פילבוקס

הערת המחבר: שימו לב ללינקים לשירים שבסיפור

Never cared for what they say

Never cared for what they say

Never cared for games they play

Never cared for what they do

Never cared for what they know And I know

(From the song "Nothing else matters" - Metallica)

הפנטזיה שלי כבר המריאה לשחקים כשעשיתי את הצעדים הספורים עד לדלת הבית. הפנטזיה שזהו קדם שהגיע אלי לנסיון שכנוע אחרון למנוע את החתונה הזו. הפנטזיה שמישהו אחר יחליט בשבילי בלי שאני אצטרך להתאמץ. הפנטזיה שאיך שהוא יכנס לפתח הבית אני אשבור את המנעולים שעל הארון, אפשיט אותו ואזדיין איתו עד שיעלה עשן, בלי לחשוב על ההשלכות, בלי לחשוב על החתונה ובלי לחשוב על מה יהיה אחר שנגמור לפרוק את כל חשקינו.

הפנטזיה הזאת התנפצה כשפתחתי את הדלת ערום ומצאתי את שולי עומדת מולי בעיניים אדומות מבכי. "מה קרה?" נזעקתי לשאול אותה ואספתי אותה אלי מצמיד את גופה הרועד אלי ונזכר מחדש כמה שהיא חדרה לליבי.

"קדם" היא אמרה במילה אחת.

"מה קדם?" שאלתי.

"הוא עשה מהומה היום בבית. אמר שאסור לי להתחתן. שצריך לבטל את החתונה המזויפת שלנו, כמו שהוא קרא לה. שהוא אוהב אותך ויודע שאתם צריכים להיות יחד. שלא יעזור לך כמה שתכחיש, הוא יודע שגם אתה רוצה אותו ושגם אתה הומו כמוהו. ההורים שלי כמעט התפלצו ששמעו שהוא הומו ובהתחלה לא קלטו שהוא גם מדבר גם עליך. אבל אז, כשהבינו, אבא שלי תפס את היד, אמר שכואבת לו והתמוטט. לקחו אותו למיון עם חשש להתקף לב. אמא שלי נסעה איתו ואני התעלפתי. כשהתעוררתי הם כבר לא היו בבית, אלא רק קדם שניגב לי את הפנים במגבת לחה עם אלף ואחת התנצלויות ועם דיבור בלתי פוסק של 'מה עשיתי? אלוהים אדירים, מה עשיתי?'  אחרי שהתאוששתי הוא הביא אותי לפה. הוא מחכה לנו באוטו כדי שניסע למיון לראות מה קורה עם אבא. אני לא מבינה, שגיב. על מה הוא מדבר? מילא שהוא הומו, אבל מה הוא רוצה ממך? אתה לא הומו, שגיב. נכון?"

זהו זה, המרצע התחיל לצאת מהשק. מה אגיד ומה אדבר. לא ידעתי. זה לא הזמן ולא המקום לתת לה את הגרסה הקצרה ובוודאי שלא את הגרסה הארוכה של כל הדברים שהסתרתי ממנה. של כל הדברים שהתעקשתי ללא הועיל להסתיר גם מעצמי. הייתי חייב לענות כאן ועכשיו ומצאתי את הדרך שלי להתחמקות אלגנטית.

"לא, אני לא הומו" עניתי לה, מודה לאל על חסדים קטנים שיצר גם את הסקטור הדו-מיני. שאני לא ממש משקר. חשבתי שאני לא הומו. אני כנראה דו-מיני, אבל זה לא היה הזמן והמקום להכנס לכל הסמנטיקה הזו. אביה היה בבית חולים ומיהרתי להתלבש ולרדת למטה. גם שולי הסתפקה בכך, לעת עתה. הייתי בטוח שאחרי שהרוחות ירגעו (בתקווה שאביה ייצא מכלל סכנה) הגלגלים במוחה יחזרו להסתובב. היא כבר לא תרפה עד שתרד לחקר הענין. עד שתקבל את כל התשובות לכל השאלות שמחר בטח כבר יתחילו להציק לה. כל אותן שאלות שאפילו אני לא הייתי בטוח מה התשובה הנכונה להן.  

כשנכנסנו לאוטו ישבתי מאחור עם שולי. לא הסתכלתי אל קדם. לא העזתי. בזוית העין ראיתי שהוא שולח אלי מבט בוחן דרך המראה הפנימית אך גם הוא שתק. כולנו שתקתי ואני לא יכולתי שלא להזכר בשירו המופלא של משה בן שאול שהלחין ושר שלמה ארצי:

"מה הן המילים אם לא שתיקה

 תמיד נוסעים איתן לארץ רחוקה.

 מגדל נופל, הגשר הוא חבר.

 לעוד גשרים - אותם אתה עובר לשווא.

 מה הם הגשרים אם לא עכשיו?

 עכשיו ועוד עכשיו הוא זמן,

 הולך ושב על עקבותיו."

כשהגענו למיון מצאנו את אמא של שולי שעדכנה אותנו שאביה הועבר לטיפול נמרץ, שהוא מונשם ומורדם ושהרופאים מקווים לטוב. "הוא הגיע בזמן" היא אמרה, "ההתקף היה רק בהתחלה וזה שהוא קיבל טיפול מהיר הציל את חייו כנראה. אם הוא יעבור את הלילה הכל יהיה בסדר."

"תודה לאל" אמרתי ושולי ואחיה התחבקו עם אימה. אימה הביטה באחיה במבט של תוכחה ואז הסתכלה אלי ואמרה: "שגיב, הספקנו להכיר אותך בחצי שנה האחרונה ואנחנו יודעים שניתן לסמוך עליך. אני בטוחה שאתה לא מתעתע בבת שלי והכל פרי דמיונו הקודח של קדם. מאז שהתפקר הסתובב לו איזה בורג בראש והוא לא יודע מה הוא אומר ומה הוא עושה. בעזרת השם, שמעון ירגיש טוב והחתונה תתקיים במועד. הרב אמר שאסור לדחות את החתונה."

"חתונה...פחחחח... ועוד היה לך זמן להתקשר לרב בכל הבלגן הזה..." התריס קדם והשתתק באחת ממבטה המצמית של אימו.

"אתה, אין לך זכות דיבור כאן !" היא גערה בו בקול תקיף, "לא מספיק לך הנזק שעשית שאתה מוסיף עוד?"

קדם רק התכווץ במקומו ולא ידע איפה לקבור את עצמו. דמעות התחילו לזלוג מעיניו והבחור נראה שבור לגמרי, כאילו רק עכשיו הפנים מה שעשה. ריחמתי עליו באותו רגע. כמו ילד קטן ונזוף שיושב בפינה, הוא נראה, המסכן. אבל מלכה לא יכלה לשתוק עוד. כנראה שכחה את המשפט האלמותי של החכם מכל אדם "בנפול אויבך אל תשמח" ולמרות שהבן שלה הוא לא ממש האויב, אפילו מחסדים שנותנים לאויב היא לא נתנה לו ליהנות.

"תבכה, כן תבכה" היא אמרה לו "אולי אם תבכה כמו שצריך אני לא אצטרך לבכות בהלוויה של אבא שלך. ביגון שאולה אתה מוריד אותו עם השטויות שאתה עושה. בחיים אני לא אסלח לך אם הוא לא יצא מזה, קדם. בחיים."

"די מלכה, מספיק" אמרתי לה "אתה לא רואה כמה הוא מצטער? את לא רואה כמה הוא סובל?"

"שיסבול" ענתה,"שיסבול כמו שאני סבלתי היום. שיכאב לו כמו שכאב לי. ומה אתה מגן עליו בכלל? אתה יודע איזו לשון הרע הוא הוציא עליך? שהשם ישמור!"

"די מלכה. תרגעי. חבל על העצבים. עוד מחכה לכם לילה ארוך, את חייבת לנוח קצת."

"לנוח?" היא הרעימה בקולה "לנוח? כשבעלי שוכב בטיפול נמרץ בגלל השטויות שהבן שלי עושה ואני יכולה לנוח? אני אנוח כבר בקבר !" חתמה את הדיון בפולניות אופיינית וקדם התכווץ עוד יותר במקום מושבו ואז לפתע קם והתחיל לצעוד כמו זומבי במסדרון הארוך של מחלקת טיפול נמרץ.

"קדם, לאן אתה הולך?" קראה שולי אך קדם לא ענה. "אמא, תקראי לו. אסור שהוא ילך כך. אני לא יודעת מה הוא עלול לעשות לעצמו במצב הזה."

"שילך ושיעשה מה שהוא רוצה. הוא כבר ילד גדול. שגם ימצא לעצמו מקום לגור. גמרנו. שילך לגור עם ההומואים האלה שהוא כל כך אוהב. כף רגלו לא תדרוך יותר בבית שלי, כל עוד אני חיה" התבצרה מלכה בעקשנותה. שולי נלחצה. לא כל כך הכרתי את המבט המבוהל הזה שלה אבל הצלחתי לזהות אותו ברגע. מבט מפוחד כמו של חיה שנלכדה בין המיצרים כשהציידים סוגרים עליה מכל הכיוונים ולא יודעת לאן לברוח. מבטה נדד לחליפין מקדם המתרחק והולך אל אימה וממנה אלי וחוזר חלילה.

"שגיב, אני פוחדת. יש לו את הנשק מהמילואים. הוא עלול... תעשה משהו, בבקשה."

"אל תדאגי" אמרתי לה "אני לא אתן לו לעשות שום דבר לעצמו" ופתחתי בריצה קלה לעברו בדיוק כשהגיע לקצה המסדרון, פנה ימינה ונעלם מעינינו. בדרך עוד קראה אחרי שולי בטון משולב של דאגה עם אזהרה: "אני סומכת עליך שגיב" ואני רק נופפתי לה בידי והמשכתי לרוץ בעקבותיו של קדם.

הדבקתי אותו בכניסה לשירותים של המבנה. "לאן אתה בורח, קדם? שולי מודאגת."

"ממה בדיוק היא מודאגת, שהחתונה שלה לא תתקיים במועד, או שאולי לא תתקיים בכלל?" אמר קדם ונעץ בי מבט בוחן.

"איזה חתונות בראש שלך? היא מודאגת ממך. ממה שאתה הולך לעשות עכשיו."

"ממה שאני הולך לעשות עכשיו? כמה זמן אתה חושב שאני יכול לשבת שם ולשמוע את הירידות של אמא שלי. אם זה לא היה טיפול נמרץ, אתה חושב שהייתי שותק לה. שנים היא דורכת על כולנו. זורקת אותי מהבית. שאני אמצא לי מקום אחר. ממילא התכוונתי לעזוב את הבית, אבל לא. היא חייבת לזרוק אותי. לא טוב לה שאני עוזב מרצוני. אני לא בטוח בכלל שאבא שלי חטף את ההתקף בגללי. כמו שאני מכיר אותו הוא בטח חטף אותו מהפחד ממהומת האלוהים שאמא שלי תעשה ממה שאמרתי. אני חושב שהוא דווקא היה מבין לליבי. הרבה פעמים כשאמא היתה יורדת לי לחיים, למה אני לא עושה כך ולמה לא כך, הוא נהג לומר לה "תזכרי מה שהרב אמר, מלכה: 'חנוך לנער לפי דרכו'. לא הספקת הרבה להכיר אותו, אבל הוא איש נעים הליכות, אבא שלי. אמא, לעומת זאת, יכולה להיות השטן מגיהינום כשמשהו קורה והוא לא לרוחה."

"אז לאיפה בכל זאת אתה הולך?" שאלתי אותו.

"מה נהיית השומר ראש שלי?" הוא ענה וכשלא אמרתי כלום הוסיף: "בסך הכל הלכתי לשירותים וגם להתרחק קצת מכל הצעקות שלה. אני לא שק חבטות. ממני היא לא תעשה מה שהיא עשתה מאבא שלי. בשבוע הבא אני עוזב את הבית הארור הזה, ברוך שפטרנו. והיא עוד חושבת שהיא זורקת אותי..."

הבטתי בקדם ארוכות, מנסה להבין אם הוא אומר לי את האמת או שמסתיר משהו. הוא עדיין היה עם מדי צבא, לא מגולח וגם לא הכי נקי. קדם הבחין במבטי הסוקר אך לא ידע מה בדיוק אני מחפש. הרגשתי שחסר משהו, שאני צריך לברר איתו משהו חמקמק ולא זכרתי מה.

"אתה עוד עם מדים" ציינתי עובדה כי לא ידעתי מה לומר.

"כן, בדיוק חזרתי לחופשה מהמילואים, סוף שבוע ארוך במיוחד לרגל 'החתונה של אחותי' במרכאות כפולות" אמר ועשה סימן של מרכאות באצבעות שתי ידיו.

"אז מה, לא יכולת להתאפק עם הויכוח הזה? היית חייב לעשות את זה ישר כשהגעת?"

"כן. ישר כשהגעתי. היה לי הרבה זמן לחשוב על זה בזמן השמירות. אני יודע ואתה יודע שזו טעות, החתונה המזויפת הזאת. לא יכולתי לחכות עוד. רבאק, עוד ארבעה ימים החתונה! עד מתי רצית שאני אחכה? עד אחרי החתונה? אולי עד אחרי שיהיה לכם ילד ראשון? אולי בבר מצוה של הילד? אין מה לחכות עוד. אני את מכסת ההסתתרויות שלי בחיים כבר מילאתי. אז זהו, נכנסתי הביתה, קראתי לכולם ואמרתי להם שיש לי משהו חשוב לומר. דיברתי דווקא בשקט, ברוגע, מנסה לשכנע אותם להתנהג כבני תרבות, אבל לא. שולי התחילה לבכות, שזה טבעי ואין לי שום ביקורת על כך, ואז אמא התחילה בצעקות, נאצות וגידופים. הויכוח התלהט ואז אבא תפס את היד והתמוטט ואת ההמשך אתה כבר יודע."

באותו רגע נזכרתי מה רציתי לשאול אותו "ואיפה הנשק שלך היה בכל המהומה הזאת? ואיפה הוא עכשיו, נשאר בבית?"

"אז זה מה שמדאיג אותכם. לא מה קורה איתי, לא איך אני מרגיש, לא מה נכון או לא נכון. מדאיג אותכם איפה הנשק. מה אתם פוחדים שאני אירה באמא שלי או שאני אתקע לעצמי כדור בראש? כן. כדור בראש היה פותר לכם את כל הבעיות. אמא היתה מפסיקה לכעוס עלי ואולי בפעם הראשונה בחייה היתה מכה על חטא, לשולי היתה סוף סוף את החתונה המפומפמת שלה, אבל אתה שגיב, מה היה איתך? איך אתה היית מרגיש אם הייתי תוקע לעצמי כדור בראש? אולי זה היה פותר לך את כל ההתלבטויות פעם אחת ולתמיד? נראה לי שלכולם יעזור אם אני אעלם להם מהאופק. אני סתם אבן נגף. אתה יודע מה זה להרגיש אבן נגף? קוץ בתחת? פרונקל בזין? ככה אני מרגיש."

אתה לא שום אבן נגף ולא שום קוץ בתחת, קדם" אמרתי.

"שכחת גם את הפרונקל בזין, או שפתאום יש לך בעיה עם זין, שגיב? בארוחת ערב ההיא דווקא נראה לי שהוא מתפקד בסדר גמור. אולי הוא מתגעגע ליד שלי, שגיב?" אמר קדם ושלח את ידו לעבר מפשעתי.

"תפסיק עם השטויות שלך עכשיו, קדם" אמרתי לו "אני מנסה לנהל איתך שיחה רצינית."

"ואם אני אפסיק איתן עכשיו, תיתן לי להמשיך איתן אחר כך?" ענה קדם עם שמץ של חיוך שעלה על פניו אפופות העצב.

"נו, די כבר, אל תנסה להסיח את דעתי. איפה הנשק שלך, קדם?"

"הנשק שלי בבגאז' באוטו. אז אתה יכול להפסיק להיות כל כך לחוץ ולתת לי להכנס לשירותים בבקשה? או שאתה רוצה להכנס איתי במקרה?"

לא עניתי וקדם התקרב לכניסה לחדר השירותים שם עמדתי. לא זזתי ממקומי ורק הבטתי בפניו היפות והעצובות שכל כך רציתי לשמח. רק שלשמח אותו יהיה כרוך בלהעציב שלושה אנשים אחרים לפחות, שלא לדבר על כל האורחים והמוזמנים. שוב לא הייתי מסוגל להחליט וכמו לקיתי בשיתוק ונותרתי נטוע על מקומי. קדם התקרב וניסה לעבור בפתח הצר שנותר בין גופי למשקוף הדלת. לא פיניתי לו את הדרך. ידעתי מה יקרה. בטוח שידעתי. לא הייתי מסוגל לעשות כלום וקדם הגיע אלי אחז בשתי ידיו במותני והצמיד אותי אליו, נותן לי להרגיש את איברו הנוקשה מבעד למכנסיים. ואז הוא משך אותי אחריו לתוך השירותים "בוא כבר טמבל, עד מתי תמשיך להלחם. די. תכנע. זה הרבה יותר נעים, תאמין לי." אמר קדם ונכנסנו לתוך תא שירותי הנכים.

כשנכנסנו הפסקתי להלחם, וקדם חייך בפעם הראשונה. לא חיכיתי שהוא יתפשט וכמו אחוז תזזית כמעט תלשתי ממנו את בגדיו והתפשטתי בעצמי. חתונה או לא חתונה הייתי חייב להרגיש אותו. הייתי חייב להרגיש מה אני מרגיש והייתי חייב לדעת. חוץ מזה שהיית חרמן והתגעגעתי לישבן צעיר וגמיש.

קדם שלף מכיסו את הקונדום המשומן שחיכה להזדמנות שלו כבר הרבה זמן והושיט לי אותו. שם בשירותי הנכים, ארבעה ימים לפני החתונה שלי עם אחותו, עשינו את זה בפעם הראשונה וזה היה טוב. הרבה יותר טוב ממה שחשבתי שיהיה.

אחר כך הוא הוציא עוד קונדום. גם אחרי פעמיים הזין חזר לעמוד לי כשהוא רק התחיל ללקק ממנו את כל מה שהטישו לא הצליח להוריד ואז גמרתי שוב, בתוך פיו.

רק אחרי שהסתיים כל הזיון נוטף הזרע והיזע הזה, התנשקנו בפעם הראשונה. ממש התנשקנו. רק מהנשיקה הזו הזין נעמד לי שוב. וגם שלו, אך לא עשינו את זה שוב. היינו גמורים תרתי משמע.

כשיצאנו ועשינו את הדרך הארוכה חזרה לטיפול נמרץ שאלתי את קדם: "ואיפה בדיוק התכוונת לגור משבוע הבא? לאיזה חברים הומואים אמא שלך התכוונה?"

"אני מכיר רק הומו אחד, שחושב שהוא לא הומו, והוא עדיין לא החבר שלי אפילו. אז מה אתה אומר, שגיב? יש לך מקום בשבילי אצלך בדירה?"

"אני רק חייב להזהיר אותך שאני לא ממש הומו, קדם, אנו דו-מיני."

"דו, תלת, הומו, או סטרייט שאוהב לזיין גברים. לא אכפת לי, כל עוד שתהיה איתי." ענה קדם.

"ומה עם שולי?" שאלתי אותו.

"מה עם שולי? אני אמנם פתוח ומוכן אפילו לשלישיות אבל אחותי זה כבר יותר מדי בשבילי, שגיב..."

"אני לא מדבר על זה, דביל. איך אני אוכל לעשות לה את זה? ארבעה ימים לפני החתונה כשאבא שלכם בטיפול נמרץ? איך אני אוכל לבטל? ולא סתם לבטל, אלא בגלל מה? מה אני יכול כבר לומר לה? שאני מעדיף את אחיה? אבל אני גם רוצה אותה, אני לא מוכן לוותר עליה עדיין. הייתי רוצה ש..." התחלתי ועצרתי את עצמי כי המחשבה היתה הרבה יותר מהזויה.

"היית רוצה שמה?" שאל קדם.

"זה...אני אפילו לא חושב שהמציאו מילה מתאימה לזה עדיין. הייתי רוצה שכולנו נחיה יחד באושר ואושר. אני אוהב את שניכם לעזאזל !" אמרתי.

קדם הביט בי באהבה ואמר: "אני יודע שזה לא תלוי בי ואני לא מוכן לעשות שלישיות עם אחותי, אבל אני אוהב אותך, שגיב, ולא הייתי מונע ממך את החלום הזה של לחיות ביחד, אבל שולי..."

"שולי בחיים לא תסכים לזה, כן, אני יודע. אפילו בלי החינוך הדתי הזה, אפילו הבחורה הכי פתוחה וליברלית בעולם לא היתה מסכימה לזה. פעם, קצת אחרי קום המדינה היו משפחות של עולים חדשים, מתימן בדרך כלל, שהגיעו כשהבעל נשוי לשתי נשים. אבל על משפחה של גבר ש"נשוי" לאישה ולגבר אחר אני לא חושב שעוד מישהו שמע. אני לא חושב שעוד מישהו העז. אני אובד עצות, קדם."

"אתה חייב לומר לה. אתה חייב לבטל את החתונה הזאת. אתה לא יכול לחיות בשקר ואתה לא יכול להוליך שולל את שולי. ספר לה את האמת, שגיב. אי אפשר לברוח מזה עוד."

"אז מה אתה מציע שכאן ועכשיו אני אהרוס לה ולהורים שלך את החיים?"

"תראה, אפשר לחכות גם ליום האחרון, אבל אתה לא חושב שאז המכה תהיה יותר קשה? וחוץ מזה מה עם החיים שלך? אתה רוצה להרוס לעצמך את החיים?" שאל קדם.

"מה, לא אכפת לך שידעו? לא מפריע לך מה יגידו? לא מטריד אותך מה יעשו?" השבתי בשאלה.

"לא, לא מטריד אותי ואותך?" אמר.

"אני לא ממש יכול לומר שלא מטריד אותי. שולי חשובה לי ותמשיך להיות חשובה לי למרות שלא תרצה בטח לראות אותנו או לשמוע מאיתנו אחרי שנאמר לה את מה שיש לנו לומר. אבל אני יודע. זה הכל מהלב. העיקר שנהיה בטוחים במה שאנחנו וחוץ מזה שום דבר כבר לא משנה."

"כן, שנהיה מה שאנחנו באמת ושום דבר כבר לא משנה. כמו בשיר ההוא של מטליקה."

"כן, אמרתי לו, כבר אמרתי לך כמה אני מת על השיר הזה?"

"לא, חשבתי שאתה תקוע בשירים ישנים הרבה יותר."

"מותק, אני אוהב שירים מכל מיני זמנים. אוהב לגוון."

"כן. כמו בסקס" אמר קדם, "נשים, גברים, בחורה ואחיה, מה שבא", ואז הוא צחק, טפח על ישבני וברח לפני שאני אחזיר לו. לא שהייתי טופח לו, אבל לפתע הרגשתי דחף לאו בר כיבוש להכניס את היד לרווח שבין המכנסיים לישבן החמוד שלו. תפסתי אותו במסדרון לפני הסיבוב. רגע לפני שיכלו שולי ומלכה לראות אותנו. הדבקתי אותו לקיר וביצעתי בו את זממי. כלומר נשיקה עמוקה ורטובה וידיים שנדחפו עמוק למכנסיו לרווח שבין ישבנו החלק לבין המכנסיים וחפנו את ישבנו החמוד.

זה היה טוב וזה היה יצרי וזה היה מחרמן. בקושי יכולתי לעצור את עצמי לא לגרור אותו מחדש לשירותים לסיבוב נוסף. לפני שעברנו את הפינה הזהרתי את קדם למחוק את החיוך הזחוח מפניו ולעטות את ארשת העצב הרצינית והמתאימה למצב בו שרוי אביו.

"בוא ניתן לאביך לצאת מכלל סכנה קודם. אפשר לספר להם גם בבוקר" אמרתי לו והוא הנהן.

"ואחרי זה כבר נעשה מה שנרצה ושום דבר כבר לא ישנה לנו."

כן, עניתי והדבקתי לו עוד נשיקה אחת קטנה לדרך.

למחרת בבוקר סיפרתי לשולי. עשיתי זאת בהדרגה, ריפדתי את הדרך לגיהינום במחמאות, אמיתיות לחלוטין. שהיא האישה היחידה שאהבתי אהבה של ממש, שאין שום בחורה אחרת שהייתי אפילו חולם להעביר איתה את כל חיי חוץ ממנה, אם באמת ובתמים הייתי אוהב נשים יותר מגברים. ברגע הזה כבר חטפתי את הסטירה. כנראה שהפולניות עברה לה בגנים. אחר כך כבר לא יכולתי להוציא מילה מפי. "רק תגיד לי שזה לא הרעיון המטורף של אחי. רק תגיד לי שנדלקת על כל גבר בעולם חוץ מאחי. נו תגיד לי כבר, מה אתה שותק?"

המשכתי לשתוק ואז חטפתי גם את השניה. על לגור ביחד בשלישיה מאושרת ומאוהבת לא היה מה לדבר. אני לא הייתי מוכן לוותר על אף אחד מהם, אבל שולי כבר החליטה בשבילי.

לפרק הבא לחץ כאן