פילבוקס

לפרק הקודם לחץ כאן

הערת המחבר: שימו לב ללינקים לשירים שבתוך הסיפור

Never opened myself this way

So close no matter how far

Couldn't be much more from the heart

Forever trusting who we are

And nothing Else Matters

Never opened myself this way

Life is ours, we live it our way

All these words I dont just say

(From the song "Nothing else matters" - Metallica)

כשנכנסתי לחדרו הוא מיד כבש את פניו בכרית, מסתתר ממני. מנסה להתרחק ממני או משהו כזה.

"מה קרה קדם?" שאלתי "אתה כועס עלינו או משהו? אתה לא שמח שאנחנו מתחתנים?"

קדם לא ענה ורק המשיך לכבוש את פניו בכרית כשחזהו מתרומם בתנועות קצובות של נשימה או בכי חנוק ללא קול. "אני מבין שאולי אתה עצוב שאין לך חברה, שאחותך שצעירה ממך מתחתנת לפניך, אבל ככה זה אצל בנות. כמה בחורים אתה מכיר שמתחתנים בגיל 21? תראה אותי, אני מתקרב לגיל 27 ורק עכשיו יש לי את החברה הרצינית ממש שלי, שאני הולך להתחתן איתה. אל תדאג. גם הזמן שלך יגיע, כשתבוא הבחורה המתאימה זה יקרה."

"איזו בחורה מתאימה איזו?" ענה קדם בקול חלש.

"הבחורה שתרגיש שאותה אתה אוהב, שאיתה אתה רוצה לחיות, שאיתה אתה רוצה להקים משפחה, זאת איזו."

"וזה מה ששולי בשבילך?" שאל קדם.

"כן. בוודאי" עניתי "מה נראה לך שסתם אנחנו הולכים להתחתן?"

"אני כבר לא יודע כלום" אמר קדם.

"למה? מה כבר קרה?" שאלתי.

"זהו. שום דבר לא קרה. שום דבר לא קורה וגם שום דבר לא יקרה אצלי בקשר לבחורות, אני מתכוון," אמר קדם והסב את פניו העצובות אלי בפעם הראשונה מאז תחילת השיחה.

"אתה מתכוון שאתה... שאתה..." התחלתי את המילה שאפילו לא הייתי מסוגל לומר בנוכחותו בלי להתרגש, משום מה.

"הומו? כן. אני חושב. אני לא יודע. איך אפשר להיות בטוח? אני רק יודע שאף פעם לא הרגשתי משיכה לבחורה כמו שאני מרגיש כ.. כמו שאני מרגיש כל... כמו שאני מרגיש כלפיך, דם איט" הוציא קדם סוף סוף מפיו את המשפט שהסעיר אותי בן רגע.

"כלפי???" היה כל מה שהצלחתי להוציא מפי בקול חנוק "מה פתאום כלפי?"

"אתה לא זוכר?" הוא שאל ואני עדיין לא הבנתי על מה הוא מדבר.

"אתה יודע מאיפה הגענו לפה?" שאל.

"כן, מהשטחים," עניתי.

"מאלעזר" הוא אמר "מגדל השמירה של המילואימניקים מזכיר לך משהו?" ואני התחלתי להבין אבל שום דבר לא הסתדר לי.

"אבל אתה רק בן עשרים ואחד היום, אז איך ..." מלמלתי.

"כן," הוא ענה "הייתי אז בן שש עשרה ושיקרתי שאני בן שמונה עשרה כי פחדתי שאם תדעו בן כמה אני, תעיפו אותי לכל הרוחות."

"אבל...קובי" אמרתי.

"את השם קובי שיניתי בגיל שמונה עשרה לקדם. כך זה יכול להיות. אני רציתי אותך אז אבל זרקת אותי לכלבים למוטי הזה."

"מוטי? מה לך ולמוטי?" שאלתי "הוא הרי נשוי בכלל" ואז סיפר לי קדם את כל הסיפור.

"זה כל כך מביך אותי שאני לא יודע מה לעשות" הוסיף קדם "אבל הייתי חייב לומר לך, שתדע לפני שאתם מתחתנים."

'מתחתנים' חלפה במוחי המילה והזכרונות על הלילה ההוא עם קובי במגדל הציפו אותי במשמעות חדשה ממה שחשבתי שהיה למקרה ההוא אז. האם חתונה זה באמת מה שאני רוצה? אבל אז נשמעה קריאת של שולי "שגיב, קדם, מה קורה? נרדמתם שם? בואו לאכול" ונאלצנו להפסיק את השיחה.

אחזתי בידו ועזרתי לו לקום מהמיטה ולבוא לחדר האוכל שם התישבתי כשמשני צדי שולי וקדם. השתדלתי בכל כוחי להסתיר את סערת הנפש שהשתוללה בתוכי בזמן הארוחה כשחשבתי על דבריו של קדם.

הוא ישב כל כך קרוב אלי אך אני הייתי כבר קילומטרים משם במחשבות שאולי כדאי לעבור להתנחלות שלה ששולי אמרה פעם שכל כך מתגעגעת אליה. אפילו להתנחלות כבר התחלתי לחשוב לברוח, רק להתרחק קצת מאחיה ומהשפעתו שאיימה לטרוף לי את כל החיים, בניגוד לכל הגיון. אהבתי את שולי. חשבתי שאהבתי, אבל הרגשתי משיכה מוזרה גוברת והולכת לאחיה.  

אביה התחיל לדון איתנו במועדים אפשריים לחתונה. דברים שקשורים בספירת העומר וימי בין המיצרים, שאפשר או אי אפשר להתחתן תלוי אם המשפחה ספרדית או אשכנזית. לא כל כך התענינתי. הייתי כבר על טייס אוטומטי ואמרתי לו "לנו זה לא משנה כל כך. מתי שנוח לכם ומה ששולי תרצה מקובל עלי ונשקתי לה נשיקה קלילה על שפתיה להביע את אהבתי הכנה.

'כנה?' זעק הקול הפנימי בתוכי 'אתה בטוח שאהבתך כנה?' אבל המשכתי לשחק אותה בתור הבחור המאוהב שמצדו ילך להתחתן מחר בבוקר. בסוף נקבע מועד כלשהו בשלהי ספטמבר, שלא יהיה חם מדי ולא קר מדי, לפני עונת הגשמים, משהו שיתאים לחתונה גדולה בגן ארועים בעוד כחודש וחצי. "מועד טוב" אמר לי לפתע קדם וטפח בידו על כף ידי. "מועד טוב". אבל ידו לא הוסרה משם במהירות הנאותה.

באותם רגעים ספורים שכף ידו נותרה מונחת בנונשלנטיות כזו על כף ידי, הרגשתי גל של חום זורם ממנו לידי ומידי יורד לבטני ומהבטן ישר לזין. כמו מכת ברק והזין הרים את ראשו לראות מה קורה שם ומי לעזאזל העיר אותו באמצע הארוחה. קדם, שכאילו לא הבחין בכלום, הסיר סוף סוף את ידו הלוהטת, חייך ואמר: "אז אחרי שנושא המועד  הוסדר תרשו לי להרים כוסית לכבוד הזוג הצעיר לעתיד. לחיים."

"לחיים" ענו כולם. חיוכו של קדם רק התרחב, ביחד עם ה'לחיים' הזה, כשכף ידו השניה  הגיעה משום מקום אל רגלי והתחילה ךעלות לעברי חלצי, עד שחפנה בהפתעה את אברי המזדקר. באותו רגע מיהרתי לקום ואמרתי "תסלחו לי לרגע, אני צריך לשרותים" והסתובבתי לצד השני לפני שמישהו יבחין במה שמתחולל לי במכנסיים.

לקח לזין שלי זמן לא קצר להרגע בשירותים. הזין ידע יותר טוב ממני. הגולם שבמכנסי קם על יוצרו. המרד פרץ על הבאונטי כנגד רב החובל שגיב שניסה להדחיק ולהוריד את הראש לתורן ולצמד המלחים שלצידו בשנה וחצי האחרונה. חשתי תשוקה גוברת והולכת לקדם. הבחור הזה ידע יותר טוב ממני מה באמת אני רוצה. מי אני באמת. ברגע קצר אחד הוא קרע ממני את כל המסכות ואף אחד חוץ משנינו לא ידע מכלום. לא. זה לא יכול להיות. אני סתם מתלהב שבחור כל כך חתיך מתענין בי. כמו שהתלהבתי משולי בעצם, רק בגרסה הגברית.

מה יהיה איתי? זה לא יכול להיות. אני הרי אוהב את שולי, הזין שלי עדיין עומד כמו טיל כשהיא רק שולחת את ידה הרכה אליו ומלטפת, והסקס איתה עדיין מדהים כמו בפעם הראשונה. 'אבל גם עם קדם עמד לך כמו טיל'  לחש הקול האחר במוחי, 'אפילו שהוא בקושי נגע לך ביד, אז מה קורה פה?' חזרתי לחדר האוכל. אמרתי לכולם שהקאתי (מה שלא היה נכון) ושאני לא מרגיש טוב (מה שבהחלט היה נכון נוכח נפשי הסוערת) ושולי אמרה שהיא תיקח אותי הביתה.

אחרי שנפרדנו בפתח הבית, הגעתי להחלטה. אני לא הולך לתת לתרגילים של החרמן הקטן הזה שבמכנסי לשבש לי את החיים. יש לי בסך הכל חודש וחצי להתחמק מקדם אז אני פשוט אתחמק. יש לי בחורה ויש לי אהבה פשוטה והיא תנצח. גם את ההומואיות החבויה שלי היא תנצח, האהבה הזאת. אחיה הוא החידק הטורף ושולי היא התרופה, אז להמעיט בחיידקים ולהרבות בתרופות, כך אני אתגבר.

ההכנות לחתונה הלכו והתקדמו במרץ נוכח הזמן הקצר שנותר. לא העזתי להגיע לבית הוריה כמעט ובכל מקרה שכן הגעתי, התחמקתי מלשבת לידו. כשקדם יצא למילואים חודש לפני החתונה, כמעט נשמתי לרווחה. יותר משפחדתי מקדם הרגיש ועדין הנפש, חששתי מעצמי וממה שאני עשוי לעשות כשאהיה לידו. לא יכולתי לסמוך על עצמי כבר. לא יכולתי כבר להיות בטוח מי אני ומה אני. קדם נפתח בפני כפי שאני לא נפתחתי בפני אף אחד מעולם. למה בעצם? לא כל כך הבנתי. לא היה בינינו שום קשר חורג מגדר הרגיל במשך כל החודשים הקודמים שיצאתי עם שולי. הוא היה אחיה הבוגר, שמשום מה, בגלל מראהו הנערי כל הזמן הייתי טועה ואומר לה "אחיך הצעיר". והאח הצעיר/בוגר הזה שפתח את ליבו בפני העסיק את מחשבתי יותר ויותר ככל שמועד החתונה התקרב והלך.

לא יכולתי להשאיר את הענין הפתוח הזה ביננו. הייתי חייב לעשות משהו כדי להבין מה הולך פה. מה אני רוצה שילך פה. מה כולנו רוצים. אבל איך אני יכול לעשות משהו עכשיו בכלל? רכבת החתונה כבר יצאה לדרך ושום דבר כבר לא יכול היה לעצור אותה. אולי אפילו לא אני. גם לא הייתי בטוח שאני רוצה לעצור. התלבטתי והתחבטתי והמשכתי לא להחליט כלום. גם התחמקות מלקבל החלטה היא בעצם קבלת החלטה. החלטה לא לשנות כלום, לא לסטות מהדרך, לא לשבור את ההגה, להתחתן כבר וזהו.

דם איט, למה אני מתלבט בכלל. איפה אני אמצא בחורה כזו  כמו שולי שמבינה אותי כל כך טוב (חוץ מהענין הנסתר ההוא), שאוהבת, שמפרגנת, שהסקס איתה למרות הכל ואולי בגלל הכל דווקא השתפר לאחרונה, מסיבות שהיא לעולם לא תדע. מעליית דמותו הוירטואלית של אחיה אל מול עיני בזמן שאני עושה את זה איתה ומתחיל, מתי שהוא באמצע הסקס, לחשוב עליו.  

הייתי חייב לדבר עם מישהו על מה שעובר עלי, אבל בחצי שנה האחרונה האדם שהרגשתי הכי קרוב אליו היתה שולי, ואיתה אני לעולם לא אוכל לדבר על מה שמסעיר אותי כל כך. הייתי חייב שמישהו יעמיד לי את הדברים בפרופורציות הנכונות. כבר לא יכולתי לסמוך יותר על החושים שלי ועל הפרספקטיבה המעוותת שיצרה לי דמותו של קדם מול הפרצוף. "ענת," חשבתי לפתע. ענת היא האדם היחידי שאני אוכל לדבר איתה על כך, אבל איך? איך אני אוכל להוציא מדל שפתי את המילה ההיא. איך אני אוכל לומר לה שאולי, שלפעמים, שעם אנשים מסוימים, שכשאני נמצא ליד אחיה של אשתי לעתיד, אני מרגיש שאני בעצם קצת... קצת...

"קצת הומו?" שאלה אותי ענת שאמרתי לה בדיוק את המשפטים המבולבלים ההם כפי שדמיינתי שאומר לה.

"למה את אומרת כך? מאיפה קיבלת את הרעיון הזה, ענת?"

"אם לומר את האמת אז המחשבה על זה תמיד ריחפה לי אי שם במוח, שגיב. שאולי כל חוסר ההצלחה שלך הזה עם בנות, הפגמים שמצאת מתחת לאדמה בכל בחורה שהכרת, הנסיגה שלך כל פעם ממערכת יחסים שהתחילה להתחמם קצת, השאיפה לאידיאל הבלתי מושג שישאר בלתי מושג עוד הרבה זמן. כאלה דברים. חשדתי כבר מזמן שאתה פשוט מתחמק. בכל פעם שקשר עם בחורה הופך להיות רציני אתה מקפל את הזנב ובורח. זו לא סתם בריחה ממחויבות, זו בריחה מעצמך. מהצורך שלך להביט במראה ולהבין מי אתה ומה אתה באמת רוצה שיקרה לך בחיים."

"וואוו. וכל זה את חושבת עלי ממתי?"

"מתמיד. המחשבות האלו רק הלכו והתחזקו במשך השנים, אבל בגלל שאף פעם לא דיברת על זה, בגלל שהמשכת לחפש באופן כמעט נואש אחרי 'האחת', לא יכולתי ממש להיות בטוחה."

"בטוחה בקשר למה בדיוק?"

"בטוחה אם אתה סתם סובל מפרפקציוניזם משולב בבטחון עצמי נמוך או שאתה פשוט קצת הומו בפנים בתוך תוכך, וזה מה שגורם לך לא להתקשר עד הסוף לאף בת. האמת שקצת הפתעת אותי שסיפרתי לי שאתם מתחתנים. יותר מזה, אפילו הופתעתי שאתם - תסלח לי על הבוטות - מזדיינים. חשבתי שמצאת לך חברה ממשפחה דתיה, בתור התירוץ האולטימטיבי בשבילך לדחות כמה שיותר את הצורך באינטימיות עם בחורה במקום עם בנים, כמו שהלב שלך באמת רוצה. אחר כך חשבת שטעיתי. עכשיו גם אותי הצלחת קצת לבלבל."

"אבל אני אוהב אותה, ענת ומי תאהב אותי יותר ממנה, מי? ומה עם משפחה? ומה עם החתונה שלנו שצריכה לקרות רק בעוד שבוע? את יודעת שהיא בחרה את "בואו ונשירה" בתור השיר הראשון של החתן והכלה. לא איזה סלואו, אלא את הוולס הסוער הזה ששנינו כל כך אוהבים בגרסה האיטלקית שלו. הלהקה אמרה לה שהיא לא יכולה לשיר באיטלקית אז שולי תקעה להם את המילים בגרסה העברית ואת ונתנה להם את הדיסק האיטלקי עם השיר של נאדה, שישירו בעברית, אבל שישירו. במיוחד היא אוהבת את הפזמון שם, את יודעת איך זה הולך?"

"אני בטוחה שתספר לי."

כן, אז זה הולך ככה:

"בואו ונשירה, בואו נשתה עוד בירה

 שיר שקולח בא ועושה שמח

 מה לא עשינו מה לא ניסינו

 שיר שיוצא מן הלב אל הלב הוא נכנס

 ועושה לנו טוב."

"ולהיות עם שולי עושה לך טוב, שגיב?"

"כן. אבל אני לא יודע אם..."

"אם להיות עם קדם לא יעשה לך יותר טוב?" שאלה ענת.

"משהו כזה" עניתי.

"אז אולי אתה לא בדיוק מאוהב בשולי? אולי אתה מאוהב במצב הזה של להיות מאוהב סוף סוף? אולי אתה מאוהב בחלום שתהיה לך בחורה חתיכה שמאוהבת בך? אולי אתה מאוהב במחשבה שיהיו לך חיים רגילים עם אשה אוהבת לצדך? תחשוב טוב טוב, שגיב, במה או במי אתה מאוהב יותר. בשולי או בחלום על אהבה, משפחה ובית קטן עם חצר? אני לא בטוחה אם אתה סטרייט, בי, או אולי אתה רק הומו בהכחשה, אבל אתה צריך להחליט. זה לא הוגן כלפי אף אחד וזה גם לא הוגן כלפי עצמך!"

הדברים האלה של ענת נפלו על קרקע פוריה. אלו היו גם המחשבות שהעסיקו אותי אך לא ידעתי איך אוכל לדעת את ההבדל. לא ממש היו לי מודלים להשוואה, בין מצב אחד של "מאוהב" לבין מצב אחר של "מאוהב בחלום". לא ידעתי איך אוכל לדעת. החתונה בעוד שבוע והייתי כבר אובד עצות. רציתי את שניהם ולא הייתי מסוגל לבחור. הרגשתי קרוע בין שתי האהבות האלה כמו בשיר הישן ההוא של מרי מקגרגור - Torn Between Two Lovers, שהיה לפני כמה שנים גם בסרט פרל הרבור, רק שבמקום שהבחורה תקרע בין שני בחורים שהיא אוהבת זה אני שנקרע בין שולי לאחיה קדם.