. לא רציתי להשאיר אותה ככה. הרגשתי מחנק בגרון. אני לא אוהב לפגוע באנשים, אני לא כזה, אבל עולם הדתיים והמתנחלים כל כך רחוק ממני שבלי להרגיש דרכתי לה על היבלות. דווקא לה, אחרי שסוף סוף מצאתי מישהי שמזיזה לי משהו אחרי כל כך הרבה זמן. ישבתי דומם ורק הסתכלתי עליה.

"שולי, את באמת חשובה לי. לא רק בריקודים הרבה יותר מזה. אני... אני... אני חושב. אני לא יודע אם יש לי בכלל זכות לחשוב עליך ככה ואם יש לי סיכוי אבל הלב שלי הולם כמו מטורף מפחד שאני אאבד אותך. אפילו את הדבר הקטן הזה שיש לנו בשיעורי הריקוד האלה." זה כנראה חדר את חומות ההגנה שלה והיא הסבה את פניה אלי. היה נדמה לי ששפתיה קצת נפשקו ושהיא קצת התקרבה אלי. האם זה יכול להיות? התקרבתי גם אני אליה ורכנתי מעט לעברה. לא האמנתי כשהיא עשתה עוד תזוזה קטנה ושפתינו נפגשו למגע מחשמל ראשון. זו היתה נשיקה קצרה, קצרה מדי, אך מרטיטה. הרגשתי שאני נמס כשהיא פצתה את פיה, קצה של חיוך גונב לזוית פיה והיא אמרה: "שלא תעז לעשות לי את זה שוב" אמרה והבהילה אותי לרגע.

היא הבחינה במבטי המבוהל כשחיוכה התרחב ואז הוסיפה: "לא לנשיקה אני מתכוונת, טפשון קטן. אלא לכך שפגעת בי מקודם עם מה שאמרת."

"אז אפשר עוד אחת קטנה לדרך?" שאלתי עם חיוך קטן וממזרי.

"Don't push your luck. אני רק נערה קטנה ותמימה, אתה יודע" אמרה וליטפה לי את היד לטיפה קטנה לפני שיצאתי.

"אני רוצה להפגש איתך" אמרתי לה.

"אנחנו נפגשים כל שני וחמישי" ענתה כשהיא מותחת לי שוב את העצבים המרוטים שלי.

"מחוץ לחוג. דייט כזה, אני מתכוון." אמרתי לה.

היא נעצה בי מבט ארוך ואז הגיעה לידי החלטה, "יש לך נייד?" שאלה.

"כן" עניתי.

"תביא רגע" אמרה והושטתי לה אותו ומיד תקתקה משהו בנייד שלי.

"רשמתי לך את הטלפון. תתקשר ביום שישי, נקבע משהו, אבל לפני כניסת השבת," אמרה שולי ונסעה.

נותרתי תוהה. העולם הזה לא היה כל כך מוכר לי. גם בחורה צעירה וגם ממשפחה דתית-שמרנית. כל הקודים על מה מותר ואסור לעשות בפגישה ראשונה או בכלל כבר התחילו להיות בלתי ברורים. הרגשתי כמי שיוצא לדרך בלתי סלולה, שכנראה ששנינו נצטרך לסלול אותה לבד כדי שנוכל להמשיך ולנסוע.

ביום שישי התקשרתי לשולי. "תבוא אלי בערב, שעה לפני כניסת השבת" היא אמרה "ההורים שלי רוצים לראות עם מי יש להם עסק".

"זה רק דייט" אמרתי לה "אנחנו לא הולכים להתחתן מחר או משהו כזה".

"ככה זה אצלנו, הצנועות והחסודות. יש לך מזל שאנחנו לא חרדים כי אז היו מעיפים אותך מכל המדרגות. ההורים שלי עוד ליברלים יחסית, כיפה סרוגה, חוץ מאחי שהתפקר בצבא," אמרה שולי.

אחיה, היא אמרה ומחשבתי החלו להפליג על כנפי הדמיון לאיך נראה האח הזה ו...מהר מאוד כיביתי את הניצוץ הישן קטן שניסה להבליח מחדש. מהר, בעוד באיבו.

הכרתי אותו בערב כשהגעתי לשולי ואחרי שראיתי אותו, היה לי כבר קצת יותר קשה לכבות את האש. לא. זה לא קורה לי שוב. לא עכשיו. לא כשפגשתי בחורה שאני מרגיש כל כך טוב בקשר אליה. הסתכלתי על שולי וניסיתי לדמיין מה שנעשה אחר כך כשהיא תשתחרר קצת. זה אמנם עזר לי להשכיח את אחיה אבל גרם להתעוררות מחודשת במחוזות הדרומיים, שהייתי צריך להתפתל כדי להסתיר. הרגשתי שאני נמשך לשולי יותר ויותר, אך עמדתי מול הוריה ונאלצתי להרגע. שולי ערכה את ההיכרות הקצת מאולצת עם הוריה ועם אחיה המרדן, קֶדֶם, שהתגלה כבחור בן 21 ומשהו שרק השתחרר מהצבא לפני זמן קצר. לא נשארנו הרבה זמן בסלון כי שולי משכה אותי אליה לחדר כשהיא מקפידה להשאיר אותה פתוחה מעט, מחמת הצניעות או משהו כזה. בחדר היא כבר היתה קצת יותר משוחררת ומשכה אותי לחיקה לנשיקה אמיתית ראשונה. היה נדמה לי שבזוית העין ראיתי את אחיה שנעצר בפתח הדלת בזמן שהתנשקנו. אולי רצה לומר לה משהו והתחרט ואולי סתם רצה להציץ. בפעם הבאה שהסתכלתי הוא לא היה שם.

מדייט לדייט היחסים עם שולי הלכו והתחממו. בביתה, חוץ מנשיקות וקצת ליטופים לא העזנו לעשות הרבה, מחמת עיניהם הצופיה של אחיה והוריה, אבל אצלי היינו הרבה יותר משוחררים. לקח לי זמן לקלף משולי את צניעותה ואחרי שידי ולשוני הגיעו לקומות בגופה שיד אדם לא נגעה בהם מעולם, התגלה לי להפתעתי שמתחת לכל השמלות האלה שוכנת בחורה יצרית וסקסית עד מאוד. אחרי שנים רבות של יובש התפרץ גם הר הגעש שבתוכי והסקס איתה בפעם הראשונה היה ממש מעל ומעבר לכל מה שזכרתי מאותם מגעים חטופים מהעבר. הפעמים הבאות איתה רק הלכו והשתפרו, שנינו בחנו את גבולות המיניות שלנו ואת התנוחות השונות, מופרכות ככל שיהיו, שלעיתים גבלו באקרובטיקה של ממש. אהבתי לעשות איתה אהבה. אהבתי לאהוב אותה. אהבתי את הביחד הזה שלנו ואהבתי שסוף סוף אני ממש כמו כולם. במשך החודשים הראשונים מאז שהיינו לזוג הגדלנו באופן משמעותי את הכנסות הסופרפארם הקרוב בכמויות הקונדומים שחיסלנו כל הזמן. התלהבתי מאותה זוגיות ראשונה ואינני יודע כמה זמן הייתי ממשיך להתלהב לולא הגורם המתערב בדמותו של אחיה, שצילו התחיל לרחף על יחסינו באופן בלתי צפוי כעבור כמה חודשים.

הוא היה בחור מקסים וחתיך, אחיה קֶדֶם. פני נער חלקות ובהירות, שיער מתולתל קופצני וגוף ארוך ורזה כגבעול ובפעם הראשונה שראיתי אותו אצל שולי הוא היה גם ללא חולצה וגרם לי לניצוץ שהתאמצתי מהר לכבות. בנסיבות אחרות או בזמנים אחרים אולי הוא היה מושך יותר מתשומת ליבי ואותו ניצוץ ראשוני שכיביתי מהר. היה לו את הלוק המתאים לכך, אבל באותה תקופה הייתי כל כולי מסוחרר מהתפתחות יחסי עם שולי ולא ראיתי אף אחד ממטר. צילו של אחיה נכנס לחיינו יום אחד כששולי הופיעה אצלי בפנים מודאגות. "אני לא יודעת מה עם קדם ואין לי עם מי להתיעץ, שגיב," פלטה שולי באיזו תחושת דחיפות כשנפגשנו.

"מה קרה איתו?" שאלתי.

"אני חוששת שאולי הוא...שאולי הוא ...הומו" אמרה.

"נו, אז מה?" שאלתי ובתוך תוכי התחלתי להתרגש מחדש.

"אז מה?! איך אתה יכול לשאול אותי 'אז מה?!' בשביל ההורים שלי, אם הם ידעו, זה סוף העולם, זה מה."

"קודם כל זה לא סוף העולם" אמרתי "הוא לא אנס ולא גנב ולא ביצע שום פשע, וחוץ מזה איך את יודעת? מה, הוא אמר לך?"

"לא. כבר הרבה זמן מטריד אותי למה אף פעם אין לו חברה ממש. יוצא פה ושם עם בנות אבל תמיד זה נגמר אחרי דייט אחד או שניים."

"אולי הוא בררן? אולי יש לו סטנדרטים מיוחדים בבחורה שהוא מחפש" אמרתי והתחלתי לחשוב כמה שבעצם אני והוא דומים. רק שלא תתחיל לחקור אותי עכשיו על ה'חברות' שהיו לי לפניה, חששתי, אבל אשר יגורתי בא לי.

"תגיד לי, שגיב. אתה הרי גבר והיו לך חברות לפני, אני מתארת לעצמי. זה נראה לך הגיוני שככה הוא יוצא עם בחורות?" שאלה שולי ונשימתי נעצרה כמעט כשהשלימה את המשפט ואמרה "אצלך זה לא היה ככה, נכון?"

לא ידעתי מה לומר. לא יכולתי לשקר לה ולא יכולתי שלא לשקר לה. ככה זה בדיוק, אבל בדיוק היה אצלי. אם 'זה' אומר שהוא הומו אז מה איתי?

"נו שגיב, מה אתה בכזה הלם? לא אמרתי לי שלהיות הומו זה לא פשע? אז מה אתה אומר?"

"מה אני אומר על מה?" שאלתי כדי להרויח זמן למחשבה.

"נו, אוף, על זה שהוא בקושי יוצא עם בחורות וגם זה לדייט או שניים וזהו. הוא אמנם אחי אבל אני יודעת שהוא חתיך. אם הוא לא היה מתפקר, החברות שלי היו מתות שאני אסדר להן משהו איתו. חוזר בשאלה אצל המשפחות שלהן זה יותר גרוע מחילוני מלידה. חילוני לדעתן, זה תינוק שנשבה. שלא יודע יותר טוב כי לא זכה ליהנות מאורה של תורה, אבל חוזר בשאלה - זה כבר אפיקורס להכעיס. פסול מראש לכל שידוך."

'חתיך' היא אמרה. הוא באמת היה חתיך לטעמי, אבל עיניה הנעוצות בי אילצו אותי לסלק ממוחי את המחשבה על דמותו המלבבת של אחיה ולחזור לשאלה המטרידה אותה.

"תראי, שולי. אצל כל אחד זה אחרת. אולי הוא בכלל נימפומן, אוהב להחליף בחורות כל רגע. מה תקע לך בראש שזה בגלל איזו הומואיות דמיונית?"

זהו, חשבתי לעצמי, מצאתי לי את הדרך להתחמק. לתת כמה פרטים קטנים ולסיים את התשובה בשאלה. לא היה דבר שבחורה פקחית כמו שולי אהבה יותר בשיחה מאשר הזדמנות לומר לי את מה שיש לה להגיד והשאלה שלי כיוונה בהחלט לשם.

"יש כל מיני דברים קטנים שנתקלתי בהם בזמן האחרון. כמו לראות אותו מביט בתמונות של דוגמנים בעיתון, ואחי בכלל לא מתענין בבגדים. זורק על עצמו איזה ג'ינס וטי שירט וזהו."

"נו, באמת..." אמרתי "אז אחיך החליט לפתח קצת את הטעם שלו בבגדים, מה רע בכך?"

"כל עוד שזה בבגדים ולא בגברים, זה בסדר, אבל אני עדיין לא בטוחה. הוא גם אמר עליך כמה דברים, שאף פעם לא אמר לי על מישהו שיצאתי איתו."

"עלי?" שאלתי בדאגה לאן השיחה הזו מובילה "הוא הרי בקושי מכיר אותי".

"מכיר או לא מכיר, משום מה הוא התלהב ממך, מהמעט שהספיק להכיר."

"אז מה רע בכך? זו דווקא ההוכחה ההפוכה למה שאת חושבת. אני הרי הכי רחוק מלהיות דומה לאחד הדוגמנים המסוקסים האלה בתמונות. אולי הוא רק מתלהב מהזוגיות שלנו. אולי הוא רואה בנו מודל לחיקוי?"

"אני לא בטוחה. הוא כל הזמן נותן לך מחמאות על דברים מאוד קטנים וטריוויאליים שעשית או שאמרת לו."

"מה את רוצה להגיד בזה, שולי. שלא מספיק שאחיך הומו, הוא גם נדלק על החבר שלך? את השתגעת או משהו?" אמרתי לה אך משהו בתוכי כבר התחיל להתרגש מהמחשבה הזו עליו, משהו שהייתי חייב להרגיע ומהר.

"אני לא יודעת. אולי אני סתם מדמיינת. אני אשים לב יותר טוב עכשיו. אני חייבת לדעת" אמרה שולי ואז הוסיפה "אתה יודע שגיב, למרות שאתה חילוני, ההורים שלי די אוהבים אותך. אבא שלי שאל אותי מה קורה איתנו עכשיו אחרי שגמרת את ההתמחות והתחלת לעבוד במשרד רו"ח הנדלר את טריקוביץ'. לא ידעתי מה לומר לו, אז מה קורה איתנו שגיב?"

הופה ! הפור נפל, רגע האמת הגיע. אחרי כמעט חצי שנה של היכרות הגיעה השאלה המתבקשת 'עתיד יחסינו לאן?' לא חשבתי על זה עדיין עד לאותו רגע. העדפתי לא לחשוב רחוק מדי. בהתחלה היו לי תירוצים לעצמי: אני בהתמחות, יש לי בחינות, עד שלא אהיה מסודר בעבודה אני לא יכול לחשוב רחוק מדי, אבל כל התירוצים העצמיים האלה שלי היו שייכים לעבר. היתה לי עבודה מסודרת, היו מרוצים ממני במשרד ועתידי המקצועי נראה בהיר יותר מתמיד. דווקא עכשיו כרעם ביום בהיר נחתה עלי השאלה הזאת של שולי.

ידעתי שבחורה שמתאימה לי יותר משולי אני לא אמצא. אין גם טעם לחפש. שולי היתה הבחורה האולטימטיבית בשבילי. טובה, עדינה, חכמה ואוהבת. היה לה גם את המראה הנכון, שאחיה, למען האמת, היה הגרסה הגברית שלו. ידעתי ששולי היא הסוף או בכלל לא. הגעתי לפרשת דרכים והייתי חייב להכריע אם להכניע סופית את ההומו הקטן שבתוכי או לשבור את ההגה חזק ומהר ימינה או שמאלה. ברגע אחת קיבלתי את ההחלטה שהתבשלה בתוכי כבר זמן רב. החלטתי להמשיך סטרייט. ישר קדימה, ללכת עם שולי על כל האינצ'ילאדה.  

"את יודעת שאני אוהב אותך, שולי. אמרתי לך את זה לא פעם. מעולם לא אהבתי אף אחת כמו שאני אוהב אותך ואני לא יכול לראות את החיים שלי בלעדייך. אני מקווה שגם את. אז אם תרצי אותי, שולי, אני שלך. לתמיד."

"שגיב, אתה רציני? אתה מתכוון למה שאני חושבת שאתה מתכוון?"

"כן, שולי. חתונה והכל. אם ההורים שלך יסכימו לקבל בחור חילוני למשפחה, אבל אני רוצה לעשות את זה כמו שצריך עם טבעת והכל."

"או שגיב, כמה שאני אוהבת אותך" אמרה שולי ונצמדה אלי לנשיקה חמה ועמוקה מכל הלב.

אחרי כמה ימים, ביום שישי, בסלון של בית הוריה, מול פניהם המחייכות של הוריה ועיניו הקרועות לרווחה של אחיה, כרעתי ברך, הושטתי לה את הטבעת וביקשתי ממנה להיות לי לאישה. שולי הסכימה ורגע אחר כך אחיה נעלם לחדרו בפנים מכורכמות. אחרי שהרוחות נרגעו ביקשה שולי שאגש לקרוא לו לארוחת הערב. מה שגיליתי כשניגשתי אליו גרם לי להפתעה גדולה וחידש את תחושת הבלבול שלי שחשבתי שכבר השארתי מאחורי.

לחץ כאן לפרק הבא