חייתי עם זה מאז שאני זוכר את עצמי, אמא חולה במחלה הנוראה היא שלא מזכירים את שמה. הורי התגרשו עוד כשהייתי תינוק ואבי היגר לחו"ל ולא היה לי שום קשר איתו מאז. אמא היתה המשפחה היחידה שהכרתי. לא סבים וסבות שנפטרו כולם, לא דודים ודודות כי הורי היו ילדים יחידים להוריהם, לא אף קרוב משפחה אחר.
לפני שלוש שנים, כמה חודשים אחרי הבר מצוה שלי, חלה הפוגה במחלה של אמא. כבר חשבנו שזה נגמר ואמא אף הכירה גבר חדש, שתוך חצי שנה, עם נישואיהם, הפך להיות לי אב חורג. לא אהבתי אותו ולא שנאתי. הוא פשוט היה שם בשביל אמא, אמא חייכה ובשבילי זה הספיק.
לי היו מספיק עיסוקים אחרים משלי, חברים וחברות תנועת נוער, חוגים וכאלה.
לפני שנה המחלה חזרה בכל הכח והפעם אמא כבר לא החלימה. אחרי הלוויה לא היה לי מושג מה יקרה איתי. איפה אחיה? עם מי? אבי החורג לא גילה כל ענין לשוחח על כך והוא הלך ונסגר בתוך הצער האישי שלו.
יום אחד אבי החורג פשוט נעלם והותיר אותי לבד בעולם. באותו יום מיד אחרי בית הספר הגיעה אלי הביתה העובדת הסוציאלית. היא אמרה לי שבגיל שש עשרה אני עדיין לא יכול להשאר לבד וחוץ מזה צריך לפנות את הדירה שגרנו בה בשכירות. פעם ראשונה שמעתי ממנה שאבי החורג החליט שזה כבד עליו לגדל נער בן שש עשרה שאינו בנו וכי הוא עוזב לעיר אחרת להפרד מהזכרונות המכאיבים. הרגשתי בודד כמו שמעולם לא הרגשתי. האם אצטרך להתנתק מעיר מגורי, מהשכונה, מהחברים? מה לא מספיק שאיבדתי אמא? הרגשתי חנוק ואובד עצות.
העובדת הסוציאלית שוחחה איתי בדקה את תעודות בית הספר שלי ואמרה שכבר שוחחה עם מורותי. לבסוף אמרה לי שנראה לה שאני ילד נבון ואחראי ולכן היא תאפשר לי להשאר עוד שבוע בבית להתארגנות ובינתיים תחפש לי משפחה אומנת, שם אוכל לגור ולחיות לפחות עד שימלאו לי שמונה עשרה ואז אוכל להחליט בעצמי מה לעשות הלאה.
חזרתי לבית הספר אחרי השבעה ופגשתי את כל חבריי. רובם היו במבוכה ולא ידעו כיצד להתיחס אלי ואיך בכלל אפשר לעודד אותי במצוקה שאליה נקלעתי. אי אפשר היה לצפות בכלל שילדים בני שש עשרה ידעו איך לעזור במצבים כאלה, אך כנגד כל הסיכויים היתה אחת שכן ידעה. איך אומרים "ידיד אמת נבחן בעת צרה" או משהו כזה והיא התגלתה כידידת אמת והרבה מעבר לכך. זו היתה גפן, בת כיתתי, ממשפחה טובה וגם ילדה נחמדה ובכלל לא סנובית. ביום שישי היא באה אלי הביתה וביקשה לדבר איתי. בעדינות היא סיפרה לי על הוריה ששנים נאבקו להביא ילד לעולם עד שבטיפולי הפרית מבחנה ממושכים הצליחו להוליד אותה ואת אחיה טל בן העשרים. על אהבתם של הוריה לה ולאחיה ועל רצונם שלא התגשם שתהיה להם משפחה גדולה ועל כמה הבית שלהם התרוקן עוד יותר מאז שטל התגייס לצבא לפני כשנתיים. התחלתי להבין למה היא חותרת, אבל חשבתי שלא יתכן, שבטח אני סתם מפתח תקוות שוא ושתקתי, נותן לה להמשיך בהסברים.
בסוף היא אמרה לי: "שליו, שלא תכעס עלי שאני מתערבת, אבל שמעתי שאתה זקוק למשפחת אומנת. בקיצור, גם ההורים שלי שמעו על זה והם פנו לעובדת הסוציאלית והציעו את עצמם, אז אם אין לך התנגדות, מה דעתך לבוא לגור אצלנו? תוכל לגור בחדר של טל, הוא במילא רוב הזמן בצבא וגם כשהוא בחופשה החדר מאוד גדול ואפשר בקלות להכניס בו עוד מיטה."
דמעות התחילו לזלוג מעיני, נחנקתי מהתרגשות ולא יכולתי בכלל לדבר. גם המחשבה שאגור אצל גפן ועוד בחדר של אחיה הגדול שתמיד הערצתי היתה מעבר לכל ציפיותי.
"העובדת הסוציאלית בדקה את המשפחה שלנו ואמרה שאין שום בעיה מבחינתה שנהיה המשפחה האומנת, כלומר, אם אתה תסכים כמובן. אז תגיד אם זה בסדר, שליו. נו תגיד כבר או שאני אבכה בעצמי" אמרה גפן בהתרגשות רבה.
"בסדר. בטח שבסדר" אמרתי "אני ממש לא יודע איך אפשר להתחיל להודות לכם על דבר כזה".
"לא צריך להודות ולא כלום. פשוט תהיה כמו שאתה וזה כבר יהיה כיף, אתה תראה" אמרה גפן.
כך היה. עברתי לביתה של גפן וחייתי ששה חודשים נפלאים בחדר של טל. טל היה חייל קרבי וחזר הביתה פעם בשלושה - ארבעה שבועות וגם אז בקושי הרגשתי אותו, כי או שהוא ישן או שיצא לבלות עם חבריו. עד שהתגייס לצבא היה לטל שיער חום ארוך אך בצבא היתה לו תספורת קצוצה שרק הבליטה את עיניו הירוקות ואת עצמות לחיו הגבוהות. טל היה שזוף, שרירי, אך לא יותר מדי וגבוה. בחור מושך שכל הזמן הסתובבו סביבו בנות כמו דבורים בכוורת. הערצתי אותו מרחוק והוא מצידו חייך אלי חיוך גדול וכפכף אותי או חיבק אותי בחיבה רבה בכל פעם שראה אותי, כאילו גילה את אחיו האובד אבל מיד פנה לעיסוקיו הרבים שנדחסו בצפיפות לתוך חופשותיו הקצרות.
גפן היתה ידידת אמת. החברה הטובה ביותר שלי, אך לא הרגשתי כלפיה משיכה פיזית. למעשה לא היתה אף בת בכיתה או בשכבה שאני יכול לה
גיד שהיתה לי כלפיה משיכה פיזית של ממש. היה נחמד לי עם חלק מהן אך לא מעבר לכך. בכלל לא האמנתי שמישהי תוכל להמשך אלי. הייתי רזה ודי חלק בעל מראה בייבי-פייס ונראה לי שהייתי בכלל פחות מפותח מבני גילי. כל הזמן הייתי בוחן את השרירים שלא היו לי תוהה מתי קצת יתפתחו ומתי יהיו יפים כמו השרירים של טל. מתי תהיה לי בטן מוצקה עם ריבועים כמו שלו ומתי סוף סוף אני אעלה קצת במשקל ואפסיק להיות דחליל רזה כזה. אפילו היתה תקופה שלקחתי ספר דיאטות ועשיתי הכל הפוך, אכלתי כל מה שאסור לאכול למי שרוצה לרזות ודחסתי לתוכי קלוריות רבות ככל שיכולתי, אבל זה לא עזר כלום, עליתי קילו או שניים וירדתי אותם מהר בחזרה. משהו היה דפוק בחילוף חומרים שלי או בבטני המצומקת שלא יכלה להכיל יותר מדי מזון, אז נשארתי רזה ושדוף.
בגיל שבע עשרה הוצאתי רשיון נהיגה, אבל לא יכולתי עדיין לנהוג בלי מלווה. בשבת אחרי שהוצאתי רשיון חזר טל לחופשה. שמחתי מאוד ומיד רצתי לספר לו שעברתי בטסט ראשון ויש לי רשיון.
"אז צריך לחגוג את זה" אמר טל. "רוצה לנהוג באוטו שלי, ניסע לים עם גפן, לפתוח את העונה?" ובלי לחכות לתשובה צעק: "גפן, רוצה לבוא לים איתי ועם שליו?"
"לא יכולה, יש לי מלא שיעורים, תסעו שניכם" היא ענתה.
זה היה יום שישי אחר הצהריים, למעשה כבר לקראת ערב לקחנו מהר את הבגד ים ונסענו לים, בפעם הראשונה בעונה זו. החלטנו להחליף בגדים בים אם לא יהיה קר מדי, ואם יהיה קר נשאר בבגדים רגילים.
הגענו לים בשעת בין ערביים. טבלנו את הרגליים במים והם היו חמימים. גם הרוח היתה חמימה והלכנו להחליף לבגדי ים במלתחה שבחוף. טל התפשט ויכולתי לראות בפעם הראשונה את החבילה היפה שהסתתרה לו בתחתונים. גם הניגוד בין עורו הלבן מתחת לתחתונים לבין שאר גופו השזוף, היה מראה מלבב. היה לטל גוף ללא טיפת שומן, חלק למדי, אך גברי ללא ספק. קנאתי בגופו. כמה ייחלתי שגם הגוף שלי יתפתח כך ויהי כל כך גברי ומחוטב, אבל מה אני רזה כל כך. כשניסיתי ללבוש את הבגד ים שלי התעוררה בעיה קטנה. הוא פשוט היה קטן מדי או שאני גדלתי בשנה האחרונה. בגד הים היה צר מלהכיל את הזין שכבר היה זקוף חלקית מהזיות ומחשבות על גופו של טל. בכלל, לגבי הזין והביצים שלי, כנראה שלפחות הם התפתחו בהרבה לעומת החבילה שהיתה לי שם בשנה שעברה.
"נו מה קורה איתך" גער בי טל שהבחין שאני מתמהמה. "יאללה בוא כבר לים".
הייתי במבוכה ולא ידעתי מה לעשות. טל התקרב, ראה את מצבי והתחיל לצחוק. הסמקתי במבוכה, אך טל אמר: "אני מצטער, שליו, אני לא לועג לך, המימדים שלך פשוט הפתיעו אותי. חשבתי כל הזמן שאתה סתם ילד קטן ואני רואה שכבר צמח לך גבר בתחתונים."
מרוב דיבורים, הזין שלי המשיך להזדקף וכבר חציו היה מחוץ לבגד ים. "אני לא יודע מה לעשות, טל" אמרתי.
"יש לכך רק פתרון אחד" אמר טל "להוריד לך את מפלס הגירוי ואז נוכל ללכת לים בלי בעיות, ואם עדיין הבגד ים יהיה קטן לך, אפשר גם לשחות בעירום, ממילא כבר ירד הערב ואף אחד לא ישים לב."
"ואיך מורידים את מפלס הגירוי?" שאלתי אותו מתבונן בזין שלי הקשה כסלע.
"בשביל זה יש חברים" אמר טל וכשראה שלא הבנתי ואני ממשיך לנסות להסתיר את הזין הבולט בעזרת המגבת שלי, הוסיף "אני יכול לעזור לך אם תוריד את המגבת ותרשה לי לנגוע בזין הקדוש שלך..."
קפאתי על מקומי ולא אמרתי מילה אך מבטי העורג אמר הכל. טל התקרב אלי בשקט, הסיר את המגבת, התכופף לעברי וללא כל שהיות פתח את פיו ופשוט בלע לי את הזין. טל האליל הנערץ שלי התחיל למצוץ, ללקק ולשאוב לי את הזין והביצים בפיו ולשונו, כשמדי פעם הרים את מבטו אלי ונעץ בי את עיניו הירוקות לראות אם יש סימן לאיזו התנגדות מצידי למעשיו. ידיו של טל חדרו מתחת לישבני מלטפים אותו בעדינות וברגע שאצבעו האחת התחילה לחדור לפי הטבעת שלי, לא יכולתי עוד לעצור את עצמי ואמרתי: "טל, אני גומר, אני גומר" ופלטתי את זרעי לתוך פיו המתוק שלא עזב לי את הזין לרגע.
"שליו החמוד שלי" הוא אמר "אני לא מבין איך לא שמתי לב שהפכת לגבר ממש מתחת לאף שלי, בלי שאני ארגיש."
"אני בכלל לא גבר כמוך, תראה איזה רזה אני" אמרתי לו.
"אני לא אוהב גוף מלא. אתה בדיוק מה שאני אוהב ויש לך חבילה שאין מה להתבייש בה בכלל. גם הזין שלך גדול כמעט כמו שלי למרות שאתה ארבע שנים יותר צעיר ממני" אמר טל כשידיו לא מפסיקות ללטף אותי "בוא נלך לשחות, עזוב את הבגד ים, נעשה שחיה לילית בעירום".
התעטפנו במגבות הגדולות שלנו כשמתחת אנחנו ערומים לגמרי ויצאנו לחוף החשוך בריצה עד למים. זרקנו את המגבות על החוף ונכנסנו בצרחות שמחה לים, למים החמימים. נכנסנו קצת לעומק והתחלנו להשתולל קצת, קופצים ומחככים את שני גופינו החלקלקים זה בזה, עד שנצמדנו לנשיקה חמה, לשונו של כל אחד חוקרת את פיו של האחר בתשוקה רבה.
אחרי כמה זמן התחיל להתקרר והחלטנו לחזור הביתה, עדיין לא מעכלים את כל מה שקרה ביננו אבל מבינים שיחסינו שוב לא יהיו כפי שהיו.
באותו סוף שבוע, הוריהם של גפן וטל נסעו לצימר בצפון וכשהגענו הביתה חיכתה לנו הפתעה נוספת: פתק מגפן בו כתבה שהלכה ללמוד אצל חברתה ותשאר גם לישון שם. מיד החלטנו שהלילה תהיה לנו חגיגה מיוחדת. חיברנו את המיטות ולקחנו את שמיכה זוגית מחדר ההורים ואחרי המקלחת, התנגבנו ונכנסנו ערומים יחד למיטה.
"בוא, תתקרב אלי, חמוד שלי" אמר טל מושך אותי לחיבוק עז עם גופו החמים מגשים את חלומותי הכמוסים לשכב עם טל להיות נאהב על ידו. באותו לילה הזדיינו בפעם הראשונה. לא יכולנו לשבוע זה מזה וכל פעם התשוקה ניצתה בנו מחדש. ניסינו בכל פעם תנוחה אחרת. פעם הוא חדר לתוכי שוב ושוב ופעם אני טחנתי לו את הישבן השרירי, פעם על הבטן ופעם על הגב, שלא לדבר על מבחר ליקוקים ומציצות מכל מיני סוגים. כמויות זרע עצומות נפלטו מאיתנו שוב ושוב ורק לפנות בוקר הרגשנו קצת מרוקנים. לבסוף נרדמנו בתנוחת כפיות כשהזין שלי צמוד לחריץ ישבנו של טל אך במהלך השינה התהפכנו והחלפנו תנוחות עד שלבסוף דווקא טל חבק אותי מאחור.
התעוררתי בבוקר למשמע קולה המגחך של גפן שואלת: "אתם באים לאכול או שאני צריכה להגיש לזוג הצעיר ארוחת בוקר למיטה". פקחתי את עיני והסמקתי במקום כשראיתי את גפן עומדת בחדר מביטה בנו ומחייכת.
"אל תהיה במבוכה, שליו, אני שמחה שסוף סוף מצאתם זה את זה. היתה לי הרגשה שזה יקרה אבל לא ידעתי שיקח לכם כל כך הרבה זמן" היא אמרה.
"איך את ידעת ואני לא ידעתי מכלום?" שאלתי.
"ראיתי איך אתם מביטים בגניבה זה בזה מדי פעם כשחשבתם שאף אחד לא רואה וחוץ מזה מה לא שמת לב שלטל יש רק ידידות ואף חברה אמיתית אחת, כמו לך בעצם?"
"טוב חוכמולוגית" אמר טל "אם צריך לחכות פה לארוחת בוקר עוד הרבה זמן, אז אני מתחיל כבר עם הקינוח". גפן עזבה אותנו והלכה להכין ארוחת בוקר ואילו טל נשכב עם כל אורך גופו הערום מעלי ונשק לי נשיקה חמה ומתוקה של בוקר.
"אז מה אתה אומר על המשפחה האומנת שגפן סידרה לך?" שאל טל בחיוך.
"ממש אחלה משפחה, במיוחד אני אוהב את האח הגדול..." עניתי לו כשאני מתחיל שוב לחכך את גופי בהנאה בגופו החם והנעים.
"גם אני ממש אבל ממש אוהב אותך, שליו. אתה מתוק אמיתי" אמר לי טל כשמבע של אהבה נסוך על פניו היפות.
מאז כבר לא הרגשתי יותר לבד בעולם והיינו כל רגע אפשרי ביחד. טוב, אולי הייתי קצת לבד כל פעם שטל חזר לצבא אבל היה לי למה לחכות כשיחזור מחופשה. לא יכולתי לחכות כבר לרגע שטל ישתחרר מהצבא ואני אצטרף אליו לטיול במזרח. החלטתי לזרז את הבגרויות שלי ולסיים אותן כבר השנה כדי שיהיה לי את כל הזמן שבעולם לטיול הארוך הזה איתו. היתה לנו עוד שנה לחכות לכך, אז עשיתי טבלת יאוש והתחלנו לספור את הימים שחלפו להם באטיות מעצבנת עד שהגיע הרגע הגדול.
חודשיים אחרי שנחתנו בתאילנד, נחת עלינו הצונאמי הגדול, טל נעלם בנחשול המים הגועש וחשבתי שנותרתי שוב לבד בעולם, עד שלמרבה השמחה גיליתי אותו באחד מבתי החולים שדה שהוקמו כעשרים ק"מ מהמקום בו נעלם. הוא היה פצוע, תשוש, אך חי לגמרי. "שלא תעז לעזוב אותי עוד" אמרתי לו. "בוא נעוף כבר מהתאילנד הזו לאוסטרליה" אמר לי טל בחיוך עייף, אז עפנו. אחרי שלושה שבועות תפסה אותנו שם סופת האש הגדולה ביותר שפקדה את יערות אוסטרליה בחמישים השנה האחרונות, אשר ממנה יצאנו גם כן בשלום.
"מישהו מנסה לרמוז לנו משהו" אמר לי טל אחרי שהותרנו את אוסטרליה מאחורינו בדרך לנחיתת ביניים בסינגפור.
"כן, הגיע הזמן לחזור הביתה" עניתי ונשקתי אותו באהבה רבה. יום אחרי שהמראנו מסינגפור הכתה בה סופת טייפון. "פספסו אותנו הפעם" צחק טל כשקרא את הידיעה על כך למחרת בעיתון, אך הפה שלו לא פספס את פי כשנצמדנו לנשיקה רטובה ואוהבת לפני שחזרנו לסיבוב נוסף במיטה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
